קרב בית עפה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

יש לשכתב ערך זה
ייתכנו לכך מספר סיבות: ייתכן שהמידע המצוי בדף זה מכיל טעויות, או שהניסוח וצורת הכתיבה שלו אינם מתאימים לוויקיפדיה. אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות בדף זה, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה שלו.

קרב בית עפה התחולל במהלך מלחמת העצמאות, ביום האחרון לפני כניסתה לתוקף של ההפוגה השנייה לאחר 10 ימי קרבות. מאמצע מאי (הכרזת המדינה) עד אמצע יוני התחוללו קרבות מרים ואז נכנסה לתוקף ההפוגה הראשונה. לאחר כחודש של התארגנות פרץ צה"ל במתקפה סוערת בחזית הדרום ובמשך 10 ימים נעשה מאמץ עליון לשחרר את הדרך לנגב ולהדוף את הצבא המצרי הפולש. קרבות אלו שינו את המאזן לטובת צהל. ההפוגה השנייה ארכה כשלושה חודשים ולאחריה כבר היה די ברור שכוחות צהל שולטים במצב. הפסקות האש והקרבות בוצעו בתחילת 1949 אז כבר היו כוחותיו של הגנרל נצר נצורים בכיס פאלוג'ה. אם כן קרב בית עפה אשר אותו אנו מציינים נערך בתקופת שיא של פעילות נגד המצרים וערב הפסקת האש (הפוגה שנייה) המשמעותית ביותר במהלך מלחמת הקוממיות .

גדוד 54 הוקם במהלך שנת 1946 במסגרת חי"ש תל אביב. למעשה הגדוד פעל באופן רציף עד ינואר 1950. לגדוד 54 של חטיבת גבעתי היו 136 חללים במלחמת השחרור מתוכם 35 נהרגו בבית עפה, 19 מהם לוחמי חיל הים.

פלוגת חיל הים סופחה לגדוד 54 כיומיים לפני קרב בית עפה ומספר ימים לאחר הקרב חזרו לוחמי חיל הים לבסיסם. לוחמי חיל הים "נפרדו" מן הגדוד.

במהלך קרבות עשרת הימים כוחות צה"ל פעלו מול הכפר בית עפה ארבע פעמים. בלילה של ה 15 ליולי 1948 (יומיים לפני הקרב אותו אנו מציינים), פלוגה א' בפיקודו של אשר דרומי השתלטה על הכפר ודיוחה על רכב ונשק שלל. אריה קוצר המ"פ הקודם של פלוגה א (עד קרב איסדוד) ומשה ונסובר נהרגו בעלות רכבם על מוקש בדרכם החוצה מן הכפר. על כך בהמשך.

יומיים מאוחר יותר התחולל הקרב עם 33 חללים. בקרב בית עפה נהרגו הבחורים במהלך ה 17 ליולי במוקדים שונים: אחד עשר לוחמי פלוגה א' של אשר דרומי נהרגו במהלך הקרב בצידו הדרומי של הכפר. הפלוגה נסוגה לפנות בוקר. עשרים ושניים לוחמים מפלוגת חיל הים בפיקודו של אפרים פילסדורף, (אשר בעצמו נפצע בתחילת הקרב) נהרגו. פלוגת חיל הים הסתערה על הכפר מצפון. חלק מן החיילים נהרגו במהלך הקרב. חלק מן הלוחמים נהרגו כאשר הפלוגה נסוגה והם נותרו בנקודה הכי דרומית של הפלוגה או בעצם במרכז הכפר. הרץ אשר נשלח להודיע להם על נסיגה נהרג והם נותרו לבד בכפר באור יום. כולם נהרגו או נרצחו והיחיד אשר נותר לספר על הטרגדיה והגבורה היה יעקב קונפינו.

יעקב קונפינו ומשה רז היו מפלוגת חיל הים נפלו בשבי המצרי וחזרו רק לאחר הסכמי שביתת הנשק.

