ארונה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ארונה הוא שמה של דמות מקראית בספר שמואל ב', כ"ד 16 ו-18-26, בספר דברי הימים א' כ"א 8-28 ובדברי הימים ב', ג' 1. השם נכתב במספר צורות: ארונה, ארניה, ארנן (עם קמץ תחת 'א' ו'נ'), וכן האורנה, והוא מכונה מלך.
בשני המקורות מסופרים סיפורים דומים עם הבדלים ניכרים. לפי מדדים של כתיב, תחביר, סגנון והשקפת עולם ניתן להניח שהמקור בשמואל ב' מוקדם יותר (ראו גם כיבוש ירושלים (יבוס) בידי דוד), אולם עם זאת סביר כי לעיני הכותב בדברי הימים עמדו רשימות ראשוניות[1].
תוכן עניינים |
[עריכה] הסיפור על פי שמואל ב'
שמואל ב' כ"ד מספר שדוד קבל צו אלוהי[2] להקים מזבח בגורן ארונה היבוסי. הסיבה לצו הייתה המגפה שהכתה בעם והפילה חללים רבים. ארונה יצא לקראת דוד, השתטח לפניו אפים ארצה - לא מליצה אלא ביטוי כבוד למלך ולאלוהים בימים ההם. דוד ביקש לקנות מארונה את הגורן כדי לבנות מזבח, אך ארונה ביקש לתיתו חינם. דוד התעקש לתת תשלום ("מחיר") ושלם חמישים שקלי כסף. דוד הקים מזבח, העלה עולות ושלמים וכתוצאה מכך המגפה נעצרה ("ויעתר ה' לארץ ותעצר המגפה מעל ישראל").
לפי דברי הימים א', כשבא דוד לגורן היה ארונה דש חיטים, וארבעת בניו מתחבאים. דוד שילם שש מאות שקלי זהב, העלה עולות ושלמים ואלוהים ענהו "באש מן השמים על מזבח העולה".
[עריכה] מקור השם ארונה
בשמואל ב' כ"ד 16 נכתב היבוסי "האורנה" (ונקרא "הארונה"). בהמשך (כ"ד 23) נאמר על ארונה: "הכל נתן ארונה המלך למלך". חוקרי תנ"ך רבים הסבירו שמדובר בטעויות העתקה בטקסט המסורה. יש שהציעו שהכינוי 'מלך' לארונה אינו אלא שיבוש וצריך להיות במקומו 'יבוסי', ואילו ה' הידיעה בפסוק 16 לכאורה מיותר. אולם הצטברותם של שלושה פרטים התומכים זה בזה בתוך הסיפורים, ופרטים חיצוניים התומכים בהם, מבהירה שהטקסטים כנראה אמינים מבחינה היסטורית. שלושת הפרטים הפנימיים הם:
- 'הא' הידיעה בפסוק 16: "האורנה היבסי".
- "ארונה המלך" בפסוק 23.
- משמעות השם "ארונה", או "אורנה", או כצורותיו האחרות - מושל, מלך, בשפה החורית.
הועלתה טענה, שאם באמת משמעות "ארונה" מלך, למה חוזר הכותב פעמים על המילה מלך. אולם אין ממש בטענה זאת: ייתכן שלא ידע את משמעה, או אם ידע, היה עליו לפרש את משמעות המילה לאחרים ולזמנים אחרים. התופעה ששם עצם כללי הופך בשפות אחרות לשם פרטי או מאבד את משמעותו אינה נדירה ודבר דומה קרה גם לשם "ציון" - מצודה בחיתית - שנהפך לשם פרטי של ירושלים. אותו דבר קרה גם למילה המצרית "משה" - ילד, בן - שהפכה לשם פרטי בעברית, וישנן דוגמאות בשפות רבות.
[עריכה] עדויות נוספות
פרטים חיצוניים התומכים בפרוש זה:
- מלך ירושלים במכתבי אל עמארנה מן המאה הארבע עשרה הוא 'עבדיחיבה' (או 'חיפה' - המכתבים נכתבו אכדית ובהם אותם סימנים ל'ב' ול'פ'). 'חיבה' היא אלה חורית-חיתית ראשית. המכתבים מספקים גם ראיה נוספת לנוהג לפרש מילים משפות לא מוכרות באמצעות מילים משפות מוכרות: תודות לכך שסופרי ארץ ישראל שכתבו אכדית פירשו מילים אכדיות באמצעות מילים "כנעניות" (ולמעשה קדם עבריות), יכולים החוקרים כיום לתאר במידה רבה את השפה שדוברה בארץ ישראל באותו זמן.
