אמון דה ואלירה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

אמון דה ואלירה (נולד כאדוארד ג'ורג' דה ואלירה) (14 באוקטובר 1882 - 29 באוגוסט 1975) מדינאי אירי, מראשי המאבק לעצמאות של אירלנד כנגד השלטון הבריטי בתחילת המאה ה-20. דה ואלירה שימש זמן רב בתפקיד ראש הממשלה האירי, וסיים את פעולתו בשירות העם האירי בתפקיד נשיא אירלנד (אייר). יש המכנים אותו, לצד יריבו הגדול מייקל קולינס, "אבי האומה" האירית.

תוכן עניינים 1 ביוגרפיה 1.1 ילדות ונעורים 1.2 פעילות פוליטית מוקדמת 1.3 מרד חג הפסחא 1.4 כנשיא הדאיל 1.5 כנשיא הרפובליקה 1.6 ההסכם 1.7 במלחמת האזרחים האירית 1.8 ההשתתפות בדאיל של המדינה החופשית - "הנוסחה הריקה" 1.9 כראש הממשלה 1.10 החוקה החדשה 1.11 הנייטרליות במלחמת העולם השניה 1.12 פרישה ומינוי לנשיא 2 לקריאה נוספת 3 קישורים חיצוניים

[עריכה] ביוגרפיה

[עריכה] ילדות ונעורים

דה ואלירה נולד בעיר ניו יורק שבארצות הברית בשנת 1882 לאם אירית. הוא הצהיר כי הוריו, קייט קול וחואן ויויון דה ואלירה נישאו בשנת 1881 בניו יורק, אך מחקר גנאלוגי לא מצא אישור לכך. כיום סבורים החוקרים כי דה ואלירה היה ילד בלתי חוקי. עובדה זו נראית כיום טריוויאלית, אך בעת הולדתו של דה ואלירה הייתה משמעותית כי הילד שנולד מזיווג כזה לא יוכל לשמש בשירות הכנסייה הקתולית. דה ואלירה היה כל חייו קתולי מאמין, ושקל לפרקים קריירה כנסייתית. יש להניח כי למניעה מלשמש ככומר, עקב נסיבות לידתו, הייתה השפעה על חייו, ועל ההיסטוריה של עמו.

בן שנתיים, עבר דה ואלירה עם אימו לאירלנד. שם נישאה אימו לאיש אשר סירב לגדל את הילד. דה ואלירה גדל אצל קרובים בעיר לימריק, ולאחר מכן בפנימייה בדבלין.

[עריכה] פעילות פוליטית מוקדמת

דה ואלירה גדל כנער אינטליגנטי, ובעל דעה משלו. הוא הפך לפעיל באגודת gaeilgeoir, אשר פעלה להחייאת הלשון האירית הגאלית. הוא נישא למורתו שינייד פלאנאגן. ב-1913 הצטרף למיליציה בשם "המתנדבים האירים", ארגון צבאי למחצה שמטרתו קבלת עצמאות מן השלטון הבריטי, וקידום תוכנית "שלטון הבית" שהגה ויליאם יוארט גלאדסטון ראש הממשלה הבריטי עוד בשנת 1886. הקבוצה הייתה מעורבת ב"מרידת חג הפסחא" הכושלת באפריל 1916.

[עריכה] מרד חג הפסחא

ערך מורחב – מרד חג הפסחא

לאחר כשלון המרידה נדון דה ואלירה למוות על ידי הרשויות הבריטיות, אך העונש הומר למאסר עולם. הוא שוחרר עקב חנינה כללית בשנת 1917 ונבחר כחבר הפרלמנט הבריטי למחוז איסט קלייר בבחירות הכלליות של 1918, מטעם מפלגת שין פיין ("אנחנו בעצמנו" תנועה לאומית אירית שנוסדה בידי ארתור גריפית בשנת 1900, אשר התנגדה למדיניות "שלטון הבית" ורצתה בניתוק מוחלט מבריטניה).

