רפואה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

לערכים, תחומים ומושגים ראו פורטל הרפואה.

רפואה (medicine) היא מדע העוסק בחקר אבחון וטיפול במחלות ובניסיון לשיפור הבריאות. הרפואה מתבססת על השגיהם של מדעי הטבע ומדעי הרוח ומתקדמת במקביל להם. במרוצת התפתחותה התפצלה הרפואה לענפים מרובים, לפי קריטריונים שונים: מבחינים בין רפואה פנימית, רפואת עיניים, אף וגרון וכו', ולפי התחומים החברתיים - רפואה צבאית, רפואה משפטית, רפואה תעשייתית, רפואת בית חולים וכו'.

בדרך כלל לא נמצאה דרך טיפולית שגורמת להבראה מלאה מכל המחלות הכרוניות, אלא טיפול תרופתי על פי רוב, אשר מכוון לסימפטומים בלבד, לא פעם במחיר תופעות לוואי קשות שמובילות למחלות נוספות. חרף זאת קל לחוש בהישגיה של הרפואה, בפרט על-פי הגידול הדרמטי בתוחלת החיים במאה השנים האחרונות, גידול שבעיקרו נובע מהישגיה של הרפואה, כגון אנטיביוטיקה וחיסונים, ובחלקו נובע מהשיפור בתזונה.

בדיקה של ילדה על ידי רופאת ילדים

[עריכה] היסטוריה

[עריכה] הרפואה בימי קדם

בדיקה רפואית מתוארת על גבי כד עתיק. מוזיאון הלובר, פריז, צרפת.

ראשיתה של הרפואה עוד בתקופות פרהיסטוריות. האדם למד מנסיונו את טיבם של הצמחים בסביבתו (אכילים, רעילים, מרפאים), טיפל בפצעים, ניסה לרפא באמצעות הקזת דם, ואפילו קדח בגולגלות. הניסיון נמסר מדור לדור הורחב ושוכלל.מכיוון שהידע התבסס על ניסיון ואמונה ולא על שיטות מדעיות, ברפואה העממית שימשו בערבוביה יסודות רציונליים ובלתי רציונליים, מזיקים ומועילים יחדיו.

בימי קדם לא ראה האדם במחלות ובמוות תהליכים טבעיים, כי אם פרי התערבות של כוחות עליוניים - רוחות, אלים, ומכשפים. ה"רופאים" הראשונים היו שאמאנים וכוהני דת שחיפשו דרכים לרצות את הכוחות הללו ולכפר על עוון החולים. גם בימינו נשאר הקשר ההדוק בין הרפואה לתורת הנסתר ולדת. השימוש בתפילות, קמעות ולחשים כהגנה מפני מחלות, רווח בארצות לא מפותחות וקיים גם בארצות מפותחות.

טקסטים מראשית הציביליזציה מעידים על התקדמות הרפואה ונסיונות לשוות לה אופי רציונלי יותר, אך עדיין לא פסק האימון באמונות התפלות ובמאגיה. הידיעות באנטומיה ובפיזיולוגיה היו לקויות מאוד עד לעת החדשה, בעיקר בשל האיסורים בדתות השונות על ניתוחי גופות.

בכתבי היד של חמורבי בבבל (המאה ה-18 לפנה"ס), נכתב כי הסיבות למחלות הם הכוכבים, שדים, תולעים השורצים בנהרות ושינויים בדם. הם הראו הבנה של פעילויות כירורגיות בסיסיות המיטיבות עם החולה.

בעיר ממפיס, בה ישב מייסד הרפואה המצרית, אמנחוטפ (כ-2750 לפני הספירה), היה קיים בית ספר לרפואה, שבו היה נפוץ השימוש במשלשלים ובאמצעי הקאה "לטיהור הדם המקולקל". מפתיעה העובדה שחניטת הגופות במצרים, לא תרמה מאומה להכרת גוף האדם ומנגנוניו, פעולה זו נשארה דתית בלבד.

