חכם עדיף מנביא

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

חכם עדיף מנביא, אימרה של חז"ל שמשמעותה שחכם הינו במעלה גבוהה יותר משל נביא, בניגוד לתפיסה העממית הרווחת.

האימרה מופיעה בתלמוד הבבלי ^[1] בשם אמימר שמסביר את אימרתו במשפט "ונביא לבב חכמה", מי נתלה במי? הוי אומר קטן נתלה בגדול. שם גם מצוין בשם רבי אבדימי דמן חיפה, שמזמן חורבן הבית, הנבואה ניטלה מן הנביאים, אך עדיין נותרה אצל החכמים. את העדיפות לחכם הם ביטאו בדבריהם "אטו חכם לאו נביא הוא?" (=האם חכם לא נביא הוא?) (שם) ובאימרה "אין השכינה שורה אלא על חכם גבור ועשיר ובעל קומה". ^[2]

אפשר לראות באימרה זו ביטוי להשקפת חז"ל, שדאגו להשליט את תרבות בית המדרש על פני בית המקדש, ואת שיקולי ההגיון והלוגיקה הצרופה על פני הכרעה באמצעות רוח הקודש ואינטואיציה פנימית, בתקופה שבה קרנה של הנבואה ירדה, שכן בימי בית ראשון ולפניו, נביאים כמשה, יהושע, דבורה, שמואל, נתן הנביא, חולדה, דניאל ורבים אחרים שימשו כשופטי העם, מנהיגיו וכיועצי המלך. אך בעת בית שני כאשר הנבואה פסקה, היה צורך לחזק את מעמד החכמים, בשל החלל המנהיגותי שנוצר.

הקונטקסט ההיסטורי חשוב, שכן מדובר בתקופה שבה "נביאים" ואנשי בשורות צצו כפטריות אחרי הגשם, והיו בעלי כוח משיכה לא מבוטל, ולעתים רבות איחזו את עיני העם בנבואות שקר מאכזבות. גם בעולם היווני התרחש מהלך דומה. לא ברור מי השפיע על מי, אך הגישה הפילוסופית היוונית הייתה דומה. הפילוסופים שקדו על חיזוק המעמד של החכמה, העיון ("תאוריה") והרציונאל. כך למשל אפלטון קיצץ את כנפי הנביאים, והכריז (ב"המדינה") כי ראוי היה לתלות את הומרוס בכיכר העיר.

גישה זו של העדפת החכם מומחשת באופן חריף וקיצוני, באגדה תלמודית המסופרת בידי רב יהודה בשם רב, שכאשר משה - גדול נביאי ישראל, עלה למרום לקבל את התורה, הוא חזה את רבי עקיבא ובית מדרשו בשעת לימוד, כאשר רבי עקיבא "דורש על כל קוץ וקוץ [של אות], תילין תילין של הלכות...ולא היה יודע מה הן אומרים." ותשש כוחו, עד שאמר רבי עקיבא בהלכה אחת, שמקורה ב"הלכה למשה מסיני" ונתיישבה דעתו של משה. ^[3]. באגדה זו רב יהודה כנראה ביקש בין היתר להמחיש את עדיפותו של החכם על פני הנביא, כאשר רבי עקיבא מייצג את אב הטיפוס של החכם ואילו משה את אב הטיפוס של הנביא.

המדרש ^[4] מנסה להסביר כי עדיפותו של החכם על פני הנביא נובעת מכך, שהנביא צריך אות ומופת לכך שהוא נשלח, ואילו החכם אינו צריך לכך, מכיוון שהוא נכלל בחכמים אשר ניתן להם מראש ממשלה, על פי הפסוק - "על פי התורה אשר יורוך".

גם ספר הזוהר נוקט בגישה שמעדיפה את חכמי התורה, וטוען שבניגוד לנביאים, שלעתים יש להם רוח הקודש ולעתים אין, מחכמים רוח הקודש לא סר אפילו לרגע אחד קטן,^[5] ולא זו בלבד, אלא שהחכמים שעוסקים בתורה, נמצאים במקום רוחני שבו קיום האמונה. מקום שהינו גבוה יותר ממקום הנביאים. ^[6] .

הר"ן מסביר תפיסה זאת בכך שהנביא מקבל את נבואתו כמו חבילה סגורה ואיננו יכול לשנות בה, בעוד שהחכמה אצל החכם דינמית ופתוחה לשינויים, ואף מותר לו לומר דברים שאינם דברי אמת, לפי שיקול דעתו, וגם אז חייבים לשמוע לו. ^[7]

המהר"ל מסביר כי טיבה של הנבואה שהיא כמו צפיה של חוש הראיה הגשמי, שהמוחש החיצוני דבק בחוש האנושי, ולכן יש בו הגבלה מציאותית, לעומת כוחה של התבונה הינו רוחני ובלתי מוגבל, ולכן החכם יכול להגיע לדברים נעלמים, בעוד שהנבואה מוגבלת בכך. וכך הוא גם מסביר מדוע הנביאים לא הגיעו בנבואותיהם לתפיסת העולם הבא והשארת נפש, ואילו החכמים דיברו על כך, כי התבונה הרבה יותר חופשית ובלתי מוגבלת מאשר הנבואה. ^[8]

ובמקום אחר ^[9] המהר"ל קובע כי יתרונו של החכם הוא בהשגה הברורה על פני הנבואה שהיא במראה וחידות, ואף בעניין ידיעת העתידות הוא סובר שאין יתרון לנביא על פני חכם, כיוון שחכם גדול שחקר את צפונות העולם ומהלכו ההיסטורי, יכול לדעת משכלו את העתידות יותר מנביא, מפני שלעולם יש סדר שכלי, והדברים שבו אינם מתרחשים במקרה.

רבי יהונתן אייבשיץ, נוקט בקו דומה, וטוען כי החכם משיג באלוהות פן הרבה יותר גבוה מאשר הנביא, כי בעוד שהנביא שומע את קול ה' אשר כביכול יוצא מפיו (ניב שפתיים), החכם מגיע עד המחשבה האלוהית, שהיא הרבה יותר פנימית ועמוקה מהדיבור. ^[10]

הרב קוק במאמרו חכם עדיף מנביא ^[11], מסביר את הדבר במבט היסטוריוסופי, בכך שהנביאים עם כל הלהט הגדול והראיה הכללית שלהם, לא הצליחו לעקור מן השורש את עבודת האלילים ומעשי חמס ורצח, ולבצר את המוסריות בקרב העם, מה שחכמי המשנה והתלמוד הצליחו לעשות באמצעות קביעת תקנות והלכות פרטניות, הרחבת לימוד התורה והעמדת תלמידים רבים.

בדומה ישנן חוקרים שסוברים שחכם עדיף מנביא בשל תפיסת העולם הרחבה שלו והשקלול של גורמים רבים, שונים ומנוגדים בשיקולים שלו ביחד עם המתינות וההתחשבות שלו כלפי העולם ומגבלותיו, בעוד שלנביא חשובה בעיקרה האידאה כשלעצמה והתחשבות במציאות ובמגבלותיה תופס מקום מועט, דבר שעלול להביא בסופו של דבר להרס המציאות שאיננה יכולה לעמוד בתביעות של האידאות. כך למשל הם מביאים כדוגמה את הפעילות החזקה של אליהו ותלמידו אלישע שגרמה לדיכוי של עבודת אלילים בישראל, ועם זאת גרמה לממלכה הצפונית שהייתה ממלכה חזקה בימי אחאב, להחלש מאוד מבחינה כלכלית וצבאית.