דגש חזק
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
בשפה העברית, דגש חזק הוא כינוי לסימן ניקוד המסומן כנקודה בתוך האות, ומציין מכפל (הכפלת עיצור, gemination), כלומר מצב שבו עיצור נהגה בעוצמה רבה יותר או למשך זמן ארוך יותר מן הרגיל. המכפל הוא תופעה פונטית שאפיינה את העברית המקראית וכנראה גם את העברית המשנאית, אולם בעברית מודרנית הוא אינו מבוצע בדרך-כלל.
הדגש החזק נראה זהה לסימן המכונה דגש קל, אך יש הבדל ניכר במשמעות הפונטית של שני הסימנים ובסביבה הדקדוקית שבה הם מזדמנים. כשעיצור מקבוצת בגדכפ"ת נהגה במכפל, הוא תמיד פוצץ, שכן המכפל חוסם את תהליך הריפוי של העיצור. למעשה במקום שבו יש דגש קל - בראש מילה או מיד אחרי עיצור - לא יכול להופיע דגש חזק, וזו כנראה הסיבה לכך שנקבע סימן אחד לשתי התופעות. בראש מילה, ואחרי שווא נח עיצורי בגדכפ"ת נהגים אמנם כפוצצים, אבל בלא מכפל. זיהוי הדגש החזק באותיות בגדכפ"ת נעשה באמצעות שיטת הפסילה (אלימינציה) - קודם יש לבדוק האם הדגש מקיים את כללי הדגש הקל, ואם לא - מדובר בדגש חזק.
דגש חזק (בניגוד לדגש קל) עשוי להתקיים בכל העיצורים למעט העיצורים הסדקיים א, ה, העיצורים הלועיים ח, ע והעיצור ר (נקודה בתוך האות ה בסוף מילה מכונה מפיק ומשמעותה שונה). ביחס לעיצור ר המצב מסובך יותר, משום שיש מסורת קריאה וכתבי יד של טקסטים מלשון חז"ל הנוהגים באופן סדיר דגש חזק בעיצור ר, ונשמרו לכך שרידים בכמה מקומות אפילו בנוסח המקרא שבידינו. לעתים, במקומות שאמור להופיע בהם דגש חזק באות גרונית, מתארכת התנועה הקודמת כ"פיצוי" לאי-הופעת הדגש, תופעה המכונה "תשלום דגש" או "הארכת תמורה". בנוסף, דגש חזק לא התקיים בסוף מילה; למשל במילה dubb בטלה ההכפלה בסוף המילה, בעקבות כך רפה העיצור ב ונוצרה המילה דֹּב (על קיום ההכפלה המקורית מעידה צורת הרבים דֻּבִּים = dubbim).
בתעתיק פונטי יש שתי דרכים לסמן מכפל - באמצעות כתיבת העיצור פעמיים, או באמצעות נקודתיים הנכתבות אחרי העיצור הכפול. שתי השיטות משמשות גם לציון תנועה ארוכה. לדוגמה: כָּרַתִּי /kårátti/ או: /kårát:i/. התעתיק המובא כאן אינו משקף את ההגייה המקובלת היום בעברית ישראלית, אלא את זו המתבטאת בניקוד הטברני שפותח בטבריה במאה ה-8 לספירה.
הימצאותו של הדגש החזק יכולה לנבוע מכמה סיבות ותהליכים לשוניים. כלל אחד הכולל את כולם הוא שהדגש יתקיים תמיד לאחר תנועה או שווע נע, שכן אם הדגש מגיע לאחר שווא נח או בראש מילה מדובר בדגש קל. כמו כן לא יכול להופיע הדגש החזק, כאמור, בסוף מילה או באותיות הגרוניות - א, ר גרונית, ע, ה, ח.
- דגש תבניתי הוא דגש חזק שמקורו בדגש מקורי המופיע בצורת הבניין של הפועל או במשקל. במערכת הפועל מצוי הדגש התבניתי ב-ע' הפועל (האות האמצעית של השורש) של הבניינים הכבדים, פיעל פועל והתפעל. במערכת השם הוא מצוי באות השורש האמצעית של כמה משקלים, הידועים שבהם הם- קִטּוּל (חִבּוּר), קַטֶּלֶת (דַלֶּקֶת), קִטָּלוֹן (צִמָּאוֹן), קַטָּל (צַיָּד) ועוד.
- דגש משלים הוא דגש חזק שמקורו בהבלעת אות מסוימת כתוצאה מתופעות לשוניות שונות. יכול להופיע בכל אחת מאותיות המילה. הדגש המשלים יכול להיווצר כתוצאה מהתלכדות עיצורים, הידמות מלאה או הידמות חלקית שמקורה בקוליות או בנחציות. לקבוצה זו שייך גם הדגש של השורשים הכפולים - דגש שמופיע במילים הבנויות משורשים שבהם העיצור השני והשלישי זהים. למשל: דַּלֹּתִי (שורש דלל), סִבָּה (שורש סבב).
- הכפלה תניינית - דגש חזק המופיע בהטיה של מילה ותפקידו כנראה לשמור על התנועה שלפניו כדי שלא תתקצר. למשל הריבוי של גָמָל הוא גְמַלִּים ולא גְמָלִים, כנראה כדי שבהטיה תישאר תנועת a אחרי העיצור מ: גְמַלֵּיהֶם ולא גַמְלֵיהֶם.
דגש חזק קיים גם בשפה הערבית, ושם הוא מסומן בסימון הנקרא "שַדָּה", כעין אות w קטנה מעל האות. התופעה של הכפלת עיצור קיימת בשפות רבות נוספות.