במקרא מוזכרות מחלות רבות, אולם אין פרטים רבים על דרך ריפוין. לעומת זאת, דינים רבים העוסקים ברפואה בכללותה, מראים על תברואה שבטית ואישית מפותחת ועל ידע רפואי. בתקופת המשנה והתלמוד, הושפעה הרפואה מתרבויות הסביבה. טובת החולה דחתה קיומן של מספר מצוות, הרופא היה מנתח ורוקח ואילו הקזת הדם נעשתה על ידי "אומן".

בהודו העתיקה הושגה התקדמות בכירורגיה ובניתוחים פלסטיים. המיכשור היה עדין ויעיל, התפתחה מודעות גבוהה לתברואה האישית (טיפול בעור, התעמלות, תזונה נכונה, רחצה ונקיון). עיקר הריפוי היה בצמחים וכן בתרופות מינרליות ומן החי. את המחלות אבחנו על סמך חום הגוף, הנשימה ותפרישי הגוף.

ראשית הרפואה בסין עוד באלף ה-4 לפני הספירה. את המחלות אבחנו על פי הלשון ועל ידי מישוש הדופק, הם הכירו 10 נקודות בו אפשר לחוש אותו. הם תיארו במדויק מחלות כטיפוס, כולרה, קדחת הבהרות. בסין הורכב גם ככל הנראה החיסון כנגד אבעבועות שחורות שנים רבות לפני שעשה זאת אדוארד ג'נר, שלו מיוחס תרכיב החיסון הראשון בעולם. יש סברה שהסינים היו אבות הריפוי במים. עיקר הטיפול היה בצמחים הידועים היום במערב ומהווים חלק מהרפואה המודרנית. שיטת ריפוי סינית עתיקה היא הדיקור במחטים.

[עריכה] תחילת הרפואה המדעית

מולדת הרפואה המדעית היא יוון העתיקה, שהושפעה מהישגי הרפואה בבבל ובמצרים. האנטומיה והכירורגיה היו בדרגה גבוהה, כבר בתקופה ההומרית. לאל הרפואה אסקלפיוס נבנו היכלים רבים, שהיו כעין מרכזי בריאות ושירתו בהם כוהני האל.

כבר במאה ה-5 לפנה"ס עסקו במקצוע רופאים חילוניים, בהם פילוסופים נודעים. כ"אבי הרפואה" נחשב היפוקרטס (460-357 לפנה"ס) שהשתית את עבודתו על תצפיות וניסויים, על חיזוי מהלך המחלה ותוצאותיה. הוא הניח כי קיימות בגוף ארבע ליחות (דם, ריר, מרה צהובה, מרה שחורה). הוא קבע שהמחלה היא תופעה טבעית, וסימניה מראים את תגובת הגוף נגדה, והיא מושפעת מתנאי האקלים, טיב המים, וגורמים סביבתיים אחרים. הוא הניח את היסודות לאתיקה הרפואית, הקרויה היום "שבועת היפוקרטס": שמירת סודותיו של החולה, הגשה עזרה רפואית לכל חולה וכו'. כתבים שיוחסו לו שימשו ספרי לימוד עד המאה ה-19.

אריסטו נחשב לאבי הביולוגיה, הוא הניח יסודות לאנטומיה השוואתית ולאמבריולוגיה (תורת התפתחות העובר).

בתקופה ההלניסטית נוסד באלכסנדריה מצרים, בית ספר לרפואה. בו העמיק החקר באנטומיה ובפיזיולוגיה על ידי ניתוח גופות של פושעים.

