אדם בחלל
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
משחר ההיסטוריה חקר המין האנושי את סביבתו הקרובה והרחוקה כאחת. מטבע הדברים, חקר החלל התבצע רק ב"שלט רחוק", והתמקד בזיהוי ומיפוי הכוכבים. כבר לפני אלפי שנים, במצרים העתיקה היו אסטרונומים, אשר למדו בקפדנות את כוכבי השבת. המצאת הטלסקופ על ידי האנס ליפרשיי ההולנדי בשנת 1608 ושכלולו על ידי גלילאו גליליי בשנים שאחר כך אפשרה למפות גם את כוכבי הלכת הרחוקים יותר. יוהנס קפלר, מגדולי האסטרונומים בכל הזמנים, מצא כי כוכבי הלכת נעים במסילות אליפטיות סביב השמש. תנועה זו הוסברה בהמשך על פי חוקי הגרביטציה של אייזק ניוטון (1642 - 1727).
האפשרות לשגר אדם אל החלל החיצון הייתה בגדר מדע בדיוני עד המחצית השנייה של המאה ה-20. ספרו של ז'ול ורן "מהארץ לירח" נחשב בעת כתיבתו, במחצית השנייה של המאה ה-19, לנועז במיוחד. ייחודו של הספר בשילוב הטכנולוגיה ובתיאור המדויק של שיגור החללית באמצעות תותח ענק, בניגוד לסיפורי הרפתקאות אחרים, שם הגיעו לירח בכוחן של ציפורים, או בדרכים שנותרו עלומות.
בעקבות כל זאת, האתגר להביא אדם לחלל היווה אתגר טכנולוגי ואנושי כביר. לייצר מערכות תומכות חיים, כמו ציוד ללחץ אוויר תקין וטמפרטורה, שיחזיקו את האדם בחיים ובבריאות טובה במערכת עויינת לחלוטין, שכל תקלה קטנה עלולה לקפד את חייו. ולייצר מערכת שתוכל להחזירו בשלום לכדור הארץ. לשם כך היה צריך להגיע למערכות אמינות, שאחוז התקלות בהן שואף לאפס, ולאמן אסטרונאוטים שיהיו בעלי עמידות נפשיות וגופניות יוצאת דופן, שיוכלו לעבור שהיה בסביבה מבודדת ועויינת, שאין אפשרות לקבל בה עזרה מידית, ללא נזק משמעותי.
במחצית השנייה של המאה ה-20 החל המין האנושי לעשות את צעדיו הראשונים להגשמת החלום של כיבוש החלל. מדעני טילים וחלל כמו צ'יולקובסקי, גודארד ופון-בראון, שפעלו במחצית הראשונה של המאה ה-20, ניסו והצליחו לתכנן טילים ורקטות, אשר חלקם המריאו לחלל, והמפורסם מביניהם: ה-V-2 של פון בראון.
התוכנית לשיגורו של אדם לחלל התנהלה בשני מסלולים מקבילים: תוכנית החלל הרוסית ותוכנית החלל האמריקאית. המירוץ לשיגורו של אדם לחלל הסתיים, ב-12 באפריל 1961, בנצחונה המפתיע של ברית המועצות, עם שיגורה של חללית ובה הקוסמונאוט יורי גגארין, שהיה לאדם הראשון בחלל. כעבור חודש, ב-15 במאי 1961, שיגרה ארצות הברית לחלל את האסטרונאוט הראשון שלה, אלן שפארד.
את מקומה של החללית, המשמשת לטיסה חד-פעמית לחלל, תפסה החל מתחילת שנות השמונים מעבורת החלל, שהיא כלי טיס המסוגל להמריא מכדור הארץ לחלל, לשהות בחלל ולנחות חזרה בכדור הארץ לשם הכנתו לשימוש חוזר.
בשנת 2003 הצטרפה גם סין אל המדינות שלהן יכולת לשגר אדם לחלל. ב-15 באוקטובר 2003, החללית הסינית "שנז'ו 5", ועליה הטייקונאוט (השם הסיני לאסטרונאוט), אלוף משנה יאנג ליוויי המריאה אל שמיים נקיים בדיוק בשעה תשע בבוקר, לפי שעון בייג'ינג. החללית יצאה לדרכה כמתוכנן ממתקן השיגור שבמדבר גובי בצפון מערב סין. לפי הודעת הממשלה, היא נכנסה למסלולה 10 דקות מאוחר יותר. למחרת, בשעה 6:04 בבוקר נפתח המצנח של החללית והיא נחתה בשלום בערבות מונגוליה הפנימית, בתום 14 הקפות של כדור הארץ. בכך הייתה סין למדינה השלישית בעולם שהצליחה לשגר אדם לחלל. ב12 באוקטובר 2005 שיגרה סין את החללית שנז'ו 6 ועל סיפונה שני אסטרונאוטים פיי ג'ונלונג (40) וניה היישן (41) אשר אמורים לשהות בחלל חמישה ימים.
[עריכה] קיצור תולדות האדם בחלל
- 12 באפריל 1961, הקוסמונאוט הרוסי יורי גגארין מבצע את הטיסה המאוישת הראשונה בחלל.
- 15 במאי 1961, אלאן שפארד הוא האמריקאי הראשון שמבצע טיסה מאוישת תת מסלולית בחלל.
- 20 בפברואר 1962, ג'ון גלן מבצע את טיסת החלל המסלולית המאויישת האמריקנית הראשונה.
- 1965 הקוסמונאוט אלכסיי ליאונוב מבצע את הגיחה הראשונה מחללית.
- 20 ביולי 1969, החללית אפולו 11 מצליחה לבצע את הנחיתה המאויישת הראשונה על הירח.
- 1971 שלושה קוסמונאוטים סובייטים הם הראשונים לשהות בתחנת החלל סליוט-1. כעבור 24 ימים הם מתים כתוצאה מדליפת אוויר.
- 1973 ארצות הברית משגרת את תחנת החלל סקיילאב.
- 1975 משימה משותפת ראשונה מחברת בין החללית האמריקאית מדגם אפולו לחללית סויוז רוסית. חמשת החברים של שני הצוותים שוהים יחד בחלל במשך יומיים
- 1986 רוסיה מפעילה את תחנת החלל "מיר"
- 1 בפברואר 2003, מעבורת החלל קולומביה, שעל סיפונה גם החללאי (המילה העברית לטיס החלל) הישראלי הראשון, אילן רמון, התפוצצה בחלל בדרכה חזרה לכדור הארץ, וכל שבעת אנשי צוותה נספו.
- 15 באוקטובר 2003, החללית "שנז'ו 5" הסינית משוגרת למסלול הקפה יציב מסביב לכדור הארץ, עם טייקונאוט אחד, יאנג ליוויי.
[עריכה] ראו גם
[עריכה] קישורים חיצוניים
- ריכוז ידענים העוסק בטיסות חלל מאוישות, באתר "הידען"