ותיקי הלוחמים (עדות משנת 2004) של פלוגת חיל הים מספרים:

משה רז – הסגן של "רבי" (מח' 1) אשר נפצע ונשבה. שמעון קפלינסקי – מ"כ ממחלקתו של ירח פיינגרמן (מח' 2). יוסף למפרט – מפקד מחלקה אשר נפצע ופונה (מח' 3). אליעזר טל – סגן מפקד פלוגת חיל הים. יוסף הלפרין – לוחם במחלקה של "רבי".

משה רז (רוזנצוויג) שימש במהלך הקרב כסגנו של "רבי" (מח' 1). במהלך הקרב הוא נפצע ונשבה. למיטב זיכרונו ממחלקתו היו ארבעה חללים בנוסף ל"רבי" (גנוט, גייבוך, רוזנפלד ומ"כ נוסף). כל שאר החללים היו ממחלקה 3 של יוסקה נמיר (למפרט) וחלל אחד ממחלקה 2 של ירח. משה רז שימש כמפקד המחלקה הדתית ביפו. חלק אחר מן הלוחמים אשר הרכיבו את הפלוגה הגיעו מאולגה. משה היה חולה. במשך חודשיים לא יצא מן המחנה. לקח חופש, אחה"צ הרגיש מוזר צילצל לעופר (לימים שר השיכון) אשר שימש כראש אכ"א של חיל הים וקיבל פקודה לזוז. התכנסו בביה"ס ביאליק שם קיבלו נשק ונסעו לנגב ,התמקמו בפרדס על יד הכפר הערבי סואפיר היום מרכז שפירא בסביבות עין צורים. בית עפה נראתה לו כפר עלוב עשוי חושות. מטה גדוד מצרי ישב בכפר. התושבים כנראה ברחו עוד קודם לכן. הכפר ישב על הדרך למצודת עיראק סוידאן (מצודת יואב) והייתה חשיבות לנתק את הדרך למצודה ולשים אותה במצור עוד ערב ההפוגה בערב האחרון של קרבות עשרת הימים. "רבי" הצטרף יומיים לפני הקרב וקיבל פיקוד על המחלקה. המחלקה שלו קיבלה את המשימה להסתער על הכפר מצפון. הם כבשו את השורה הראשונה של הבתים איפשרו לשאר להתקדם פנימה ונותרו לאבטח ממקומם. לאחר שנפצע עוד תקשר עם "רבי" בצעקות. "רבי שלח אליו חובש. ניסה לזחול ולא הצליח. שכב על ערמת קש (אחרי קציר). החובש סיים לחבוש אותו וחזר קדימה. היה לידו בחור משלנו שהיה "הלום קרב" וקרא ..."משה, חיל הים"... הוא קרא לו ואז שמע קולות בערבית. כוח הקיף אותם מבחוץ ותקף אותם. הוא זוכר פקודה שנאמרה לחייל מצרי בערבית ..." שים את הברן כאן"... ההפגזות חדלו והמצרים החלו יורים עליהם. הוא צעק ל"רבי" ..."הם תוקפים מבחוץ"... ושמע את "רבי" נותן פקודה לברניסט להחליף עמדה. המצרים נבהלו גם זיהו אותו וחשבו שהוא לוחם ונסוגו אחורה. מישהו גרר אותו לעבר המחלקה וכולם המשיכו לירות. "רבי" נהרג מאוחר יותר. משה ממליץ לנסות לאתר פרטים נוספים ממשה לראובר אשר היה הברניסט. (הנ"ל עבד ברחוב יהודה הלוי בתא בחברה בשם טכנומט.) "רבי" שלח שני מ"כפים רוזנפלד ועוד אחד לחסל תותח אשר עליו דובר בתדריך קודם לקרב. השניים חוסלו. לדעתו יוסף הלפרין ידע לספר על זה דבר מה נוסף. "רבי" נהרג מרימון. לאחר מכן לא הייתה נסיגה מסודרת של הפלוגה. לדעתו של משה הם היו כל הזמן מטווחים. אולי מכיוון עיראק סוידאן. הם זזו והפגזים זזו איתם. האש הכבדה לא הותירה להם הרבה סיכויים. משה הפצוע שכב בתאג”ד בו היו שני חובשים ומספר פצועים. אחד הפצועים – דיבר בולגרית, צעק מים..., חברה..., חייל מצרי התנפל עליו. הוא נדקר מפגיון על ידי המצרי ונרגע. פצוע זה או אחר נוסף היה אליעזר הררי. הנ"ל הלך לשבי. היה פצוע קל אשר הצליח לברוח מן המצרים ולחבור אל כוחות צה"ל. חובש אחד עזב אותם והלך לחפש לפנות בוקר את כוחות צה"ל אשר בעצם כבר נסוגו. כך חילץ את עצמו. אולם חובש אחר נותר במקומו בתאג"ד ויצא לשבי איתם. היה זה ככל הנראה משה בן עזרא. על המפגש עם החובש והפצוע מוסיף