פיצויים לנפגעי תאונות דרכים
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 הביא לרפורמה יסודית בתחום הפיצוי לנפגעי תאונות דרכים בישראל. לפני חקיקתו היה תחום זה כפוף לדיני הנזיקין המסורתיים. הקושי המרכזי נבע מכך שהנפגע בתאונה נדרש להוכיח שנזקו נגרם על ידי התרשלותו של הנתבע כדי לזכות בפיצוי. אם גורם הנזק לא התרשל, אם לא ניתן היה להוכיח שגורם הנזק התרשל, אם גורם הנזק לא נמצא, או אם הנזק נגרם באשמת הנפגע עצמו - לא הייתה זכות לפיצוי. חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים נועד להבטיח שכל נפגע בתאונת דרכים יפוצה. לשם כך הוטלה אחריות מוחלטת על כל נהג המעורב בתאונה כלפי הנפגעים בתאונה וחובת ביטוח בגין האחריות הפוטנציאלית וכן בגין נזק שעלול להיגרם לנהג בתאונה עצמית.
תוכן עניינים |
[עריכה] עקרונות יסוד
הרציונל העומד ביסודו של חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים הוא - פיצוי מהיר (אך חלקי) בגין כל נזק גוף שנגרם בתאונת דרכים: "לא הכול אך לכל". את הרעיון של פיצוי מהיר לכל נפגע ביקש המחוקק להגשים על ידי שילובם של שלושה אמצעים. ראשית, ההסדר שנקבע בחוק הוא הסדר של אחריות מוחלטת (strict liability), שבו הזכות לפיצוי אינה מותנית בקיום אשמה מצדו של המזיק, ואינה מושפעת מאשמו התורם של הניזוק, להוציא מקרים קיצוניים שבהם הנפגע גרם לתאונה במתכוון. הוויתור על יסוד האשמה מבטיח, לכאורה, פיצוי לכל נפגע בתאונת דרכים, גם אם הפוגע לא היה רשלן, ומקצר את זמן ההמתנה של הנפגע מיום קרות התאונה ועד למועד פסק הדין. שנית, החוק הרחיב את חובת הביטוח על פי פקודת ביטוח רכב מנועי (סיכוני צד שלישי) [נוסח חדש], תש"ל-1970, כך שתשתרע על כל חבות הנובעת מן החוק ועל כל נזק שנגרם למשתמש ברכב בתאונת דרכים. הסדר כזה מבטיח, שהנפגע בתאונה יוכל להיפרע את נזקו ולא ימצא עצמו בתום ההליך המשפטי בפני שוקת-שבורה, מול נתבע חדל פירעון, ושהפיצוי יגיע לידי הנפגע בלא דיחוי, שהרי חברות הביטוח אינן מעכבות את התשלומים המגיעים מהן כמו נתבעים מן-השורה. שלישית, החוק הקים את הקרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (קרנית), שתפקידה להבטיח פיצוי לנפגע, שאינו יכול לקבל פיצוי מחברת ביטוח, משום שהנוהג האחראי לפיצוי אינו ידוע (למשל, בתאונת "פגע וברח"), אין לנוהג ביטוח לפי פקודת הביטוח או שהמבטח עצמו חדל פירעון. הקמת קרנית מילאה את החללים, שנותרו בהסדר הכללי של "פיצוי מהיר לכל נפגע".
[עריכה] הגדרות
בחוק הגדרה מורכבת וארוכה ל"תאונת דרכים":
| מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה; יראו כתאונת דרכים גם מאורע שאירע עקב התפוצצות או התלקחות של הרכב, שנגרמו בשל רכיב של הרכב או בשל חומר אחר שהם חיוניים לכושר נסיעתו, אף אם אירעו על-ידי גורם שמחוץ לרכב, וכן מאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו או מאורע שנגרם עקב ניצול הכוח המיכני של הרכב, ובלבד שבעת השימוש כאמור לא שינה הרכב את ייעודו המקורי; ואולם לא יראו כתאונת דרכים מאורע שאירע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם, והנזק נגרם על ידי המעשה עצמו ולא על ידי השפעתו של המעשה על השימוש ברכב המנועי; | ||
| -- סעיף 1, חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 | ||
[עריכה] היקף הפיצויים
גובה הפיצוי המגיע לכל נפגע בתאונת דרכים – הן בגין נזקים ממוניים והן בגין נזקים שאינם ממוניים – הוכפף להגבלות נוקשות שלא היו קיימות קודם לכן. במישור הממוני נקבע שבחישוב הפיצוי בשל אובדן השתכרות וכושר השתכרות לא ניתן להביא בחשבון הכנסה העולה על שילוש השכר הממוצע במשק ("ההכנסה המרבית"), ואם האובדן נמוך ממאה-אחוזים בשיעור נתון, יש להפחית גם את ההכנסה המרבית, הבאה בחשבון לצורך חישוב הפיצויים, באותו שיעור בדיוק. עילת התביעה לפי החוק באה במקומה של עילת התביעה לפי דיני הנזיקין המסורתיים ולא מצטרפת אליה. פירוש הדבר הוא שבניגוד לאדם שנפגע בתאונת עבודה, אשר יכול להשלים את הסכום המגיע לו מן המוסד לביטוח לאומי בגין אובדן ההשתכרות וכושר ההשתכרות באמצעות תביעת נזיקין, אדם בעל הכנסה גבוהה, שנפגע בתאונת דרכים הנובעת מהתרשלות, צריך להסתפק בפיצוי החלקי שמעניק לו החוק.
