דיאן קיטון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

דיאן קיטון (Diane Keaton) (נולדה ב- 5 בינואר 1946), שחקנית, במאית ומפיקה אמריקאית זוכת פרס האוסקר. קיטון החלה את הקריירה שלה על הבמה, ואת הופעת הבכורה הקולנועית שלה ערכה ב- 1970. תפקידה החשוב הראשון היה גילום דמותה של קיי אדמס בסרט זוכה האוסקר "הסנדק" (1972), אולם הסרטים שעיצבו את ראשית הקריירה הקולנועית שלה היו עם הבמאי והשחקן וודי אלן. החל מ"שחק אותה סם" (1972). שני סרטיה הבאים עם אלן, "ישנוני" (1973) ו"אהבה ומלחמה" (1975) קנו לה שם של שחקנית קומית. שיתוף הפעולה הרביעי בינה לבין אלן, בסרט "הרומן שלי עם אנני" (1977) הביא לה את פרס האוסקר כשחקנית ראשית.

בהמשך מגוון רחב של תפקידים, שמא ידבק לה טייפקאסט (ליהוק שחקן לאותו סוג של תפקיד) מסוג דמותה ב"הרומן שלי עם אנני". היא נהייתה לשחקנית דרמטית החל מ"מחפשת את מר גודבר" (1977) ושלאחריו קיבלה מועמדות לפרס האוסקר על תפקידה ב"אדומים" (1981) וב"חדרו של מרווין" (1996), אולם כמה מסרטיה המצליחים משנות התשעים ואילך, כגון, "אבי הכלה" (1991), "מועדון האקסיות" (1996) ו"באהבה אין חוקים" (2003), היו קומדיות. סרטיה של קיטון הרוויחו במצטבר מעל ל- 1.1 מליארד דולרים בארצות הברית. בנוסף, החל משנות התשעים החלה קיטון להופיע בסרטי טלוויזיה רבים, וכמו כו לביים ולהפיק סרטי קולנוע.

בנוסף להיותה שחקנית, קיטון היא גם עוסקת בצילום, במשפטים וזמרת חובבת.

תוכן עניינים 1 חייה המוקדמים 2 הקריירה 2.1 שנות השבעים 2.2 שנות השמונים 2.3 שנות התשעים 2.4 שנות האלפיים 3 מסרטיה הנבחרים 4 קישורים חיצוניים

[עריכה] חייה המוקדמים

נולדה כדיאן הול בלוס אנג'לס, קליפורניה, קיטון היא הבכורה מבין ארבעה ילדים. אביה, ג'ק הול (1921-1990) עבד בהנדסה אזרחית ואמה, דורותי קיטון (נולדה ב- 1921), עקרת בית וצלמת חובבת. אביה הגיע מרקע אירי-אמריקני, מאמיני הנצרות הקתולית ואמה הגיעה ממשפחה הדוגלת במתודיזם. קיטון גדלה כמתודיסטית על ידי אמה. שאיפתה הראשונה להיות שחקנית היה כשאמה זכתה בתואר "מיס לוס אנג'לס" בתחרות יופי לעקרות בית. קיטון טענה שהאופן התיאטרלי של האירוע עודד אותה להיות שחקנית במה. בנוסף טענה שקתרין הפבורן, אותה העריצה בשל גילום דמויות של נשים חזקות ועצמאיות, הייתה מקור מעורר השראה עבורה.

ב- 1964 סיימה את לימודיה התיכוניים בסנטה אנה, קליפורניה שם השתתפה בהצגות בית ספר ולמדה משחק ושירה. בין השאר, היא גילמה את דמותה של בלנש דאבויס בהצגת בית הספר "חשמלית ושמה תשוקה". בתום לימודיה הלכה ללמוד בקולג' של סנטה אנה ואחר כך למדה בקולג' שבאורנג' קאטנרי, אולם נשרה לאחר שנת לימודים אחת כדי לפתח קריירת משחק במנהטן. שם הצטרפה לאיגוד מקצועי של שחקנים, ושינתה את שם משפחתה לקיטון, שמה של אמה בילדותה. השם דיאן הול כבר היה תפוס על ידי שחקנית אחרת ולכן נאלצה לשנותו. בעיר היא למדה משחק בשיטה ייחודית הנקראת "Meisner technique" , טכניקת משחק שהייתה פופולרית בשנות העשרים על ידי במאי שחקנים מהעיר בשם סאנפורד מייסנר.