פרטים הקמ"נ מוסה אשד. ראה פרטים כאמור בספר של גדוד 54. משה נפצע ברגל. הוא סבל מריסוק קשה. כל התנהלות לאחר מכן הייתה שורה של נסים ומזלות אשר הוציאו אותו בחיים מן השבי. החובש בזמן הקרב טיפל בו בדיוק כמו שהיה צריך – תחבושת לחץ קלה. בשבי הוא זוכר שהשכיבו על ידו בחור אשר היה מ"כ וכנראה חשבו אותו לקצין. המצרים לא "אהבו" זאת. הם אמרו שההוא איש רע והתעמרו בו. משה זוכר שלא רצו לתת לו מים. לאחר מכן וגם בבית החולים ובמחנה השבויים לא ראה אותו שוב. משה ניסה את מזלו והציג עצמו כחובש. המצרים אהבו את זה ונתנו לו מים. משה חשב שהיה מדובר ברפפורט. על הלפרין היו עדויות שנראה בחיים והוריו הפכו עולמות על מנת לאתר אותו. בשבי - ביקר את משה בישופ איטלקי אשר נשלח על ידי הוותיקן למצוא את הנעדר. משה מספר שהמצרים השכיבו אותם מתחת למכונית בצל. הוא איבד דם, אבל לא מעבר לנקודת האל חזור. הרופא המצרי אמר לו ..."You are so lucky"... שריר שלם יצא ועצם רוסקה. הוא קינטר בעדינות את הרופא ..."מה יש בצבא המצרי מחסור"... ואותו רופא דאג לסד מתכת מיוחד בעבורו מערכה מיוחדת לטיפול בקצינים. כאשר נכנסה ההפוגה לתוקפה בערב השני שמו אותו ואת קונפינו הניצול מן הקרב בתוך הכפר באמבולנס. הרופא אמר לנהג ולחובש ..."אתם אחראים בחייכם עליהם"... בדרכם עלה האמבולנס על מוקש. שני המצרים ברחו. הם נותרו בשדה מול נגבה לבד באמבולנס הפגוע. לדעתו של משה שמעו את צעקותיהם בנגבה. אולם ההד ומיקומם בתוך שדה מוקשים לא עמד לצידם. בבוקר הופיעו שני המצרים שוב. הם הופתעו לגלות ששני הפצועים עוד בחיים. משה הזכיר לחובש שזה בעצם למזלו ולטובתו שכן הוא ערב לו כלפי הקצין. כאן התחילה דרמה בנוגע למים. משה התעקש שהמצרי יפרק את הרדיאטור ויתן להם לשתות. הרדיאטור פורק והם הצליחו להרוות את צמאונם. בהמשך הגיע סמל טכנאי הנ"ל היה מאוד מופתע מן היוזמה והחליט שמשה חייב להיות קצין. הם הועמסו על טנדר וכוסו בשמיכה מעל הראש כאילו היו גוויות. הורו להם לא להוציא הגה כי ..."עוברים דרך עזה ושם יקרעו אתכם לגזרים אם ידעו את זהותכם"... רק בקהיר הם נחשפו וטופלו. משה הוכנס לניתוח והוצאו הרסיסים מרגלו. יעקב קונפינו סיפר לו על הקרב בו מצאו את מותם חבריו. ..."הם היו בתוך חושה מוקפים . אחד, אחד נורו. אחד התאבד עם כדורו האחרון. קונפינו נפצע ברגל אך נשאר בחיים. מן השבי חזרו כולם בפברואר 1949. היו 150 שבויים, רבים מהם אנשי ניצנים. משה היה שלושה וחצי חודשים בבית החולים. היה מבנה מיוחד לאסירים. המנקים היו אסירים וכך בשם האחווה הם העבירו בין השבויים שמות וידיעות. כך הוא ניהל מגעים עם שבוי/פצוע אחר בשם זאב הורן. אחרי שישה שבועות רחצו אותם "וחשפו" אותם בפני אנשי הצלב האדום. לאחר מכן הם חוברו לשאר. לפני שהצטרף למחנה השבויים היה שם חובש אשר התעלל בכולם. שבוי אנגלי אשר ברח מן המחנה חבר לאיטליג'נס הבריטי ובעזרתם התחמק לחופשי. הבריטי הוציא את סיפורי המחנה לאור והמידע הגיע לארץ. בארץ כנראה הפעילו לחץ על קצינים בכירים מצריים אשר היו בשבי לכתוב הביתה שתנאי השבי של המצרים יהיו תואמים למה שעוברים הישראלים במצריים. לאחר מכן - הכול השתנה לטובה והשבויים הפכו ל"אורחים של המלך פארוק". חבילות הגיעו, קנטינה נפתחה ומפקד המחנה עשה "ביזנס טוב" עם המשכורת של שתי לירות אשר קיבל כל אסיר/שבוי.