הרפואה ברומא העתיקה, כמו שאר תחומי המדע, הושפעה מיוון. אסקלפיאדס היווני (המאה ה-1 לפנה"ס) הבחין בין מחלות חדות וכרוניות, הכניס את שיטת חיתוך הקנה (כיום קוניוטומיה), השתמש בעיסויים, הכיר מחלות נפש והמליץ על ריפוי בעיסוק לטיפולן. היווני קלאודיוס גלנוס (200-129), גדול חוכמי הרפואה באימפריה הרומית, היה הראשון שפנה לניסויים פיזיולוגיים, קבע כי בעורקים זורם דם (לא אוויר כדעת קודמיו) מבלי שהכיר את מחזוריות הדם, חקר את מערכת העצבים המרכזית (ערך ניסויים בקופים חיים ובשאר יונקים). חיבוריו המדעיים הרבים היוו את ספרות הרפואה בימי הביניים, אולם בשל ריבוי דעות מוטעות, עוכבה התפתחות הרפואה במשך תקופה ממושכת.

[עריכה] הרפואה בימי הביניים

עם התפוררות הקיסרות הרומית, שקע גם המדע היווני-הלניסטי ונשכחו רבים מהישגי הרפואה. אחד מגורמי הנסיגה הייתה עלייתה של הנצרות, שראתה במחלות עונש על חטאים ובתפילות אמצעי ריפוי. הספרות הרפואית הייתה דתית-מקראית, כזאת שלא פגעה בעליונות הכנסייה (ככתבי גאלנוס).

התקדמות הרפואה הייתה בארצות החליפות המוסלמית, קודמה על ידי ערבים ויהודים, מהם פילוסופים נודעים. כתבי גאלנוס והיפוקרטס תורגמו לערבית ועברית, ואף חוברו ספרי רפואה מקוריים. נוסדו בתי ספר לרפואה בקורדובה ובטולדו המוסלמיות. אל-ראזי מבגדד (923-865) תרם לאבחנה מבדלת בין אבעבועות לחצבת. אבן סינא (1037-980) חיבר את "קאנון" שריכז את כל הידע הרפואי דאז, והיה לספר החשוב ביותר בימי הביניים. הרפואה הערבית תרמה בשטח הכימיה ופיתוח התרופות המוכרות עד היום. גדולי הרופאים היהודיים היו אסף הרופא (המאה ה-6~), שבתי דונולו (982-913 באיטליה), יצחק ישראלי (המאה ה-10 במצרים), והרמב"ם (המאה ה-12) אשר היה מסוללי הדרך לרפואה המונעת. הרופאים היהודיים קנו לעצמם מוניטין רב, רבים היו בחצרות המלוכה ומקורבים לאצילות, אך בשל דתם לא הורשו ללמד באוניברסיטאות.

עם התפוררות החליפות המוסלמית, עלה חזרה לגדולה המערב. בית הספר הראשון לרפואה באירופה, קם בסאלרנו איטליה במאה ה-9, לימדו בו מורים מהמזרח ובהמשך הוקמו אחרים ברחבי איטליה שהייתה למרכז רפואה. עם תחילת המדע האמפירי במאה ה-13 - המבוסס על ניסויים ותצפיות, החלו לזנוח את התאוריות הישנות של גאלנוס ואבן סינא. במאה ה-14 גברה ההתעניינות באנטומיה ובפיזיולוגיה, ומדעים אלו פותחו בתקופת הרנסאנס.

הסטטוס החברתי של הרופא היה נמוך בימי הביניים, עובדה זו בלמה את התפתחות הרפואה. כדי שלא ייחשב עובד כפיים, הייתה מלאכת הניתוח בידי גלב (שהודרך על ידי רופא). הגלב עסק בהקזת דם, העמדת כוסות רוח וטיפול בעלוקות (שהיו מוכרות כטיפול יעיל עד לסוף המאה ה-19). רק החל מהמאה ה-15, עם עליית רמת הלימודים בבתי הספר לרפואה, החל ביקוש מחדש למקצוע, עלתה יוקרתו ושכרו והוכר כמקצוע חופשי.