ב- 1968 קיטון הייתה לממלאת מקום בקאסט המקורי של שיער (מחזמר) בברודווי. היא קיבלה פרסום שלילי על כך שסרבה להופיע על הבמה בעירום, שחלק מן הצגה. בתום תשעה חודשים של הופעות ב"שיער", נבחנה קיטון לתפקיד בסרטו של וודי אלן, "שחק אותה, סם", ולאחר שכמעט נפסלה בשל גובהה (1.73 מטר), היא קיבלה את התפקיד, התפקיד המשמעותי הראשון שעשתה, כשלאחר מכן החלה להצטלם ל"הסנדק" ושני הסרטים הללו יצאו כמעט במקביל בארצות הברית בשנת 1972.

[עריכה] הקריירה

[עריכה] שנות השבעים

לאחר שהייתה מועמדת לפרס הטוני על תפקידה בהצגה "שחק אותה, סם" (בו, כאמור, הופיעה גם בעיבוד הקולנועי) בשנת 1969, קיטון עשתה את הופעתה הקולנועית הראשונה, בקומדיה המצליחה, "אוהבים וזרים אחרים" (1970). בהמשך היא הופיעה בתפקידי אורח בכמה סדרות בטלוויזיה. בין לבין קיטון הופיעה בסדרה של פרסומות לדורדורנט.

הפריצה שלה הגיע שנתיים מאוחר יותר, כשלוהקה לתפקיד של קיי אדמס, חברתו של מייקל קורליאונה (ששיחק אל פאצ'ינו) בשובר הקופות משנת 1972 של פרנסיס פורד קופולה, "הסנדק". קופולה ציין מאוחר יותר כי שם לב לראשונה לקיטון בסרט "אוהבים וזרים אחרים" וליהק אותה לתפקיד כי ראה בא מן צד חריג ומוזר, שרצה שתביא לדמות. הופעתה בסרט הייתה מבוססת באופן חופשי על ניסיון חייה הפרטיים, של "להיות אישה אחת בעולם של גברים". "הסנדק" היה להצלחה ביקורתית וקופתית חסרת תקדים וזכה בפרס האוסקר כסרט הטוב ביותר של שנת 1972.

שנתיים אחר כך חזרה לתפקיד קיי אדמס ב"הסנדק 2" (1974). בתחילה לא התלהבה מלגלם את הדמות פעם נוספת, אולם לאחר שקראה את התסריט ראתה כי דמותה קיבלה יותר נפח וחיוניות. בחלק השלישי דמותה השתנתה באופן ניכר, והפכה למרירה בקשר לפעולותיו של בעלה. אף על פי שקיטון קיבלה חשיפה רבה מסרטים אלו, חשיבות דמותה בסרטים הללו הייתה מינימלית. טיים מגזין כתב כי היא הייתה "בלתי נראית בחלק הראשון, וחיוורת בשני.

סרטיה האחרים משנות השבעים כוללים מספר רב של שיתופי פעולה עם וודי אלן. אף על פי שבתקופה שעשו סרטים יחדיו הם כבר לא היו בקשר רומנטי היא גילמה שורה של דמויות אקסצנטריות בכמה וכמה מסרטיו הקומיים והדרמטיים כגון "סליפרס", "אהבה ומלחמה", "רגשות" ו"מנהטן" ובגרסה הקולנועית ל"שחק אותה, סם". אלן סיפר כי קיטון שימשה עבורו כמוזה בסרטיו עימה.

ב- 1977 קיטון כיכבה עם אלן בקומדיה הרומנטית "הרומן שלי עם אנני", בו גילמה את אחת מתפקידיה הידועים ביותר. הקשר האינטימי באותו זמן של אלן עם קיטון גרם לרבים להאמין ש"הרומן שלי עם אנני" הוא אוטוביוגרפיה על מערכת היחסים בינו לבין קיטון. אלן ביסס את הדמות אנני הול, אותה מגלמת בסרט, באופן חופשי על קיטון ("אנני" הוא הכינוי שלה ו"הול" הוא שם משפחתה המקורי). השניים שיחקו בסרט זוג הנפרד וחוזר לעתים קרובות החי בניו יורק.אלן תאר את הופעתה של קיטון בסרט כ"התמוטטות עצבים בהילוך איטי". הסרט היה להצלחה הן בביקורות והן בקופות, וזכה בפרס האוסקר כסרט הטוב ביותר. הופעתה של קיטון זכתה אף היא בפרס האוסקר, כשחקנית ראשית.