[עריכה] כנשיא הדאיל

בבחירות הכלליות של שנת 1918 נבחרו רוב חברי הפרלמנט הבריטי ממחוזות באירלנד מקרב חברי השין פיין. בינואר 1919 חברי הפרלמנט מטעם שין פיין נאספו בדבלין, והכריזו על הקמתו של הפרלמנט האירי (הדאיל, או האספה). דה ואלירה לא יכל להשתתף באספה היסטורית זו שכן נאסר במאי 1918. בפברואר 1919 נמלט דה ואלירה מן הכלא, והחליף את קתאל ברויה כנשיא הדאיל. החוקה שהתקבלה על ידי הדאיל הבהירה כי תפקידו של נשיא הדאיל הינו זה של ראש ממשלה, וכי הוא אינו ראש המדינה האירית.

בספטמבר 1919 הכריזה הממשלה הבריטית כי הדאיל אינו חוקי, והסכסוך סביב פעולתו הפך למלחמת העצמאות האירית. דה ואלירה נסע לארצות הברית לגייס כספים להמשך המלחמה מן הציבור האירי הגדול בארצות הברית. הוא השאיר את ניהול ענייניה של אירלנד בידי יריבו הגדול מייקל קולינס בן ה-29.

[עריכה] כנשיא הרפובליקה

כאשר חזר דה ואלירה לאירלנד, הייתה הארץ עדיין בחבלי מלחמת העצמאות. באוגוסט 1921 שינה דה ואלירה את חוקת הדאיל על מנת לשדרג את תפקידו מראש ממשלה (או יו"ר הקבינט) לנשיא של הרפובליקה, וכך להיות שווה למלך ג'ורג' החמישי, כראש המדינה האירית. בשל תפקיד זה, טען דה ואלירה, כי עליו להיעדר משיחות השלום שהתקיימו באוקטובר 1921, שכן המלך ג'ורג' נעדר מהן. בשיחות אלו הוסכם על חלוקתה של אירלנד. 26 מתוך 32 המחוזות של המדינה קיבלו עצמאות. המחוזות הדרומיים ייקראו "המדינה האירית החופשית" ואילו ששת המחוזות הצפוניים יישארו בשליטתה של בריטניה וייקראו "צפון אירלנד". מבחינה טכנית הוסכם כי המחוזות הצפוניים יהיו חלק מן המדינה האירית החופשית, אך ניתנה להם אפשרות לפרוש, ומחוזות אלו, שרוב התושבים בהם פרוטסטנטים (בניגוד לרוב הקתולי באי כולו) ניצלו מייד את האפשרות. הסדר זה נראה לנציגי אירלנד בוועדה כה בלתי סביר (שכן הם סברו כי "צפון אירלנד" הינה מדינה קטנה, וכי היא תתמוטט מייד מבחינה כלכלית וחברתית), עד כדי כך שקיבלו אותו, שכן סברו שלא יאריך ימים. ההסכם נחתם ביום 6 בדצמבר 1921.

[עריכה] ההסכם

נציגי הרפובליקה לשיחות השלום קיבלו מדה ואלירה ייפוי כוח לעשות כפי הבנתם, מבלי לקבל את אישרורו של הקבינט. אך ההסכם אליו הגיעו הנושאים ונותנים היה שנוי במחלוקת. ראשית הוא החליף את הרפובליקה הקיימת בדרום אירלנד בדומיניון, כך שראש המדינה נותר המלך הבריטי המיוצג בידי מושל כללי של המדינה האירית החופשית. דה ואלירה זעם על הסדר זה. מבקריו טענו כי הוא סירב להצטרף לשיחות שכן ידע מראש מה תהיה תוצאתן, ורצה להפיל את האשמה על אחרים. דה ואלירה הגיב לידיעות על חתימת ההסכם לא בזעם על תכנו (הוא סירב לקרוא את הידיעה בעיתון), אך בזעם על כי החותמים לא התייעצו עמו, עם נשיא המדינה. דה ואלירה ותומכיו בדאיל, פרשו מן הדאיל וניסו לשווא ליצור ממשלה רפובליקנית. גריפית נבחר לנשיא במקום דה ואלירה, ובמקביל נוצר ממשל שמונה על ידי הכתר הבריטי בראשותו של מייקל קולינס.