[עריכה] הרפואה בעת החדשה (המאה ה-15 עד המאה ה-19)

עם ההתעניינות המתחדשת באנטומיה ובפיזיולוגיה, תם עידן ימי הביניים והחלה תקופת הרנסאנס. ב-1543 חיבר וסאליוס את ספר האנטומיה, ששלל את כל תורתו של גאלנוס והצטייר כמדויק ואמין יותר. ליאונרדו דה וינצ'י עסק, בין השאר, בנתיחת מתים והעשיר את ידיעתנו את גוף האדם. פרצלסוס, 1493-1541, ביטל את תורת ליחות הגוף, חקר את חילוף החומרים, התאים את התרופות הידועות אל המחלות בכדי ליעל את השפעתם, החדיר את השימוש בתכשירים כימיים. אנשים אלו נחשבים כאבות הרפואה המודרנית. פארא בצרפת שחי במאה ה-16 נחשב לאבי הכירורגיה המודרנית. מיכאל סרווטוס, ספרדי שהתגורר בצרפת גילה במאה ה-16 את מחזור הדם הקטן (או גם מחזור דם ריאתי).

במאה ה-17 החלה הרפואה להתקדם, בהישענה על המדעים האחרים:

ויליאם הארווי הוכיח ב-1628 את קיומו של מחזור הדם בגוף, והניח יסודות לאמבריולוגיה המודרנית. רבים חלקו על דעתו, אולם עירוי הדם הראשון שבוצע ב-1666 הוכיח את נכונותה.
בתקופה זו הומצא המיקרוסקופ על ידי לבנהוק, לוטש עדשות הולנדי, אשר ראה את התאים והחיידקים.
מאלפיגי גילה את כדוריות הדם, את מחזור הדם בנימים ואת שכבות העור. בבית הספר בפאדואה, נלמדה הרפואה בצמוד למיטת החולה.
בעקבות מלחמות שפקדו בצרפת, קודמה הכירורגיה, הוכרה החשיבות בטיפול בפצעים ובעצירת שטפי דם למניעת הלם.
ב-1713 פרסם ראמציני ספר על מחלות מקצועיות (השפעת תעשיית המשי על עובדיה).
סידנהם הדגיש את חשיבות התצפית על החולה.
אלברט האלר, בן המאה ה-18, ערך ניסויים בבעלי חיים ומוכר כיוצר הפיזיולוגיה החדשה.
בישה בצרפת, ניסח את המושג ריקמה וכך ייסד את ההיסטולוגיה.
ק.פ. וולף פיתח את התאוריה על השינויים הקורים ברחם ועל השתנות העובר.

התקדמות נוספת באה בשטחי הכירורגיה, המילדות והפתולוגיה. הסטטוסקופ ומכשיר הרפלקסים נעשו למרכיב מרכזי בבדיקה הקלינית. הוכרה חשיבות מדידת החום אצל כלל החולים. האנטומיה הפתולוגית ונתיחת הגופות, נעשו לשיעורי חובה בלימודי הרפואה. חקר מערכת העצבים התפתח ונעשה למדע בתוך הרפואה. אדוארד ג'נר האנגלי, הרכיב ב1796 את החיסון לאבעבועות שחורות, והניח יסוד לרפואת המניעה המודרנית. תרמו לכך החוקים הסנטיריים המחמירים באנגליה, במחנות צבאיים ובעיתות מלחמה.

[עריכה] הרפואה במאה ה-19

בתחילת המאה ה-19 כבר הכירו הרופאים את גוף האדם לפרטיו, ולובנו ביסודיות התהליכים הפיזיולוגיים. החל חקר התא על ידי וירכוב והופרכה תיאורית ליחות הגוף. אופקים נרחבים העלה הניסוי, שבמהלכו דקר קלוד ברנאר בקרקעית החדר הרביעי של המוח ובכך הביא להפרשת סוכר בשתן. ברנאר הבליט בניסויו הרבים, את השוני בין בלוטות הפרשה חיצונית לבלוטות הפרשה פנימית, והוא נחשב לאבי האנדוקרינולוגיה. המצאת כלים לבדיקת פנים העין והאוזן, העידו על עידון הבדיקות של איברי הגוף, ועל אפשרויות דיאגנוסטיות נוספות, כולל הבנת מוח האדם.

