ארנסט יפת

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

ארנסט ישראל יפת היה מנכ"ל בנק לאומי לישראל בשנים 1970 - 1977, ויושב ראש מועצת המנהלים של הבנק בשנים 1977 - 1986, במקביל להיותו מנכ"ל ראשי של הבנק, שילוב תפקידים לא מקובל. בתקופתו נחשב לאחד המומחים בארץ לבנקאות בכלל ולאשראי בפרט. יפת היה בנקאי בינלאומי וביסס את המוניטין הבינלאומי של הבנק. הוא נהג להשתתף בפורומים כלכליים ופיננסיים בינלאומיים, כמו אלה של קרן המטבע הבינלאומית.

בתקופתו הבורסה לניירות ערך בתל אביב הפכה להיות גורם בשוק ההון ופעילות משקי הבית בבורסה גברה עד שהאיש הפרטי נהג לכלול בתיק ההשקעות גם ניירות ערך סחירים . אפילו למניות היה משקל בתיק ההשקעות. משבר מניות הבנקים הביאה את הפעילות האינטנסיבית לקיצה. בשנת 1986, ארנסט יפת סיים את פעילותו בבנק . כעבור שנה, עם פרסום תנאי השכר והפרישה שלו, הפסיק יפת את שאר פעילותו הבנקאיית ועבר להתגורר בחו"ל. הוא נפטר בניו יורק בשנת 1997 והובא לקבורה בהר הזיתים בירושלים.

תוכן עניינים 1 חייו 2 פעילות בינלאומית 3 מומחה לאשראי 4 משנתו לבנקאים 5 משבר מניות הבנקים 6 קיצה של קריירה 7 הערות שוליים

[עריכה] חייו

ארנסט יפת, יליד 1921, נולד בגרמניה. הוא היה בן למשפחה של בנקאים. עלה ארצה בגיל צעיר ולמד בגימנסיה העברית ברחביה, ירושלים. יפת החל את עבודתו בבנק יעקב יפת ושות שהייתה שייכת למשפחת בנקאים מגרמניה. בשנים 1952 - 1963 עבד בבנק איגוד לישראל , שהיה חברה בת של בנק לאומי, והגיע לדרגת מנכ"ל. מבנק איגוד עבר יפת בשנת 1963 לבנק לאומי בתפקיד המשנה למנכ"ל. בשנת 1965 היה למנכ"ל משותף לצדם של ד"ר ארנסט להמן והיינריך גרינבאום. בשנת 1970 התמנה למנכ"ל הבנק. בשנת 1977 נבחר על ידי בעלי המניות ליושב ראש מועצת המנהלים של הבנק, במקביל להיותו מנכ"ל ראשי של הבנק.

[עריכה] פעילות בינלאומית

עד לכניסת יפת להנהלת הבנק הייתה לבנק לאומי פעילות בנקאית מצומצמת בחו"ל: בנק בשווייץ, בנק בלונדון ושלוחה בניו יורק. נציגויות היו לו בגרמניה, שעסקה בשילומים, ובדרום אמריקה, שיצרה קשר בין יהודים בעלי הון לבין הבנק. יפת הגביר את הקשרים עם ראשי המערכת הבנקאית בחו"ל. בכך איפשר לפתח את פעילות הסחר הבינלאומית של ישראל ואת פעילות הבנק בחו"ל. בין השאר, מילא תפקיד מרכזי בהשגת אשראי למדינת ישראל מגופים שהוקירו את בנק לאומי. גולת הכותרת של פעילותו הבינלאומית הייתה רכישת עשרות סניפי בנק בניו יורק וצירופם לבנק לאומי ניו יורק. כן התבסס הבנק בלונדון והיו לו סניפים אחדים. בנק חדש נוסד בפריז. פעילות הבנקים לא התרכזה בלקוחות יהודים. יפת ניסה לפתח מערכת בנקאות המבוססת על לקוחות מקומיים. בבנקים שנוסדו בחו"ל לא היה לבנק אותו מעמד כמו בארץ. הוא לא היה יכול להחליט לתת אשראי רק ללקוחות נבחרים, כמו שנהג בארץ. בחו"ל הלקוחות הנבחרים היו של הבנקים המקומיים. התוצאה הייתה, שבמקרים רבים, רשת הבנקים של לאומי בחו"ל נתנו מתן אשראי ללקוחות פחות טובים ובענפים בעלי סיכון גבוה מהממוצע. כך נקלעו לקשיים הבנקים בצרפת ובארצות הברית.