שמעון קפלינסקי – מ"כ במחלקה 2 של ירח פיינגרמן (לימים ג'רי אורן) המחלקה שלו הגיע מגבעת אולגה ומנווה ים. ג'רי אורן קיבל את הפיקוד על המחלקה. הם היו מנוסים ומגובשים. היה להם חלל אחד – בצלאל רפפורט. לוחמים נוספים הגיעו מסידני עלי ומיפו. נתקבלה הוראה שכל יחידה תקצה 10% מכח האדם שלה לקרבות הנגב. לאחר קרב בית עפה הוא חזר לחיל הים. שמעון טוען שהוא פעל רבות מול חיל הים על מנת שקרב בית עפה והחללים יהיו חלק ממורשתו של החיל. הוא גם פעל למיסוד טקס האזכרה על ידי חיל הים.

יוסף למפרט – מפקד מחלקה 3 – נפצע בקרב בית עפה. היה בחי"ש תל אביב. עברו לירושלים 120 אנשי חי"ש. הגיעו לעטרות. פעלו נגד התחבורה הציבורית מרמאללה לכיוון עטרות. לאחר שעטרות פונתה עברו לבן שמן. לאחר מכן השתתף עם חבריו בפינוי הרטוב. ב 15 למאי לאחר הפינוי הצטרף לגדוד 54 אשר אנשיו היו איתו בת"א. מטעם 54 צורף לפלוגת חיל הים כמו ירחמיאל. הוא נפצע בתחילת הקרב בגבו ככל הנראה מפגיעת "פיאט" ובכך סיים את חלקו. בחור בשם גולדפינגר היה הקשר שלו ואולי הוא יוכל למסור פרטים (הנ"ל גולדפינגר עבד במפעל קרגל). כנראה ירח פיקד על חייליו לאחר הפציעה. יוסף זוכר בחור נוסף אשר יוכל למסור פרטים נוספים - בשם גלברט מנגבה. יוסף לא זוכר דיון ותדריך על מפה לפני היציאה לקרב.