להתקדמות עצומה בתחום הרפואה, הביאה התגלית שמספר מחלות וכן זיהום פצעים, נגרמים על ידי מחוללים זעירים ביותר - החיידקים. ב-1862 שם לואי פסטר קץ לדעה שהחיים נוצרים מעצמם. הוא יצר חיסונים כנגד כלבת, גחלת, וכולרה, והמליץ על שיטת חימום החלב כדי לשמרו מחיידקים - פיסטור. מכון פסטר שהוקם ב-1888 קידם את ענף המיקרוביולוגיה ואת ההכרה בתפקידם המחליא של החידקים.

ליסטר האנגלי, הכניס לכירורגיה שיטות חיטוי של ידיים ובגדים ומאוחר יותר הכניס את השימוש בכפפות ובמסכות. כך תרם להפחתת הזיהום אצל חולים והוריד את מקרי התמותה לאחר לידות של ההרות. רוברט קוך גילה את מתג השחפת ולפלר את מתג הדיפטרייה. עד מהרה גם זוהו חרקים מסוימים כמחוללי מחלות (מלריה, הקדחת הצהובה).

בעקבות תגליות אלו, החלו לייחס ערך תחלואי לרעלנים שמקורם בחידקים, וערך הגנתי לנוגדנים בדם. מצ'ינקוב הוכיח את תפקידן של כדוריות הדם הלבנות במערכת ההגנה של הגוף. פותחו חיסונים לטטנוס, דבר, דיזנטריה ועוד. נחקרו מחלות רבות כעגבת וקדחת הבהרות.

בתחומי רפואה אחרים הועמקו בעיות אנדוקריניות, הרדמה, מחלות כליות ולב ועוד. ב1846 הדגים תומאס מורטון הרדמה כללית באתר ושנה מאוחר יותר הוכנס לשימוש הכלורופורם, אשר פתח אפשרויות חדשות בתחום הכירורגיה.

חדר אשפוז מודרני בבית חולים בדנמרק

בשלהי המאה ה-19 המשיכו התגליות המסעירות ששינו את עולם הרפואה. בשנת 1895 גילה וילהלם רנטגן את קרני ה-X (קרני רנטגן). ב1898 גילו פייר ומארי קירי את קרני הראדיום. בתחום מחלות הנפש הונח יסוד לתורת הפסיכואנליזה של זיגמונד פרויד . התקדמות בתחומי הכימותרפיה, אימונולוגיה, ומדע התזונה שפותחו ושוכללו במאה ה-20.

[עריכה] הרפואה במאה ה-20

ההתמחות המקצועית והפיצול לתחומי התמחות צרים הולך וגדל; הדבר נובע מריבוי הרופאים וכן מהצטברות במשך השנים של כמות רבה של ידע בכל אחד מתחומי הרפואה, דבר המאפשר התמקדות טובה יותר. הטיפול ניתן כיום במרפאות, בבתי חולים, בקליניקות פרטיות ולעתים אף בבית החולה. הרופא אינו עובד לבדו, כלי עזר רבים עומדים לרשותו: מכוני מחקר, מכוני רנטגן, מעבדות וטכנאים.

[עריכה] העיסוק ברפואה בישראל

בישראל רשאי לטפל בחולים אדם שסיים לימודיו באוניברסיטה והוא בעל תואר דוקטור לרפואה ורישיון ממשרד הבריאות. בנוסף לרופאים כלליים, רב והולך מספרם של הרופאים המומחים למחלות מסוימות. טיפול רפואי רשאים לתת גם מרפאים ומטפלים מתחומים שונים, בתנאי שיש בידם רשיון מתאים מטעם משרד הבריאות. בשנים האחרונות מוסיפים בתי החולים וקופות החולים מחלקות שבהן עובדים מומחים מתחומים אלה.

