איבר יעקובסון
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
איבר יעקובסון (באנגלית: Vomeronasal Organ, VNO) הוא איבר הרחה נוסף לאף הקיים אצל בעלי חיים. האיבר ממוקם בעצם וומר (vomer bone) המצויה בין האף לבין הפה. תאי העצב המצויים באיבר מסוגלים לזהות תרכובות כימיות שונות. נחשים משתמשים באיבר זה להרחת הטרף שלהם על ידי שליפת הלשון. אצל חתולים, איבר זה קטן ובלתי מפותח, ולכן ניתן לראות חתולים המפשילים את שפתותיהם בתגובת פלמן, במטרה להביא אוויר אל איבר יעקובסון.
רוב בעלי החיים שלהם איבר יעקובסון מפותח משתמשים בו על מנת לזהות פרומונים, אף שחלק מהפרומונים מורגש גם על ידי האף.
איבר יעקובסון מתנוון במהלך ההתפתחות העוברית האנושית, בדומה לכרישים, עטלפים וקופים. טרם נמצא כל חיבור עצבי בין האיבר האנושי המנוון לבין מערכת העצבים המרכזית, על אף מחקרים מדוקדקים ונשנים למציאת קשר ביניהם. [1] כמו כן נמצא כי הגנים הנושאים את המידע הדרוש לייצור קולטני הפרומונים באיבר יעקובסון התנוונו כבר לפני כ-23 מיליוני שנים במהלך האבולוציה האנושית. עם זאת, קיים מגוון רחב של עדויות התומכות בכך שקולטנים באף האנושי מסוגלים לזהות מספר פרומונים. כך למשל, נמצא כי תינוקות בני יומם נמשכים לריח השד האמהי.[2]
האיבר התגלה במאה ה-19 על ידי הרופא הדני יעקובסון אשר זיהה מבנים באף של חולה. הראשון שדיווח על גילוי האיבר בבני אדם הוא פ. רויש (Ruysch) ב-1703.