[עריכה] במלחמת האזרחים האירית

ערך מורחב – מלחמת האזרחים האירית

היחסים בין תומכי ההסכם ומתנגדיו הפכו עד מהרה למלחמת האזרחים האירית (ביוני 1922). כוחותיו של דה ואלירה הובסו על ידי כוחות ממשלת "המדינה האירית החופשית". הייתה זו נקודת השפל בקריירה של דה ואלירה. בנאומיו עשה רק לשלהוב האווירה, ולא השכיל לנהל מו"מ. על אף שהיה מבחינה רשמית ראש המורדים בממשלה החדשה, הייתה לו השפעה מועטה על מהלך העניינים, וחלק ניכר מהמלחמה היה חבוש בבית הכלא. בין הטרגדיות של המלחמה היו רציחתו של מייקל קולינס, ראש הממשלה הזמנית, מותו מתשישות של נשיא הדאיל ארתור גריפית, ההתנקשות באחד מן החותמים על ההסכם, רוברט ארסקין צ'יילדרס, ופיצוצו של משרד הרשומות הציבוריות, אשר הביא לאובדנם של אלף שנים של רשומות ציבוריות באירלנד.

[עריכה] ההשתתפות בדאיל של המדינה החופשית - "הנוסחה הריקה"

באפריל 1923 הורה דה ואלירה לתומכיו להשליך את נשקם, ופנה לשיטות פוליטיות על מנת להשיג את מטרותיו. מאוכזב מהתנהגותם של רוב אנשי מפלגת שין פיין, פרש דה ואלירה מן המפלגה במרץ 1926 והקים מפלגה חדשה "פיאנה פול" (חיילי הגורל). המפלגה זכתה בהישגים בקלפי, אך חבריה סירבו להישבע אמונים למלך האנגלי. החל מאבק משפטי בנוגע לשאלה זו. עד מהרה הביא המאבק לרציחתו של סגן ראש הממשלה קווין או'היגינס, ומכיוון שכך, ראש הממשלה ויליאם תומס קוסגרייב העביר הצעת חוק המחייבת את כל המועמדים לפרלמנט להצהיר כי אם ייבחרו, יישבעו אמונים למלך. משנדחק כך לפינה הכריז דה ואלירה כי השבועה הינה "נוסחה ריקה מתוכן", ונשבע אמונים למלך בשנת 1927.

[עריכה] כראש הממשלה

ב-16 בפברואר 1932 זכתה פיאנה פול בבחירות לדאיל, ועם כינוס הדאיל ב-9 במרץ נבחר דה ואלירה, בעזרת קולות הלייבור, כראש ממשלה ("נשיא המועצה המבצעת") ומונה לתפקיד על ידי המושל הכללי ג'יימס מקניל. עם כניסתו לתפקיד עצר את הארנונה השנתית (מס החל על מקרקעין) ששולמה לבריטניה כהחזר על תשלומים ששולמו על ידי בריטניה כפיצוי לבעלי מקרקעין שהופקעו. התוצאה הייתה "מלחמה כלכלית" בין המדינה האירית החופשית ובין בריטניה.

תחת הנהגתו של דה ואלירה זכתה פיאנה פול בבחירות הכלליות בשנת 1933, 1937, 1938 ו 1944. דה ואלירה נבחר גם ליושב ראש חבר הלאומים במושב שהתקיים בספטמבר ואוקטובר 1932 וכן לנשיא האספה של חבר הלאומים בשנת 1938.

[עריכה] החוקה החדשה

במהלך שנות השלושים קיצץ דה ואלירה את החוקה שניסח מייקל קולינס בשנת 1922 בתהליך ממושך של שינוי וביטול סעיפים חשובים. הדבר התאפשר משלוש סיבות: החוקה קבעה כי היא תאושר במשאל עם כעבור 8 שנים (וראש הממשלה קוסגרייב שינה זאת ל-16 שנים לאחר מכן) כך שעד משאל העם ניתן היה לשנות סעיפים בחוקה באמצעות רוב פשוט בפרלמנט. שנית, באופן תיאורטי היה המושל הכללי הבריטי בעל סמכות וטו באשר לחקיקה. בפועל הסמכות להורות למושל הכללי כיצד לפעול ניתנה לממשלת המדינה האירית החופשית משנת 1927, כך שלמעשה הסכמת המושל הכללי הייתה אוטומטית. ושלישית, זמן קצר לפני שנכנס דה ואלירה לתפקידו הוסרה הדרישה שהחוקה תתאים להסכם שבין אירלנד ובריטניה משנת 1921. כאשר מערכת זו של בלמים ואיזונים (משאל עם, הסכמת המושל, התאמה להסכם) הוסרה, דה ואלירה יכל לעשות בחוקה כרצונו, ואכן עשה כן.