הלבוש המרושל של קיטון בסרט "הרומן שלי עם אנני" הפך אותה למודל לחיקוי שלילי בכל ענייני האופנה בסוף שנות השבעים. קיטון ידועה שאחת המעדיפה בגדי גברים משובחים ובדרך כלל מופיעה בציבור כשהיא לובשת כפפות ולבוש שמרני. המלתחה שלה ב"הרומן שלי עם אנני" מכילה בעיקר בגדי גברים משובחים, הכוללים עניבה, גופיות, מכנסיים רחבים וכובעים. רוב הלבוש של קיטון בסרט הגיע ממנה, שכבר הייתה ידועה בסגנון לבושה הטום בוי שנים לפני "הרומן שלי עם אנני". זמן קצר לאחר יציאת הסרט בארצות הברית בגדי גברים וחליפות מכנסיים נהיינו פופולרים כלבוש בקרב נשים. קיטון שיחזרה את לבושה מן הסרט, כשעלתה להגיש פרס בטקס האוסקר ה-76 (2003) כשהיא לבושה בחליפה מחוייטת ובמגבעת גברים עגולה וקשיחה. בנוסף הפכה להיות מטרתו של מבקר האופנה, מיסטר בלקוול, בדירוגיו השנתיים של 'עשרת המתלבשות הגרועות של השנה' (בו הופיעה כבר חמש פעמים).

התמונה של קיטון, שצילם דגלאס קירקלנד, שהופיעה, בספטמבר 1977, על השער של טיים מגזין חתח הכותרת "האישה המצחיקה ביותר נכון להיום בקולנוע", גרמה לה לנטוש את הדמויות הקומיות אותן התרגלה לגלם, כשקיבלה על עצמה להופיע בדרמה "מחפשת את מר גודבר", על פי הרומן המצליח של ג'ודית' רוזנר. בסרט היא גילמה את דמותה של מורה קתולית המלמדת בבית ספר לילדים חרשים, המנהלת חיים כפולים, כשבלילות היא מבלה בברים, בפגישות מזדמנות וחיה חיי לילה פרועים וחופשיים.

בנוסף למשחק, קיטון הצהירה כי מאז ומתמיד הייתה לה שאיפה להיות זמרת. הייתה לה קריירה קצרה כזמרת בשלהי שנות השבעים. את ההקלטה הראשונה שלה עשתה ב- 1971 כחלק מהמיוזיקל "שיער". ב- 1977 היא החלה להקליט שירים לאלבום סולו, אולם ההקלטות מעולם לא הושלמו, וחלום האלבום נגנז.

[עריכה] שנות השמונים

לאחר "מנהטן" ב- 1979 קיטון ווודי אלן סיימו את שיתוף הפעולה הארוך בניהם, ושיתוף הפעולה הבא שלהם יהיה רק בשנת 1993 בסרט "תעלומת רצח במנהטן". ב- 1978 קיטון פיתחה מערכת יחסים רומנטית עם וורן בייטי ושנתיים אחר כך הוא ליהק אותה לתפקיד הראשי לצידו בסרטו "אדומים" (1981). בסרט היא מגלמת את לואיס בראיינט, עיתונאית ומתנגדת לעקרות בית, ב- 1917, הנמלטת מבעלה כדי לעבוד עם העיתונאי הרדיקלי ג'ון ריד (וורן בייטי) על רקע מלחמת האזרחים ברוסיה. ההניו יורק טיימס כתב עליה שקיטון הייתה "לא פחות ממדהימה כלואיס בראיינט - יפה, אנוכית, מצחיקה ובעלת מוטיבציה. זה התפקיד הטוב ביותר שעשתה נכון להיום". על תפקיד זה קיבלה מועמדות נוספת לפרס האוסקר. בייטי ליהק את קיטון לאחר שראה אותה ב"הרומן שלי עם אנני".

ב- 1984 כיכבה קיטון בסרטו של ג'ורג' רוי היל, "המתופפת הקטנה", בו ניסתה לראשונה, ללא הצלחה, את ז'אנר המותחן והפעולה. המבקרים חשבו שהליהוק של קיטון היה שגוי והסרט נכל כישלון קופתי מהדהד. היא גם גילמה אשת סוהר בסנט פיטסבורג של ראשית המאה העשרים בדרמה "גברת סופל", מאותה שנה, בה כיכבה לצד מל גיבסון. שנתיים אחר כך היא כיכבה ב"פשעים שבלב" של הבמאי ברוס ברספורד עם סיסי ספייסיק וג'סיקה לאנג. אולם אחר כך חזרה לז'אנר שבו מרגישה הכי בנוח - הקומדיה. החא כיכבה ב"בייבי בום" (1988), עליו קיבלה מועמדות לפרס גלובוס הזהב.