- מילים רבות בסיפורי דוד וירושלים באות מאסיה הקטנה, חלקן מוכר מיוונית עתיקה. שפה זאת הושפעה מהשפות שדוברו באסיה הקטנה באלף השני והראשון לפני הספירה, ביניהן החיתית והחורית. השם 'מוריגים' אינו יכול לפי הפוניטיקה העברית להיות ריבוי של מורג, והוא מקביל למילה היוונית murike - עץ אשל או שיטה. המילה 'מוריה' אינה מתפרשת בעברית, וביוונית מוכרת אותה מילה בדיוק moria - עצי הזית הקדושים בחצרות בתי מקדש. המילה 'כרוב' הנזכרת בהקשר של בית המקדש בירושלים באה ממקור אכדי-חורי.
- מספר שמות של כהנים נגזרו כנראה משם האלה חיבה: חפני, חפה, חביה, ואולי גם חובב.
- לאחר שדוד השתלט על ירושלים הוא הביא את ארון הברית לירושלים. משה וינפלד ("עקבות הווי חתי בנוהג פולחני-טקסי בישראל העתיקה" שנתון למקרא ולחקר המזרח הקדום י, 1990)הראה שכל מנהגי הטקס שדוד מקיים לקוחים מהפולחן החיתי-חורי. במיוחד נשיאת הארון, רתימתו לשוורים, הריקוד של דוד ואחרים עירומים, שקשוק בעצי ברושים ונגינה בכינורות ובנבלים, הבאת הארון לאוהל, וחלוקה של מתנות למשתתפים בחגיגה - המילים 'אשפר' ו'אשישה' הן ממקור חיתי-חורי. אשפר משמעו כנראה בגד, ואשישה היא עוגת חג (שמואל ב ו, 1-19).
יש איפה ראיות רבות די הצורך כדי לבסס את הטענה ש'ארונה' הוא אכן שם ממוצא חורי-חיתי, שמשמעו 'מלך' ולא פחות מזה, ראיות שמעניקות לסיפור קניית גורן ארונה אמינות היסטורית.
[עריכה] גורן ארונה
להשלמת התמונה נחוץ לעמוד על כמה פרטים נוספים: הסיפור בשמואל כ"ד 25 מדגיש "ויעתר ה' לארץ". מילים אלו אינן מתפרשות אלא כשמעיינים בראשית סיפור כיבוש ירושלים בשמואל ב', ה' 6: "וילך המלך ואנשיו ירושלים אל היבסי יושב הארץ". מתברר שהייתה משמעות מרכזית בקנית גורן ארונה דוקא מיושבי הארץ - היבוסים, ובהקרבת העולות והשלמים דוקא במקום מושבם. חשיבות זאת נבעה לדעת דוד ובני זמנו מכך שהיבוסים היו חלק מהגבעונים ונפגעו קשה מהמלך שאול שקדם לו, ובני הזמן סברו שהמגפה באה כעונש על פגיעה זאת. רק לאחר שהארץ הנפגעת רוצתה, נפסק העונש שהושת על הפוגעים.
[עריכה] הערות
1. ^זה מסתבר מפסוק 23: ארונה אומר לדוד: "ראה נתתי הבקר לעולות והמוריגים לעצים והחטים למנחה". בספר ויקרא פרקים ו-ז מתוארים זבחים המכונים "עולות ושלמים". אלו הם סוגי הזבחים שהקריב דוד בגורן ארונה. שני מיני זבחים אלו כוללים קורבנות בעלי חיים ומנחות של מאפים שונים העשויים מחיטה. בדיוק כמתואר במילותיו של ארונה, בקר וחיטים. מאין ידע הזר את תורת ישראל? היות ואין ספק שכותב הפרק לא בא לשבח את ארונה, סביר שהוא נסמך על רשימות עתיקות ומהימנות.
2. ^"ויבא-גד": אומנם גד הוא שמו של נביא ידוע, ועם זה יש סימוכים לסברה ש"גד" אינו אלא מילה עברית לסוג של אורקל - נבואה הניתנת בידי כוהן המבצע טקס של אורים ותומים. בבראשית ל 11, למשל, נאמר: "ותאמר לאה בגד ותקרא שמו גד". כלומר נתמלאה הנבואה - ההיגד. 'גד' הוא משורש 'נגד', אמר, וכן משמע 'גד' מזל או גורל.