דה ואלירה הסיר את הדרישה לשבועת נאמנות, ואת האפשרות לעתור לבתי משפט אנגליים (המקבילים לבג"צ בישראל). משהאט הסנאט האירי (הנשלט על ידי האופוזיציה) את מהירות החקיקה בעניינים אלו, ביטל אותו דה ואלירה. לבסוף, בדצמבר 1936 כאשר התפטר המלך אדוארד השמיני בעקבות פרשיית אהבים עם גרושה אמריקנית, וויתר על כל תפקידיו, לרבות התפקיד של מלך אירלנד, ניצל דה ואלירה מצב זה על מנת לתקן את החוקה כך שכל זכר למלך או למושל הכללי מטעמו הושמט ממנה.

ביולי 1936 כתב דה ואלירה למלך אדוארד השמיני כי בכוונתו להציג חוקה חדשה, ובה ייווצר תפקיד של נשיא, המקביל לתפקיד המושל הכללי. היה זה המרכיב המרכזי בחוקה החדשה, לה ניתן השם האירי Bunreacht na hÉireann (שפירושו בפשטות - החוקה של אירלנד).

החוקה החדשה כללה מספר אלמנטים שהדגישו את עצמאותה של אירלנד:

• שם חדש למדינה - אייר (Éire).
• הצהרה כי האי כולו הינו יחידה לאומית אחת.
• תפקיד חדש "נשיא אירלנד" המחליף את הכתר האנגלי.
• הכרה במעמד המיוחד של הכנסייה הקתולית.
• הכרה במעמד המיוחד של הנישואין על פי הדת הקתולית (דהיינו איסור על הגירושין).
• הכרזה על האירית הגאלית כשפה הרשמית של האומה, ועל האנגלית כשפה משנית.
• שימוש במושגים איריים לתיאור גופי הממשל השונים.

ככל שצעדים אלו התיימרו להתנגד לחלוקת האי, היו אלו צעדים הכרזתיים בלבד. חלוקת האי נותרה עובדה קיימת גם לאחר חקיקת החוקה, מבחינה משפטית ועובדתית כאחת. כן המשיך המלך האנגלי ג'ורג' השישי להתייחס אל עצמו כמלך אירלנד. המעמד המיוחד שניתן לכנסייה הקתולית אף הוא היה מליצה חסרת משמעות. החוקה הכירה בקיום "הכנסייה של אירלנד" הפרוטסנטנטית, בקיום הכנסייה הפרסבטריאנית והמתודיסטית, וכן באוכלוסייה היהודית של אירלנד כדתות שוות זכויות בעלות חופש פולחן מלא. מסיבה זו סירב האפיפיור פיוס האחד עשר לתמוך בחוקה. על אף שלשפה האירית ניתנה עליונות סמלית, המשיכה השפה להיות שפת מיעוט, והאנגלית המשיכה להיות השפה השלטת בפועל. בסיכומו של דבר החוקה לא הפכה את אירלנד למדינה חופשית, קתולית, גאלית, או חופשייה לחלוטין מן הכתר האנגלי.

בשעה שבה היהודים נרדפו והוחרמו במקומות רבים בעולם, והאנטישמיות הרימה את ראשה בממדים שלא נראו לפני כן או לאחר מכן, הייתה חוקתה של אירלנד הצהרה על שוויון זכויות אזרחי וחופש פולחן מלא ליהודי המדינה.

[עריכה] הנייטרליות במלחמת העולם השניה

הגרמנים גילו עניין רב באייר בשנים הראשונות של מלחמת העולם השנייה, ובדקו אם ניתן יהיה להשתמש ב-IRA כנגד בריטניה. כן בחנו את היתרונות הטקטיים של פלישה לאייר, או ניהול משא ומתן עמה. דה ואלירה עמד כנגד ניסיונות אלו, וכל המגעים הגרמנים הסתיימו בכישלון.