בנוסף סכום הפיצויים בגין הפסד השתכרות וכושר השתכרות בתביעות נזיקין "רגילות" מחושב על פי השכר ברוטו, על אף שלפחות כאשר הפיצוי הוא חד-פעמי הריהו פטור ממס. בהצעת החוק משנת 1973 נאמר, לעומת זאת, כי "בחישוב הפסדי הנפגע כתוצאה מאבדן כושר השתכרות תובא בחשבון הכנסתו לאחר ניכוי מס הכנסה, ובלבד ששיעור המס שיובא בחשבון במקרה של היוון הפיצויים לא יעלה על 15% מסכום הפיצויים על אבדן כושר השתכרות". ועדת החוקה, חוק ומשפט לא קיבלה את העיקרון של ניכוי מס הכנסה בחישוב הפסדי הנפגע כתוצאה מאבדן כושר השתכרות. הוועדה סברה, כי די בהצבת תקרה לפיצוי על הפסד השתכרות, וש"ניכוי מס הכנסה יהיה בו משום הגבלה נוספת בלתי-מוצדקת ואף גורמת לעיוותים לגבי בעלי הכנסות נמוכות בהשוואה לבעלי הכנסות גבוהות יותר". על כן בנוסחו הראשוני של החוק לא נכללה הוראה בדבר ניכוי מס. הערכת הפיצוי נעשתה, אפוא, לפי השכר ברוטו, כמו בתביעות המבוססות על פקודת הנזיקין. אולם בסופו של דבר תוקן החוק ונקבעה בו ההוראה הבאה: "היו הפיצויים [בגין אובדן השתכרות וכושר השתכרות] פטורים ממס הכנסה יחושבו הפסדי הנפגע לעניין פיצויים אלה לפי הכנסתו לאחר ניכוי מס הכנסה החל עליה בעת קביעתם, ובלבד שההפחתה בשל ניכוי המס כאמור לא תעלה על 25 אחוזים מן ההכנסה שלפיה יחושבו פיצויים אלה".
הגבלה חשובה לא פחות נוגעת לנזק הבלתי-ממוני. בהצעת החוק נקבע, כי "לא ישולם בשל נזק שאינו נזק ממון פיצוי בסכום העולה על שלושים אלף לירות", על אף שבאותה התקופה הגיע הפיצוי בגין כאב וסבל בתביעות נזיקין עד ל־75,000 לירות. בסופו של דבר נקבע כי התקרה תעמוד על 100,000 לירות. התקרה הוצמדה למדד המחירים לצרכן. יתר על כן, בתביעות המבוססות על פקודת הנזיקין ניתן לפסוק לטובת אדם, שחייו נתקצרו בעקבות הפגיעה, פיצוי בגין קיצור תוחלת חיים בנוסף לפיצוי בגין כאב וסבל, והפיצוי בראש הנזק הנוסף עשוי להגיע לכמה מאות אלפי שקלים במקרים הקשים. סעיפים 2(א) ו-3 לתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), תשל"ו-1976 קובעים את הנוסחה לחישוב הפיצוי על נזק לא ממוני לנפגעי תאונות דרכים (בכפוף לתקרה הסטטוטורית). הפרמטרים העומדים ביסודו של החישוב (דרגת נכות, גיל ומשך אשפוז) אינם אלא תת-קבוצה של מערכת השיקולים, שהנחו את בתי המשפט בפסיקת פיצויים על כאב וסבל מאז ומעולם. לכן, ניתן היה לחשוב, שהחישוב שנעשה על פי התקנות נועד לקבוע את שיעור הפיצוי בגין כאב וסבל בלבד, ואין בו כדי לשלול פיצוי נוסף בראש הנזק של קיצור תוחלת חיים. אלא שלנוכח לשונו המפורשת של החוק וכוונתו הברורה של המחוקק, נאלץ בית המשפט העליון לקבוע, כי המונח "נזק שאינו נזק ממון" שבסעיף 4 לחוק כולל את כל הנזקים הבלתי ממוניים, ובכלל זה – את קיצור תוחלת החיים. הפיצוי שנקבע על פי החוק והתקנות ממצה, אם כן, את הזכות לפיצוי עבור נזקים לא ממוניים.
