תכנית שוברים
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
תוכנית שוברים היא תוכנית למימון לימודים של תלמידים בבתי ספר פרטיים על ידי המדינה או הקהילה, על פיו ילדים מקבלים שובר איתו הם יכולים לקנות חינוך בבית ספר לפי בחירתם.
[עריכה] היסטוריה
אדם סמית, בספרו עושר האומות (ספר חמישי, פרק ראשון, חלק שלישי) מציין שתחרות בחינוך נדרשת על מנת שלמורים תהיה מספיק מוטיבציה ללמד. תומס פיין בספרו "זכויות האדם" (1791) מציע להעניק לכל ילד מלגה המספיקה לשש שנות לימוד, ומציין שזו דרך יותר יעילה מבתי ספר ציבוריים. האדמו"ר הזקן, רבי שניאור זלמן מלאדי, בספרו שולחן ערוך הרב (בין 1770-1800), הלכות תלמוד תורה פרק א', כותב שעל הקהילה יש חובה לממן את הלימודים של כל הילדים בעיר, עשירים ועניים, ברמה של 25 תלמידים בכיתה. מי שרוצה לתת לילדיו חינוך בכיתה יותר קטנה ישלים את העלות הנוספת מכיסו.
בשנת 1955 העלה מילטון פרידמן את רעיון השוברים לסדר היום, בספרו "כלכלה ואינטרס ציבורי".
[עריכה] ארצות הברית
החל משנות ה-80 של המאה ה-20 צצו תכניות של שוברים ("school vouchers") במדינות רבות בארצות הברית. רוב התכניות מיועדות לקבוצות מוגבלות של ילדים באזורים ספציפיים ו/או כאלו הבאים ממשפחות עם הכנסות נמוכות. תכניות שוברים הופעלו במילווקי ובקליבלנד כמו גם באזורים אחרים. בפסק דין זלמן נגד סימונס-האריס החליט רוב של שופטי בית המשפט העליון שתוכנית השוברים בקליבלנד הוא חוקתי, למרות שרוב השוברים נוצלו ללימודים בבתי ספר דתיים.
השימוש בשוברים נמצא במחלוקת עמוקה בארצות הברית. הצד של המפלגה הדמוקרטית נוטה להתנגד לשוברים מכיוון שהם פוגעים לטענתם בבתי הספר הציבוריים ומעבירים כספים שנגבו במיסים לבתי ספר פרטיים. במיוחד הם מתנגדים להשתתפות המדינה במימון בתי ספר דתיים. מנגד, התומכים רואים בשוברים דרך לתת להורים בחירה רבה יותר ואת החופש לבחירה אמיתית בחינוך ילדיהם. בסקרים שנעשו בין השנים 2000-2002 תמכו רוב קטן של העונים בתכניות שוברים.