[עריכה] מומחה לאשראי

יפת היה הממונה על תחום האשראי בהנהלת הבנק. את הדרכים לבחינת מתן אשראי ללקוחות הגדולות למדה הפקידות הבכירה מיפת. בתקופה בה הדו"חות הכספיים של החברה היו בעלי ערכים היסטוריים ולא שיקפו את הונן של החברות, נשאר היה לסמוך על המומחיות של הבנקאים בשיקולים למתן אשראי. העקרון היה שחברה מנוהלת על ידי אנשים. לאנשים האלה יש רקע ומילאו תפקידים בחיים. הכרת תפקודיהם בעבר במסגרת העסקית איפשרה לאמוד את טיבם ואופיים. לאור עסקם בעבר ניתן היה לבחון את כישורם ויכולתם להביא עסק לרמת פעילות מצליחה וזרם הכנסות סביר , אשר יתן לעסק יכולת לפרוע את החובות. הוא הביא לכלל אומנות את יישום הכלל המנחה הבנקאי למתן אשראי ללקוח המבוסס על שלושת ה"C" :

• Character אופיו, דהיינו התנהגותו של הלקוח ומגעיו עם הסובבים אותו.
• Capacity יכולתו העיסקית, דהיינו כשרונו לקיים עסק, המניב הכנסות מספיקות למילוי התחייבויות העסק בכלל ולעמוד בפרעון ההלוואות בפרט.
• "Capital הונו, רכושו בנכסים פיננסים ואחרים.

זה היה גם סדר העדיפות של הקריטריונים לפיהן נבחן הלווה הפוטנציאלי. היו חשוב לו המגע האישי התקופתי עם הלקוחות והדיווח השוטף על מצבם. במפגשים אלה יכול לעמוד על טיבו של הלקוח ועל מצב עסקיו.

[עריכה] משנתו לבנקאים

ארנסט יפת ראה באיתור מנהלים זוטרים לתפקידים בכירים בבנק כתפקיד חשוב למנהל הכללי. הוא העריך כי צוות בכיר, המתאים לתפקידו, יקדם את הבנק לעתיד בצורה המוצלחת ביותר. הוא איתר מנהלים בשיטות אחדות, על אחת מהן נעמוד בהמשך.

לאחר שהמועמד אותר , הוא נשלח לסדרה של השתלמויות, בעיקר בבנקים בחו"ל. הוא העריך כי הבנקאי הבכיר בבנק לאומי יוכל ללמוד את המקצוע בצורה הטובה ביותר רק בבנקים בארצות הקלסיות לבנקאות , בעיקר בריטניה וארצות הברית. ( לשווייץ, המדינה לדוגמה בשירותי הבנקאות, לא ניתן היה לשלוח משתלמים בשל התחיקה הבנקאית שהייתה קיימת שם) המועמד היה מצטרף לצוות העובדים בבנק הזר וצופה בעבודה הבנקאית . בהמשך, המנהל הנבחר היה נשלח ללימודים במרכזי ההדרכה של בנקים זרים. המוניטין שהיה לו בבנקים הגדולים בעולם איפשרה לו לנקוט בשיטה זו. בתום ההשתלמות בבנקים בחו"ל המועמד הוצב בתפקידים נבחרים בארץ. לאחר תקופת נסיון היה המנהל הזוטר למנהל בכיר. הצוות הבכיר בתקופתו, אשר חלקו נשאר בתפקיד גם לאחר פרישתו מתפקיד המנכ"ל , נבחר על ידו, אישית.

