סיד בארט
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
סיד בארט (6 בינואר 1946 - 7 ביולי 2006) היה בין מייסדי פינק פלויד, התפרסם בחיבתו ל-LSD והוציא מספר תקליטים באופן עצמאי.
רוג'ר-קית' בארט נולד ב-6 בינואר 1946 בעיר קיימברידג', שבאנגליה, למשפחה מהמעמד הבינוני-גבוה. בארט גילה מגיל צעיר כישרון לאומנות ואהב לצייר ולנגן בגיטרה. כשהיה בן 14 מת אביו, שהיה פתולוג ידוע. בארט חבר באותם ימים ליתום אחר, רוג'ר ווטרס, בן העיר קיימברידג' אף הוא, שאביו נהרג במלחמת העולם השנייה, ושאותו הכיר בכיתת אמנות בבית הספר. השניים נהיו לחברים טובים, ובילו את נעוריהם יחדיו. כנער, אהב בארט להאזין לנגני בלוז, וכמובן ללהקות הקצב שהחלו את דרכן באותם ימים של תחילת שנות השישים כמו הדלתות בתחילת דרכן, וגם בוב דילן, עליו כתב בארט שיר היתולי בעקבות הופעה שלו שראה.
בשנת 1965, הגיע בארט ללונדון, ויחד עם סטודנטים שהכיר בקולג' לארכיטקטורה, היה חבר בהרכבים שונים והצטרף לבסוף ללהקת "סיגמה 6" בה היו חברים: רוג'ר ווטרס, ריק רייט ואשתו ג'וליה, ניק מייסון ובוב קלוז. הלהקה ניגנה גרסאות כיסוי (קאוורים) למוזיקת בלוז שחורה, והחלה לבצע שירים של בארט. שינוי הקו המוזיקלי גרר את שינוי שם הלהקה, לפינק פלויד, על-שם שני נגני בלוז אלמונים שבארט אהב - פינק אנדרסון ופלויד קאונסל.
ב-7 ביולי 2006 נפטר סיד בארט בגיל 60 בביתו, בעקבות סיבוכים של מחלת הסוכרת.
תוכן עניינים |
[עריכה] הקמת פינק פלויד
מיד עם הקמתה, עזב בוב קלוז את הלהקה. כהמשך טבעי להרכבים הקודמים של חבריה, השתייכה פינק פלויד לסצינת המחתרת הפסיכדלית של לונדון, והופעותיה הקיצוניות, על שלל האפקטים והצלילים המוזרים שבהן, משכו קהל רב. הדבר לא נעלם מעיניהם של אנשי חברות התקליטים וחברת EMI הייתה זו שהחתימה לבסוף את פינק פלויד על חוזה הקלטות. הסינגל הראשון של הלהקה, ארנולד ליין, יצא בתחילת 1967. השיר הסקנדלי, אודות גבר שנוהג לגנוב בגדי נשים מחבלי כביסה וללבוש אותם, נכנס לעשרים הגדולים של בריטניה. השיר הבא, שיצא על EP ביוני, See Emily Play, כבר נכנס למקום השישי במצעד. השיר הנוסף ב-EP, הדחליל שיקף את תוכנית העבודה של בארט והיחס החם שלו לסמים, בעיקר LSD. השיר נכנס לתקליט הראשון של פינק פלויד.
[עריכה] בשערי השחר
באוגוסט 1967 יצא אלבומה הראשון של פינק פלויד, "החלילן בשערי השחר". למרות שפיט טאונסנד אמר עליו בצער שהוא לא משקף את ההופעות של הלהקה, האלבום נחשב לאחד מעמודי התווך של מוזיקת הרוק בכלל והמוזיקה הפסיכדלית בפרט.
