תוידאס
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
תוידאס היה נביא שקר שפעל ביהודה בתקופת הנציב פאדוס, והומת בפקודתו.
[עריכה] רקע
תופעת הנבואה בהיסטוריה הקדומה של ישראל, החל מתקופת המקרא, מקורה בקבוצה דעתנית, ביקורתית, שצמחה על רקע מעיק ובעייתי במישור הפוליטי, הכלכלי, החברתי והתרבותי. דומה לה התופעה המשיחית, שעניינה, כרונולוגית, נעוץ בתקופת הבית השני. קבוצות נבואיות-משיחיות, קטנות וקיצוניות, צמחו בתקופת השלטון הרומי, ובעיקר בעידן הנציבות הרומית השנייה (66-44), כשהמצב הכללי ביהודה החמיר והלך.
השלטונות הרומיים התייחסו בחומרה רבה לתופעה זו בשל השיוך הכישופי לאירועי ההתנבאות, ויותר מכך – בשל החשש שהתרכזויות המוניות סביב אותם משיחים ונבאים עלולות לקדם תופעות מרדניות.
[עריכה] תוידאס ופעולותיו
בימי כהונתו של הנציב פאדוס, ראשון הנציבים של תקופת הנציבות השנייה, הופיע ביהודה "משיח שקר" ושמו תוידאס, שם מיוון שאיפיין יהודים רבים בתקופה זו, ואולי בעל משמעות בהקשר לרוחניותו. לדברי יוסף בן מתתיהו "פיתה איש אחד בדאי, ושמו תוידאס, המון גדול מאוד לקחת רכושם וללכת אחריו לנהר הירדן, שכן אמר שנביא הוא, והוסיף שבמצוותו יבקע את הנהר ויתן להם מעבר קל בתוכו" (קדמוניות היהודים, כ' 97). ההליכה למדבר, ההתקהלות ההמונית, נטילת הרכוש (ואחר-כך חלוקתו), זיקה למקווי מים כסימן לטהרה והבטחת ביצוע מעשי פלא ונס איפיינו תופעות "נבואיות", "משיחיות" של שלבי היטהרות במדבר. זו גם הייתה התשתית של צמיחת יוחנן המטביל וישו, ומני אז גילו הרומאים כלפי תופעה זו יחס בלתי נסלח.
[עריכה] תגובת הרומאים
הרומאים, כצפוי, לא היססו להפעיל כוח צבאי מול תוידאס ומאמיניו. בפקודת פאדוס נשלחה למקום פלוגת פרשים, שכיתרה את החבורה במפתיע. רבים נהרגו והמונים נתפשו. תוידאס נפל בשבי וראשו נכרת מעליו. עונש העריפה, כעונשו של יוחנן המטביל, נועד, בדומה לתליה/לצליבה, לבוגדים בשלטון, ובמיוחד כלפי מי שחוששים ממנו מאוד ומבקשים להבטיח, שבשום פנים ואופן לא יטריד את הרומאים גם לאחר מותו.