דה ואלירה שמר על הנייטרליות האירית במלחמה. גם לאחר שהנייטרליות של ארצות הברית נקטעה בעקבות ההתקפה על פרל הרבור, נשמרה הנייטרליות האירית לאורך כל הלחימה. בתקופה זו עמדה אייר בסכנה הן של פלישה גרמנית והן של פלישה אנגלית.

על אף הנייטרליות סייעה אייר בחשאי לבעלות הברית. לדוגמה, העיתוי המדויק של הפלישה לנורמנדי נקבע על פי נתונים מטאורולוגיים שסופקו מתחנות שהוצבו באייר. טייסים של בעלות הברית שמטוסיהם נפלו באייר הורשו "להימלט" לאירלנד הצפונית, אך טייסים גרמנים הוחזקו במעצר עד סוף המלחמה. עם זאת, ביום מותו של אדולף היטלר ביקר דה ואלירה, במעשה שעורר ביקורת רבה, את השגריר הגרמני בדבלין, וכתב לעם הגרמני מכתב בו הביע את תנחומיו.

מצבה של אירלנד במלחמת העולם השנייה היה עדין. ברית עם גרמניה (עד כמה שדה ואלירה רצה בכך, דבר המוטל בספק) העמידה את אייר בסכנה של פלישה אנגלית, בעוד שברית עם בריטניה הייתה בלתי אפשרית מבחינה פנימית, והייתה עשויה להביא למלחמת אזרחים חדשה. היסטוריונים טוענים כי הנייטרליות האירית אף שירתה את מטרות בעלות הברית, מכיוון שלו הצטרפה אירלנד לבעלות הברית, הייתה היא המדינה החלשה בברית, והייתה גוזלת משאבים וכוח אדם להגנתה, בתקופה בה נדרשו משאבים אלו למטרות אחרות.

בנאום הניצחון שנשא וינסטון צ'רצ'יל לאחר הניצחון על גרמניה, התקיף צ'רצ'יל את מדיניות הנייטרליות של אירלנד במילים קשות. דה ואלירה השיב בנאום שזכה להסכמה ולהערכה בין כל הפלגים במדינה, אך הביא לביקורת קשה מבחוץ.

[עריכה] פרישה ומינוי לנשיא

בפברואר 1948 הובס דה ואלירה בבחירות, ופרש מתפקיד ראש הממשלה. הוא הוביל שתי ממשלות נוספות (1951 - 1954 ו 1957 - 1959) עד שפרש מהנהגת מפלגתו על מנת לשמש כנשיא אירלנד במהלך שתי תקופות כהונה (1959 - 1973). בתקופה זו היה עיוור כמעט לחלוטין אך הסתיר עובדה זו באמצעות שימוש בעוזר שתפקידו היה ללחוש לו הוראות כגון מספר המדרגות עליו לעלות, ולהיכן "להסתכל". הבחירות לנשיאות ב-1966 בהן התמודד כנגד המועמד הצעיר או'היגינס, הוכרעו ברוב של 10,000 קולות בלבד.

דה ואלירה סיים את תפקידו כנשיא בשנת 1973 כשהוא בן 91, וראש המדינה הזקן בעולם. הוא מת בדבלין בשנת 1975, מספר חודשים לאחר מות אשתו שינייד. הוא נקבר בבית הקברות גלסנבין בדבלין, ונטמן לצד אשתו ולצד בנו, בריאן, שמת בתאונת רכיבה בשנת 1936.

[עריכה] לקריאה נוספת

במאמר שהופיע בכתב העת "קתדרה", חוברת 94, בהוצאת יד בן צבי, מנתחת החוקרת שולמית אליאש מאוניברסיטת בר אילן את התנגדותו של דה ואלירה להצעה לחלוקת א"י שהציעה ועדת פיל.

[עריכה] קישורים חיצוניים

• אתר אירי המוקדש לאמון דה ואלירה - קישורים, תמונות, ביוגרפיה