אחת הדרכים לאתור המנהל הזוטר המבטיח הייתה כדלקמן: ארנסט יפת בקש להופיע בכל הקורסים למנהלים במרכז ההדרכה של הבנק ברמת אביב.^[1] הוא בחר להופיע לקראת סיומו של הקורס בשעה האחרונה של הלימודים. הוא השמיע את משנתו הבנקאית לתוך הלילה. בסיום הרצאת הפתיחה הוא חשף את עצמו לשאלות המנהלים. השיח עם המנהלים היה נמשך לתוך השעות הקטנות של הלילה וגלש לרגשות ולתחושות האישיות של הבנקאי . הוא זכר היטב מי היו המנהלים הבולטים בהתאם להערותיהם ושאלותיהם . חלקם לא הבינו כיצד הם הוזמנו לאחר מכן לקידום בתפקיד.

בשיחתו לבנקאים הוא התיחס במפורט ליחסו של הציבור לבנק. הוא טען כי הציבור תמיד יחוש שנאה לבנקאי: חלקו חושב כי הוא משלם לבנק יותר מדי ( על הלוואות ) וחלקו האחר סבור שהוא מקבל פחות מדי ( על פקדונות). בחרתם לעסוק במקצוע אשר מפגינים אליו שנאה.

המנהלים אשר הגיעו למעמדם, לאחר ותק בבנקאות, לא יכלו לשמוע בעצתו של פוליניום, שר החצר של מלך דנמרק, לבנו לארטס, בטרם יציאתו לחיי המעשה בפאריז הרחוקה, במחזה המלט של ויליאם שקספיר:^[2]

	אל נא תהא לוה, ואל תהא מלוה. כי למלוה יאבדו גם כסף גם ידיד, והלוה - סופו יגדע מטה לחמהו.

[עריכה] משבר מניות הבנקים

לאחר משבר מניות הבנקים בשנת 1983, התברר לציבור שבנק לאומי לישראל, כמו שאר הבנקים הגדולים, הונחה בפעולותיו על ידי המנכ"ל בלבד. מועצת המנהלים, הנבחרת על ידי בעלי המניות והגוברנורים אשר מונו מטעם בעלי השליטה בבנק אוצר התיישבות היהודים לא מלאו את תפקידם. בפועל ההחלטות שקבלו על מדיניות הפעולה של הבנק היו בהתאם להמלצות מנכ"ל הבנק, אשר נחשב בעיניהם למומחה בבנקאות המודרנית. חברי הדירקטוריון של האוצר ושל הבנק היו בדרך כלל בעלי תפקידים במוסדות הסתדרות הציונית העולמית והכירו מעט את מערכות הבנקאות המודרנית של המאה ה-20.

הנהלת הבנק דאז בראשות המנכ"ל, ארנסט יפת נהגה, כמקובל באותם הימים, לווסת את המסחר במניות הבנק. ויסות המניות גרם לכך שמחירן יעלה בהדרגה והציבור יתיחס למניות כהשקעה בטוחה. מגמת העלייה במחירי המניות עודדה את הציבור לקנות את המניות בשוק. כמקובל בשוק בכלל ובשוק המניות בפרט, כאשר השוק למוצר הקיים השוק המשני חזק אפשר למכור ניירות ערך חדשים ב שוק הנפקות חדשות. התוצאה הייתה שהבנקים הצליחו בשנים אלה לגייס הון עצמי מהציבור בסכומים ניכרים. ההון העצמי המוגדל נתן לבנקים מנוף פיננסי. גיוס המשאבים הכספיים איפשר לבנקים להרחיב את עיסקיהם. התוצאה הייתה פריחה בבנקאות: יותר סניפים ויותר רווחים. מגמה זו באה לקיצה, בסוף שנת 1983, עקב תנועת מכירות חריגה במיוחד של המניות בכלל ומניות הבנקים בפרט, לא עלה בידי הבנקים לייצב את מחירי המניות. תחילה הבנקים פנו ל בנק ישראל לקבלת אשראי למימון רכישת המניות מהציבור. כאשר נבצר מבנק ישראל לסייע התערבה ממשלת ישראל. תחילה הופסק המסחר במניות הבנקים ורק לאחר שנקבע הסדר מניות הבנקים חודש בבורסה המסחר במניות. בעקבות ההסדר, הובטח אינטרס בעלי המניות מהציבור.

