דבורה בארון
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
דבורה בארון (1887 - 1956) סופרת עברייה.
תוכן עניינים |
[עריכה] ביוגרפיה
דבורה בארון נולדה בעיירה אוזדה שליד מינסק, בבלארוס. מגיל צעיר בלטה בכשרון כתיבה, ובגיל 15 פרסמה סיפורים שיצרו לה קהל מעריצים. יוסף חיים ברנר כתב לה: "יודעת את לכתוב, אחותי". אביה היה רב, ושלא כמקובל הוא לא נמנע מלתת גם לבתו השכלה תורנית.
יחד עם אחיה בנימין, סטודנט לרפואה, שעימו היה לה קשר הדוק יצאה למינסק.
אירוסיה עם הסופר משה בן אליעזר הסתיימו לאחר חמש שנים, ובארון עלתה ארצה ב-1910. היא התחתנה עם עורך עיתון "הפועל הצעיר", יוסף אהרונוביץ', ונולדה להם בת, ציפורה.
ב-1915 גורשו למצרים בשל גזירותיו של ג'מאל פאשה, והדבר חולל שבר בחיי הסופרת. היא התמסרה לטיפול בילדתה ומיעטה לצאת מן הבית, מסתירה את מחלת האפילפסיה שבה הילדה לוקה.
ב-1919 מששבו לתל אביב, עם תום מלחמת העולם הראשונה, שמעה שאחיה האהוב נדבק בטיפוס ומת ממחלתו, דבר זה זעזע אותה קשות. כמה שנים אחר כך הסתגרה בביתה ולא יצאה משם עוד, אפילו לא הלכה ב-1937 להלוויתו של בעלה, שהיה בשנים האחרונות לחייו מנהלו הראשון של בנק הפועלים.
בביתה קיבלה אורחים כמו אשר ברש ונחום גוטמן כשהיא שוכבת במיטה, ועדיין הייתה מעורה בחיים הציבוריים. באותו זמן עסקה במרץ בכתיבה ובתרגום וגם קיבלה תמיכה מהבנק.
השואה נטעה בה תחושת שליחות בכתיבתה על חיי היהודים בעיירה: "הרי שאני רואה את עצמי כמין זכוכית נגטיבית שנשארה רק היא היחידה לאחר שאבד העצם המצולם. כלום לא שומה עליי, למען הקים להם לדברים זכר, להטביע את רישומיי על הנייר".
המחלה שבשלה לא יצאה דבורה בארון את ביתה אינה ברורה אך ככל הנראה מדובר בדיכאון קליני. הפסיכולוגית וחוקרת הספרות פרופ' עמיה ליבליך סבורה שבארון ובתה פיתחו יחד "שיגעון בשניים", עולם לא מציאותי של הזיה משותפת.
ציפורה, בתה של בארון, גדלה נטולת קשרים חברתיים כשאימה מהווה לה את חברתה היחידה בעולם. בשנים שאחרי פטירתה היא עברה להתגורר בחדר על גג. שם נמצאה מתה ב-1971, כמה ימים אחרי שמעדה ונפלה בו.
[עריכה] ציטוטים אודותיה
לדעת נורית גוברין, רקע גידולה ובית הרב המתעסק בעריכת גיטין, תרם לעיסוקה הרב בצדדים הרעים של הזוגיות.
מנסחת זאת אילת נגב:
- "כך נולד גם הנושא שיעסיק אותה יותר מכול, כאישה וכסופרת: חיי משפחה, בפנים המכוערות שלהם... כמו הצעירה היפה והענייה, שנישאת לגבר שהיא סולדת ממגע ידו, ועושה את כל המאמצים להתחמק מקיום יחסי מין איתו. כאשר היא מרגישה שאין לה עוד ברירה, היא מנסה לתלות את עצמה ולא מצליחה... (בסיפור 'בשחוק ההוויה') או הבעל הנכה, אשר אשתו בוגדת בו לנגד עיניו והוא אינו יכול לעשות מאומה ('על יד החלון')"
יחד עם זאת הדמות הרבנית המופתית שמצאה באביה גם היא ניכרת בכמה מסיפוריה, ובכלל, בדרך כלל מוצאים גיבוריה נחמה בסופו של דבר, באיזשהו רוך של אהבה ושלווה.
על סיפוריה כתב אהרון בן אור:
- "בארון לא שרה על האקסטזה שבחסידות ועל ההתלהבות שבלימוד המתמידים... התימטיקה שלה רצופה קטנות, מעשים יומיומיים, דאגות, מקרים ואסונות שכיחים. גיבוריה לרוב – פשוטי עם, נופה – עיירה קטנה נידחת ברוסיה הלבנה. ואולם חומר זה נתעלה בסיפוריה הקצרים, 'נתווספה לו ארשת חן' והוא זוהר מקדושה, מבקיע מעיינות האהבה, החסד והרחמים בלב הקורא..."
[עריכה] לקריאה נוספת
- נורית גוברין. 'המחצית הראשונה: דבורה בארון - חייה ויצירתה', הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים, 1988.
- אילת נגב, שיחות אינטימיות, הוצאת ידיעות אחרונות.
- עמיה ליבליך, רקמות, הוצאת שוקן.
- יוסף שה-לבן.דבורה בארון - הנחיות ללימוד, הוצאת אור עם, 1976.
[עריכה] קישורים חיצוניים
- המחזה "דבורה בארון" שכתבה יהודית קציר עוסק בחייה.
- דבורה בארון, באתר המכון לתרגום ספרות עברית
- דבורה בארון בלקסיקון הספרות העברית החדשה