האלבום, שכמעט על כולו חתום בארט, הציג עולם הזוי של יוצר ששקוע בעולם אגדות הילדים ומתעסק בהן באובססיביות. בארט בחר את שם האלבום על שמו של הפרק השביעי מתוך ספר הילדים הרוח בערבי הנחל, מאת הסופר האנגלי קנת גרהם. הרבה רגעים הומוריסטיים ישנם באלבום, אך אי אפשר להתעלם מהעובדה שבשורה התחתונה בארט מבקש לשוב לעולם הילדות המוכר והמוגן. סברה אחת היא כי מות אביו בעת שבארט היה בן 14, הותיר בו טראומה שבעקבותיה ביקש לשוב לעולם הילדות, מתוך געגועים לאביו. הסיפורים מגובים בצליל פסיכדלי ובקטעים אינסטרומנטליים בעלי סאונד חדשני, כמו גם בנסיונות מוזיקליים לא קונבנציונליים לאותה תקופה.
[עריכה] שימוש נרחב ב-LSD
העתיד נראה ורוד לבארט ולפינק פלויד, אך סימנים מדאיגים החלו ניכרים בבארט: השימוש שלו בסמים הלך וגבר, ובאחת הפעמים, כשחברו הוותיק דייוויד גילמור בא לבקר אותו באולפן, בארט לא זיהה אותו. יליד קיימברידג' בעצמו, היה גילמור חבר באותה תקופה בהרכבים אחרים. האלבום זכה להצלחה רבה, והלחץ על בארט בן ה-21 הלך וגבר. מעתה נדרשו פינק פלויד לא רק להוציא שירים ואלבומים נוספים, אלא גם להופיע בתדירויות גבוהות בהרבה. בארט הלך ושקע בעולם הסמים. פעם אחת נעלם לשלושה ימים ומשחזר נדרש לתקופת החלמה בעקבות שימוש מוגזם בסמים. ידוע המיתוס, ספק אם נכון, שבמשך שלושת הימים האלה דאג שלא יקלפו אותו, שהרי חשב שהוא בננה.
הוא אף נעל יום אחד בהתקף של טירוף את חברתו בחדר למשך מספר ימים, במהלכם פורר והשחיל חתיכות ביסקוויטים דרך חור המנעול שמא תגווע ברעב. ידוע גם שהיה צריך להיזהר אפילו בשתיית כוס מים בביתו של בארט, מחשש שהוא טיפטף LSD לתוך הכוס. בינתיים המשיכו פינק פלויד להופיע, אך בארט חדל מלתפקד בהופעות. הוא היה נעמד ומתעקש לנגן את אותו אקורד שוב ושוב, בוהה בקהל, או שהיה מסרב כלל לעלות על הבמה. בהופעה בתוכנית אירוח אחת סירב לנגן בטענה האבסורדית ש"אם ג'ון לנון לא מנגן כאן, אז גם אני לא מוכן לנגן כאן". סיבוב ההופעות של הלהקה באוקטובר 1967 בארצות הברית הופסק לאחר 8 ימים בלבד עקב מצבו הנפשי המעורער. המעריצים החלו לאבד סבלנות, כמו גם אנשי חברת התקליטים שדרשו שירים חדשים.
[עריכה] צירוף דייוויד גילמור ללהקה
השירים Scream Thy Last Scream ,Vegetable Man ו-Apples And Oranges מהווים עדות חיה להתדרדרותו הנפשית של בארט. בצר להם, משהבינו שהישועה לא תבוא מבארט, פנו פינק פלויד לדייוויד גילמור בבקשה לצרפו כחבר חמישי בלהקה. ההרכב המחומש של הפלוידים התקיים רק חודשים מעטים, ובתקופה קצרה זו הספיק בארט לעבוד עם הלהקה על אלבומה השני, צלוחית מלאה סודות. האלבום שיקף את רמת המעורבות של בארט ביצירתו ובהפקתו, כשבניגוד לקודמו הכיל הפעם רק שיר אחד שכתב (Jugband Blues), ושעסק ביחס הלהקה אליו.
