גלי ים
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
תוכן עניינים |
[עריכה] גלי ים הנוצרים על ידי הרוח
הגלים נוצרים על פני הים במפגש שבין האוויר לבין המים. הרוח דוחפת את המים בכיוון תנועתה. אנרגיית התנועה של הרוח גורמת לפרודות המים לנוע בתנועה מעגלית, כאשר רדיוס המעגל בו הן נעות הוא הקובע את גובהו של הגל (תנועה זו מתוארת באיור 1, כאשר הקו הכחול הוא חתך הגל, והמעגלים הם מסלולי תנועת פרודות המים).
שלושה גורמים משפיעים על התפתחות הגלים:
- עוצמת נשיבת הרוח: ככל שהרוח חזקה יותר היא מעבירה יותר אנרגיה למים ויתפתחו גלים גבוהים יותר.
- משך זמן הנשיבה: תחילה יוצרת הרוח גלים קטנים, ההולכים וגובהים. נדרש זמן עד שהם מגיעים לגובהם המקסימלי.
- אורך נשיבה: קרוב לחוף ממנו נושבת הרוח נוצרים גלים קטנים יותר, ההולכים וגובהים עם ההתרחקות מהחוף.
[עריכה] סוגי גלים נוספים
ישנם גם גלים הנוצרים כתוצאה מאירועים סיסמיים בלב האוקיינוס, כמו רעידת אדמה, התמוטטות מסות של אדמה, או התפרצות הר געש תת ימי. גלים אלו נקראים גלי צונאמי. סוג אחר של גלים הוא גלי הגאות והשפל, שהגורמים להם הם כוחות המשיכה של הירח, השמש וכדור הארץ.
[עריכה] התנהגות הגלים בהגיעם אל חוף חולי
[עריכה] שבירת הגל
גל "נשבר" כשעומק המים הוא כשליש מגובה הגל, מכיוון שהקרקע הרדודה מפריעה לתנועה המעגלית של פרודות המים היוצרת אותו. במקומות בהם החוף חולי ויש גלים הקרקעית אינו ישרה אלא גלית כתוצאה מתנועת הגלים (ראו איור 2). החלקים הרדודים יותר נקראים "ריף" והעמוקים יותר "תעלה". כשגל המגיע מהים נתקל בריף הוא "נשבר" והופך לקצף. לאחר השבירה גובה הגל יורד ומגיע לתעלה, בה הוא ממשיך להתקדם משום שעומק המים עמוק יותר משליש גובהו, ומגיע לריף הבא, שם הוא נשבר שוב וחוזר חלילה עד ההגעה לקו החוף.
[עריכה] הזרם הבוקע
הזרם הבוקע הוא זרם של מים מכיוון החוף אל כיוון הים.
כשגלים מגיעים לחוף הם מביאים איתם הרבה מים. מים אלה חוזרים לעומק דרך הזרם הבוקע. במקום בו נמצא הזרם הבוקע המים יותר עמוקים מכוון שהזרם סוחף איתו חול לעומק. בזרם הבוקע הגלים יותר נמוכים.
[עריכה] ראו גם
[עריכה] קישורים חיצוניים
מיזמי קרן ויקימדיה | ||
---|---|---|
![]() |