אליעזר טל – סגן מפקד פלוגת חיל הים. תוך קרב קיבל פיקוד על הפלוגה לאור פציעתו של המ"פ אפריים פרויקה פילרסדורף. אליעזר טוען שמעולם לא חקרו את הקרב. הלוחמים פוזרו חזרה בחיל הים ולא היה שום גורם אשר היה מעוניין לחקור. לדבריו קבוצה – כיתה מוגברת נשלחה על ידי פינגרמן לחזק את ההגנה ההקפית לכיוון דרום מזרח. משם הם נותקו כותרו ונהרגו כולם פרט לקונפינו.

יוסף הלפרין –לוחם במחלקה של "רבי" ומשה רז. הוא גויס לפל ים בפברואר 1948. היה במחלקה הדתית בפיקודו של משה רז ביפו. הוא זוכר שהם איבדו את גנוט ואת גייבוך. שניהם היו עולים חדשים, אנשי בני עקיבא מעליית הנוער. היו להם ביפו 4 בנות אשר לא הצטרפו למשימה זו. כל הקרב לדעתו אורגן על ידי גבעתי והם כמסופחים לא ידעו הרבה על המשימה. מן הקרב ומן הכפר הוא זוכר גבעה עם בתים הרוסים. הוא זוכר שנפלו פגזים.

תזכיר על סיפורו של יעקב קונפינו על קרב המחלקה בפקודו של בנימין רבי (אלחנן) מפלוגת חיל הים, אשר השתתפה בנסיון לכבוש הכפר בית-עפא, בליל ה- 17-18/7/48 (י"א תמוז תש'ח). הפלוגה פעלה במסגרת גדוד 54, חטיבת גבעתי במבצע "מוות לפולש" הדברים נמסרו בעל-פה על ידי יעקב קונפינו בשנת 1949 לאחר שובו מהשבי המצרי, לישראל מידן, אחיו של אלכסנדר מינץ, שנפל בקרב זה, ונרשמו לאחר מכן מהזכרון

וזה סיפורו:

הפלוגה יצאה בלילה מבסיס הגדוד לכוון הכפר בית-עפא. מחלקתנו הייתה בפקודו של 'רבי' (אלחנן בנימין – רבינוביץ) , כשמונו לה 3 מכ"ים מגדוד 54: אלכס (מינץ), ארון (הלפרין) ושמעון (קוכמן). הגענו עם הפלוגה לגדר הכפר ושם נעצרנו. קבלנו פקודה לפרוץ למרכז הכפר ולהשתלט עליו. פתחנו בהסתערות ונפתחה עלינו אש תופת. "רבי" פרץ ושיתק מקלע שירה עלינו אבל נפגע. הקשר שהיה עמו ונשא את מכשיר הקשר צעק שקליע פגע במכשיר ואין קשר עם מטה הפלוגה שנשאר מאחור. אחר שיתוק עמדת המקלע המשכנו בפריצה בפקוד המכ"ים והגענו לגבעה שהייתה מרכז הכפר. נכנסנו לאחת (או שתי) חצרות מגודרות והתארגנו להגנה. הדרך אחורה לפקוד הפלוגה הייתה פתוחה.

שמענו ירי רב וצעקות אבל הקשר עם הפלוגה נותק. לא הגיעו אלינו כל הנחיות או הוראות ונשארנו מחזיקים במרכז.

עם האיר השחר, ראינו תנועה רבה והסתבר שאנו מוקפים מצרים. הם כנראה לא ידעו על קיומנו, ואנו היינו בדממה.