באפריל 1968 נדחק בארט סופית מהלהקה, ופינק פלויד יצאה לדרך חדשה, בדרכה לשנות את עולם המוזיקה. בארט נהג להמשיך לבוא להופעות, להסתנן אל השורה הראשונה ולבהות בגילמור הצעיר, שלא ידע כיצד לנהוג אל מול חברו הוותיק.
[עריכה] כובען מטורף
לאחר תקופת החלמה שב בארט לעבודת אולפן, ובעזרת חבריו לשעבר לפינק פלויד הצליח, במאמץ רב, להוציא שני אלבומי סולו בשנת 1970 - The Madcap Laughs ו- Barrett.
על אף שהיו אלה אלבומים מעניינים, רוב מבקרי המוזיקה של התקופה ראו בהם עדות להתפרצות הטירוף באישיותו של בארט. הוא ניסה לערוך הופעות ואף לגבש סביבו הרכב חדש (The Stars) עימו הופיע מספר פעמים, אך נכשל. בשנות השבעים נדד בין דירות שונות בלונדון, הקריח והשמין, ונתקף סכיזופרניה, שהחריבה סופית את אותו מוזיקאי צעיר ומוכשר שהביא את פינק פלויד לגדולה. בשנת 1974, בעת הקלטות Wish You Were Here של פינק פלויד, הופיע בארט לפתע באולפן. חברי הלהקה ההמומים תחילה לא זיהו אותו. הם ראו אדם שמן ומקריח, ולפי עדותו של גילמור הוא בהה בהם בזמן ההקלטה וכל כמה שניות הוציא מברשת שיניים, קפץ במקום וציחצח את שיניו. הוא אמר שהוא רוצה לחזור ללהקה, אך הם לא לקחו את הצעתו ברצינות.
האלבום "הלוואי והיית כאן" (Wish You Were Here) שהוציאו פינק פלויד בשנת 1975 מוקדש לבארט. בולטים מתוכו שני קטעים המביעים באופן רגשי עמוק ביותר את הגעגועים העזים של חברי הלהקה אליו. הראשון הוא "זרח יהלום מטורף" (Shine On You Crazy Diamond), והשני הוא כשם האלבום, "הלוואי והיית כאן". גם הדמות הראשית (פינק) בסרט "החומה" (The Wall) שיצא בשנת 1982 בעקבות אלבום הלהקה משנת 1979, והמגולמת על ידי בוב גלדוף, מבוססת על בארט, המכונס בעצמו והשקוע בעולם הזוי ומטורף של סמים.
ב-1978 חזר בארט ברגל לקיימברידג', שם התגורר עד יום מותו בבית אימו המנוחה, בודד וגלמוד. הוא המשיך לצייר, ואף נאמר עליו שכתב ספרים, אך הוא סירב בתוקף להיחשף לציבור או לתת ראיונות. גם עם חברי פינק פלויד לא היה לו עוד קשר. רק תמונות הפפארצי שהתפרסמו מדי פעם, של הישיש השמן והקירח, המשיכו להנציח את חייו של הגאון המטורף ששקע באותה מהירות שבה זרח.
[עריכה] לקריאה נוספת
- Mike Watkinson, Crazy Diamond : Syd Barrett & The Dawn of Pink Floyd הוצאת אומניבוס, 1991
[עריכה] קישורים חיצוניים
| פינק פלויד | |||
|---|---|---|---|
| דייוויד גילמור | רוג'ר ווטרס | ריצ'רד רייט | ניק מייסון |
|
The Piper at the Gates of Dawn | A Saucerful of Secrets | More | Ummagumma | Atom Heart Mother | Relics | Meddle | Obscured by Clouds | The Dark Side of the Moon | Wish You Were Here | Animals | The Wall | A Collection of Great Dance Songs | The Final Cut | Works | A Momentary Lapse of Reason | Delicate Sound of Thunder | Shine On | The Division Bell | Pulse | Zabriskie Point | The Wall Live | Echoes |
|||
| ראו גם: סיד בארט | אלן פרסונס | רוק מתקדם | רוק פסיכדלי | |||