[עריכה] קיצה של קריירה

כתוצאה מפרשת הוויסות נאלץ ארנסט יפת לפרוש מתפקידיו בבנק. היה זה לאחר שבינואר 1987, נחמיה שטרסלר מעיתון הארץ פרסם את תנאי השכר והפרישה של בכירי הבנק. בין אם היה לכך קשר עם פרשת ויסות מניות הבנקים או לא, דעת הקהל ראתה בכך תופעה שלילית. אמנם, ה"גוברנורים" מטעם "אוצר התיישבות היהודים" אישרו את ההסכמים והם היו אלה אשר מונו, בין השאר, גם לתפקיד זה מטעם ההסתדרות הציונית העולמית אולם הציבור לא היה מוכן לקבל טיעון זה והתוצאה הייתה כי תנאי השכר והפרישה בוטלו.

כליאתו של ארנסט יפת, על ידי ועד עובדי הבנק, בלשכתו בבית גיבור ^[3] אליה עבר מבנק לאומי, ובה המשיך לנהל את שאר עסקיו והתגובות לפרשה תנאי השכר והפרישה שלו הביאו לכך כי ארנסט יפת יעביר את מקום מגוריו לחו"ל, בני משפחתו נשארו בארץ. העדרו מהארץ לא הצליחה להמעיט ברגשות של רשויות השלטון ודעת הקהל נגדו. ראו בו מה שקבעה ועדת בייסקי: כי יפת הוא בכיר האחראים לוויסות מניות הבנקים ולמפולת במחירי מניות הבנקים.

ביום 9 במאי 1990 החליט בג"ץ^[4] כי על היועץ המשפטי להעמיד לדין 26 גופים האחרים לויסות המניות: הבנקים, ראשי הבנקים ובכיריו - ביניהם ארנסט יפת - ורואי החשבון של הבנקים. ארנסט יפת ששהה בחו"ל נעדר מהמשפט בו עמדו לדין האחראיים לויסות המניות. לאחר ששב ארצה הוא הועמד לדין במאי 1994, בנפרד משאר ראשי הבנקים, בבית המשפט המחוזי בירושלים. מכיוון שהוסכם על הצדדים כי הראיות שהיו במשפט הבנקים ייחשבו כמי שנשמעו גם במשפטו, הרי הוא הסתיים במהירות (לפי עיתון הארץ, בתום 45 דקות), לאחר יום נוסף, ארנסט יפת הורשע במשפט. יפה נדון ל-11 חודשי מאסר בפועל^[5], שנתיים מאסר על תנאי ול־900 אלף ש"ח קנס. היה זה העונש החמור ביותר בפרשת הוויסות של מניות. במהלך המשפט סנגורו, עו"ד יגאל ארנון, אזכר את תרומתו של יפת לחברה ולמדינה. בין השאר, הוא הציג את העובדה כי ארנסט יפת היה בנקאי בכיר ומוכר בעולם וכי יפת גייס בשעתו סכומי כסף שכמעט הצילו את מדינת ישראל, אולם טיעונים אלו לא עמדו לו.

ביולי 1994 ארנסט יפת ערער לביהמ"ש העליון, הוא טען כי הורשע היות ולמדינה לא היה אומץ להעמיד לדין את ראשי המשק. כעבור שלוש שנים בגיל 76, במאי 1997, נפטר ארנסט יפת בארצות הברית. הוא הובא למנוחות בהר הזיתים. אחרי ארונו הלכו מנהלים מבנק לאומי וידידיו המעטים שנותרו. ידידו יגאל ארנון ספד לו: "יפת הוא גדול הבנקאים שמדינת ישראל הולידה".

[עריכה] הערות שוליים

1. ^ מרכז ההדרכה הגדול מבין מרכזי ההדרכה בסקטור האזרחי - דבר המעיד על החשיבות שהוא יחס להדרכה בבנק
2. ^ ויליאם שקספיר המלט הוצאת הקיבוץ המאוחד- ספרית הפועלים , תל אביב , 1971, תרגם אברהם שלונסקי, עמוד 37
3. ^ הארץ מיום 27 דצמבר 2002 ראה ארכיב הארץ " לואי רוט, שבעבר כבר כלא את מנכ"ל הבנק שלו, ארנסט יפת, בלשכתו"
4. ^ http://www.urign.co.il/stock.htm
5. ^ עונש המאסר בוטל בערעור שהוגש לבית המשפט העליון