בחוץ עמד ג'יפ מצרי. חשבנו להפעילו ולנוס עמו. היינו מעל ל20- איש, אבל מישהו ניסה להדליק את הג'יפ. לא הצלחנו אבל הרעש כנראה גילה את מקומנו למצרים. הם פתחו באש על החצר המגודרת בחומה בה החזקנו וכמה מהחברה נפגעו. הלפרין אמר שהוא ינסה לפרוץ החוצה תוך כדי ירי ולמשוך את תשומת לב המצרים. וכך יוכלו היתר לחמוק. הוא נהרג עם ההצצה הראשונה מחוץ לחומה. אחריו אלכס (מינץ) הנחה אותנו שהוא ינסה לצאת מהצד השני ולמשוך אש. ואנחנו ננסה לפרוץ, אבל גם הוא נהרג עם היציאה מהחצר. ניסינו להכנע ונופפנו בסמרטוט לבן אבל המצרים המשיכו בירי והפגזה ופרט לי כולם נהרגו. כאשר המצרים פרצו לחצר עשיתי עצמי מת והועמסתי עם היתר, לאחר מכן גילו שאני חי וכך נשביתי.

איש לא הגיע אלינו בלילה להודיע שהפלוגה עומדת לסגת למרות שלדעתי ניתן היה להגיע. אמנם לא היה עמנו קשר כי המכשיר נפגע עם מותו של רבי, אבל לדעתי יכלו להודיע לנו שנסוגים.

לשאלותי הוא אמר שהבעיה התחילה עם מותו של רבי והוצאת מכשיר הקשר משמוש, אבל לדעתו, יכלו להגיע אליהם ולהודיע להם על הנסיגה. הם לא ידעו דבר עד האיר השחר ואז מצאו עצמם במרכז המתחם המצרי.

יעקוב קונפינו נפטר לפני למעלה מ10-שנים.

אלו 22 החללים אשר נטמנו בקבר אחים על ידי המצרים ואשר הועברו לקבר ישראל שנה מאוחר יותר. מתוכם 3 לוחמים מגדוד 54 ו- 19 לוחמים מפלוגת הנחיתה של חיל הים.

בנחלת יצחק:

ישעיהו בן רוזה וביטוש אביגדור
בנימין בן שולמית ויצחק אלחנן רבינוביץ
יעקב בן יצחק ג י ב ו ך
יוסף בן פרומה ויהושוע ג נ ו ט
חיים בן שרה- רבקה ושמואל-יוסף ה ו ב ר
אהרון בן לובה וחיים ה ל פ ר י ן
יוסף בן רחל ואלברט ח י י מ ו ב
יחזקאל בן שרה ושאול ל ו י
משה בן רחל וידידיה מ ו נ ד ל ק
אלכסנדר בן אסתר וניסן דב מ י נ ץ
זאב מנסבך אלמוני במותו
אליעזר בן מרים ואהרון נתן נ מ ט ל ש ו י ל י
נתן בן רבקה ואליהו מ י כ א ל
מאיר בן פרומה ואברהם פ ו נ י
יואל בן רחל ואהרון פ ר י ב ר
בנימין בן זהבה ונחמיה פ נ ח ס ו ב
שמעון בן אסתר-רבקה ויחיאל ק ו כ מ ן
אהרון בן רוזה ושלמה ר ו ז נ פ ל ד
בצלאל בן מינה ומרדכי ר פ ו פ ו ר ט
יואל-אליעזר בן מינדל ושמחה ש פ י כ ל ר
דוד בן לאה ויצחק שלום

בהר הרצל:

משה בן הניה ובן-ציון ב נ ז' מ י ן

לגדוד 54 של גבעתי היו 11 חללים נוספים בבית עפה באותו ערב ושני חללים נוספים יומיים קודם לכן. מתוך האחד עשר 9 קבורים בנחלת יצחק, אחד בבאר טוביה ואחד בראש פינה.