[עריכה] מדעים הקשורים לרפואה

אנטומיה - חקר המבנה הפיסי של אורגניזמים.
פרמקולוגיה (רוקחות) - חקר התרופות והשפעתם.
פתולוגיה – תורת המחלות והשינויים הגופניים מסיבות שונות
היסטולוגיה - חקר הרקמות.
פיזיולוגיה - חקר תהליכים בגוף.
אימונולוגיה - חקר תורת החיסון.
ביולוגיה
פיזיקה
כימיה
ביוכימיה
אלקטרוניקה רפואית

[עריכה] תחומי רפואה קלינית

רפואה פנימית – עוסקת באבחנה וטיפול במחלות במבוגרים. לדוגמה: מחלות לב, ריאות ומערכת העיכול.
רפואת משפחה – רופאים המתמחים בטיפול בבעיות ראשוניות בקהילה.
דרמטולוגיה – רפואת עור.
רפואת חרום – רפואת התערבות מיידית בעיקר עקב פציעה.
רפואת ילדים – ענף רפואי המתמחה במחלות אצל ילדים.
רפואת שיניים – ענף ברפואה המתמקד בשיניים
כירורגיה - ענף ברפואה המתמקד בטיפול על-ידי ניתוחים.
פסיכיאטריה - רפואת הנפש
גסטרואנטרולוגיה ענף ברפואה המתמקד במערכת העיכול.
פרוקטולוגיה ענף ברפואה המתמקד רק בפי הטבעת.
גינקולוגיה – ענף ברפואה המתמקד במחלות ובעיות בריאותיות הקשורות לנשים.
רפואה גרעינית - ענף ברפואה שעושה שימוש באיזוטופים רדיואקטיביים לשם מחקר ואבחון מחלות.
רפואה טרופית - ענף ברפואה שעוסק בחקר מחלות השכיחות בעיקר באזורים טרופיים.
רפואה מונעת – ענף ברפואה שעוסק בעיקר במניעת מחלות.
אורתופדיה - ענף ברפואה שעוסק במחלות מערכת התנועה שלד ושרירים.
רפואה תעסוקתית וסביבתית.
רפואה משפטית.
רפואת ספורט.
ראומטולוגיה - ענף ברפואה-פנימית העוסק באבחון וטיפול מחלות מפרקים ומחלות אוטואימוניות רב-מערכתיות - זוהי למעשה תת התמחות באורתופדיה.
נפרולוגיה - רפואת הכליות
נוירולוגיה - רפואת מערכת העצבים המרכזית
המטולוגיה - ענף ברפואה העוסק בדם, רקמות יוצרות דם והמחלות וההפרעות הקשורות להם.

[עריכה] תחומים המסייעים לרפואה הקלינית

פיזיותרפיה – ענף פארא-רפואי המתמקד בריפוי מחלות, בעיקר באמצעות עיסויים ותרגילים גופניים.
ריפוי בעיסוק - טיפול המבוסס על עיסוק פיזי\יצירתי במטרה לשקם אנשים הסובלים ממחלה כלשהי.
הפרעות בתקשורת - טיפול בהפרעות שפה, דיבור ושמיעה.
בדיקות מעבדה רפואית - מאפשר אבחון על סמך בדיקות שנעשות במעבדה רפואית.
בדיקות רפואיות - מאפשר אבחון על סמך בדיקות שמבוצעות בטכנולוגיה רפואית.
פסיכותרפיה - טיפול בהפרעות נפשיות.
פסיכונוירואימונולוגיה (PNI)- ענף במצבי דחק המשפיעים על מערכת החיסון.