אריאן מנושקין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

אריאן מנושקין

אריאן מנושקין (Ariane Mnouchkine) (נולדה ב-1939 ), היא במאית תיאטרון וקולנוע צרפתיה בעלת שם עולמי.

מנושקין הקימה את אנסמבל האוונגרד הפריסאי תיאטרון דה סולֵיי (Théâtre du Soleil) ב-1964, וקיבלה ב-2005, את מדלית פיקסו של אונסקו, כהכרה על תרומתה יוצאת הדופן לתרבות ולאמנות.

[עריכה] חייה ויצירתה

מנושקין נולדה בבולון על הסיין, למשפחה עם שורשים עמוקים בקולנוע ובתיאטרון. אביה היה מפיק הסרטים הרוסי אלכסנדר מנושקין, שקרא לחברת ההפקה שהקים על שמה: "סרטי אריאן". סבה מצד אמה, היה שחקן התיאטרון הבריטי ניקולס האנֵן.

מנושקין למדה פסיכולוגיה באוניברסיטה באנגליה לפני שחזרה לשורשיה התיאטרליים. היא המשיכה בלימודי תיאטרון בפריז ב"בית הספר הבינלאומי לתיאטרון של ז'אן ליקוק" (L'École Internationale de Théâtre Jacques Lecoq), מקום בו הקימה את תיאטרון דה סולֵיי (תיאטרון השמש) ב-1964 עם עמיתיה הסטודנטים. הקולקטיב התיאטרלי עדיין ממשיך ליצור בקורת חברתית ופוליטית על תרבויות מקומיות ועולמיות.

מנושקין, דמות בעלת השפעה רבה בתיאטרון המודרני, היא מאמינה גדולה ביצירת תיאטרון בתהליך של עבודת צוות משותפת - עבודת קולקטיב. היא יוצרת את עבודתה עם הקבוצה שלה בתיאטרון דה סולַ‏יי וצוטטה כמי שאמרה:

	הבמאי כבר השיג את מירב הכוח שהיה לו אי פעם בהיסטוריה, ומטרתנו היא להתקדם מעבר למצב זה, על ידי יצירת סוג של תיאטרון שמאפשר לכל אחד לשתף פעולה מבלי שיהיו במאים, טכנאים וכיוצא בהם, במובן הישן.

היצירה של האנסמבל אכן נוצרת בתהליך של שיתוף אבל המנוע והאישיות המובילה את הקבוצה הייתה מנושקין.

הפעילות בתיאטרון הונעה על ידי נסיון ליצור צורות תיאטרליות חדשות, תוך כדי הצגת תכנים רלבנטיים חברתית ופוליטית. הם השתמשו באימפרוביזציה ובדמיון, שילבו קומדיה דל ארטה וטקסי פולחן מאסיה, הציגו יריד כפרי ולהטוטנים על הבמה ,להמחשת המהפכה הפעילה בהצגת "1789", ובובות ענק בהצגת "השיירה האחרונה" ועוד.

המופעים של תיאטרון דה סוליי, התנהלו לעתים קרובות בחללים לא שגרתיים כמו אסמים ואולמות התעמלות, כי מנושקין לא רצתה להסתפק בבמה קונבנציונלית. היא גם לא הסכימה להיות מוגבלת על ידי "הקיר הרביעי", ולעתים קרובות בהפקות שלה, הקהל פגש את השחקנים המתכוננים להופעה, מתאפרים, מתלבשים ועוד.

המחזה "1789", אשר הוצג לראשונה ב-1970 במילנו ואחר כך במשכנו החדש של התיאטרון בפריז, נועד לענות לצורך של חברי הלהקה למצוא תוכן שיקלע לטעמם של השחקנים ושל הצופים גם יחד. הוא היה הראשון בסדרה של מחזות על תקופת המהפכה הצרפתית ("1793" ו"תור הזהב"), שהציגו ניתוח בקורתי על ההיסטוריה, והיה אחד הביטויים למעורבות הקבוצה בכלל ומנושקין בפרט, במאבקים בעד חופש ונגד אי צדק חברתי תוך שמירה על איכות אמנותית והמנעות מגלישה לשיח דידקטי.

מנושקין לא הגבילה את עצמה לסוג יצירה אחד, למדיה או לסגנון.
במקביל ליצירה השיתופית בעלת האורינטציה החברתית, היא ביימה יצירות מהקלאסיקה של התיאטרון בצורה שהביאה לביטוי את שפת התיאטרון היחודית שלה, העלתה מחזות צרפתיים בני זמנה, וכתבה וביימה לקולנוע.

בשנות השמונים היא תרגמה לצרפתית וביימה שלושה מחזות של שייקספיר: ריצ'רד השני, הלילה השנים עשר והנרי הרביעי - חלק 1, שעבורם בנתה שפת סימנים ויזואלית מיוחדת במינה שהתאימה במיוחד לדרמה השקספירית. את שלושת המחזות היא העלתה כמחזור שיקספירי בסיבוב הופעות של הלהקה.

בשנות התשעים היא יצרה תהליך דומה בטרילוגיה אוריסטיאה של איסכילוס - אגממנון, "נושאות הנסכים" ו"נוטות החסד" - ובאיפיגניה באאוליס של אוריפידס.

בטרטיף של מולייר, היא שחזרה את העוצמה הסטירית המקורית של המחזה, על ידי שמיקמה את הסיפור בקהילה מוסלמית פונדמנטליסטית בת זמננו עם מנהגיה ואיסוריה הקיצוניים.

היא העלתה שני מופעים מרשימים של הלן סיקסו, פילוסופית ומחזאית צרפתיה, הרהורים על ההיסטוריה של העולם המודרני: "הסיפור הנורא והלא גמור של נורדום סיהנוק, מלך קמבודיה" ו"הדרמה ההודית או הודו של חלומותיהם".

ב-1974 יצא לאקרנים סרטה 1789 שהיה צילום ההפקה הבימתית של המחזה, וזכה להצלחה. ב-1978 היא כתבה וביימה את הסרט "מולייר" - ביוגרפיה של המחזאי הידוע. עליו קיבלה מועמדות לאוסקר. עם הלן סיקסו היא שיתפה פעולה גם בקולנוע ביצירת שני סרטי טלוויזיה, La Nuit miraculeuse ו-Tambours sur la digue. ואחרון חביב ואולי קצת מפתיע: אריאן מנושקין כתבה את התסריט לסרט ההרפתקאות של פיליפ דה ברוקה ב-1964 "האיש מריו" עם ז'ן פול בלמונדו.