[עריכה] שנות התשעים

בעשור זה הפרויקטים הקולנועיים של קיטון היו מגוונים. היא שיחקה בסרטי דרמה לצד קומדיות. היא הפיקה וביימה סרטים, וכיכבה גם בסרטי טלוויזיה. היא זכתה לתקופה טובה בתחילת העשור, כשכיכבה בחלק השלישי והמסיים בטרילוגיה של "הסנדק" (1990), ושנה אחר כך כיכבה בקומדיה המצליחה "אבי הכלה", בו גילמה את אמה של הכלה, תפקיד אמנם גדול, אך ריק מכל תוכן. ב- 1993 שבה לככב בסרט מתח\פשע, לאחר כישלון "המתופפת הקטנה". הסרט היה "תעלומת רצח במנהטן", ששילב גם קומדיה בתוכו, ותחת בימויו של שותפה לשעבר, וודי אלן, קיבלה קיטון המועמדות לגלובוס הזהב השביעית במספר. שנה אחר כך כיכבה בסרט טלוויזיה בשם "אמיליה ארהרט: הטיסה האחרונה", סרט ביוגרפי על חייה של אמיליה ארהארט, שהייתה לאישה הראשונה שחצתה את האוקיינוס האטלנטי במטוס. קיטון גילמה את ארהארט וקיבלה מועמדות לפרס האמי ול"גלובוס הזהב". לאחר מכן כיכבה בשני הקומדיות המצליחות "אבי הכלה 2" (1995) ושובר הקופות "מועדון האקסיות" (1996), בו כיכבה לצד בט מידלר וגולדי הון. באותה שנה כיכבה בדרמה במלודרמה "חדרו של מרווין" (1996), לצד מריל סטריפ ורוברט דה נירו, עליו קיבלה מועמדות לפרס האוסקר כשחקנית ראשית, לראשונה מאז זכייתה ב"הרומן שלי עם אנני", 16 שנים קודם לכן. אחר כך הופיעה הדרמות "מציאות אחרת", "גיבורים בעל כורחם", האהבה מנצחת" ו"אחות אחרת".

קיטון כיכבה גם במספר סרטי טלוויזיה ובניהן "שותפים למירוץ" (1992), דרמה פוליטית שנעשתה בסמוך לבחירות לנשיאות ארצות הברית כשקיטון גילמה דמות שאופרה וסורקה כמו הילרי קלינטון, העתידה להיות אשת הנשיא.

את ראשית קריירת הבימוי החלה קיטון בבימוי סרט דוקומנטרי ב- 1987. סרטה העלילתי הראשון כבמאית היה סרט הטלוויזיה "הנערה עם האח המשוגע" (1990), בו כיכבה פשרישיה ארקט, שהיה באורך של 44 דקות. שנה אחר כך כבר ביימה סרט באורך מלא, "פרח בר", שהיה גם הוא סרט טלוויזיה, בו כיכבה ריס וית'רספון בת ה- 14. ב- 1995 ביימה את סרט הקולנוע הראשון שלה, "מציאות אחרת", בה כיכבה אנדי מקדואל.

[עריכה] שנות האלפיים

בשנת 2000 קיטון ביימה וכיכבה בקומדיה "שיחה ממתינה", שהיה מן ניסיון לא מוצלח לשחזר את הצלחת מועדון האקסיות". הסרט עסק בשלוש אחיות (קיטון, מג ראיין וליסה קודרו ובמשברי חייהן. היה זה סרטו האחרון של ולטר מתאו, שגילם את אביהן החולה של שלוש האחיות. הסרט היה לכישלון קופתי והחזיר רק חצי מן ההשעה בקופות בארצות הברית. שנה אחר כך כיכבה קיטון בקומדיה "משחקי חברה". הסרט, שהתעכב שלוש שנים טרם עד ליציאתו לאקרנים בארצות הברית, היה הכשלונות הקולוסלים הגדולים שידע הקולנוע האמריקני. למרות אַנְסַמְבְּל מרשים הכולל שחקנים כוורן בייטי, גולדי הון, אנדי מקדואל, צ'רלטון הסטון וקיטון עצמה, הסרט הרוויח בקופות בארצות הברית פחות מ- 10% מתקציבו (90 מליון דולר תקציה, 6.7 מיליון דולר הכנסות).

ב- 2003 עשתה מן קמבק שכיכבה בקומדיה שוברת הקופות "באהבה אין חוקים", לצד ג'ק ניקולסון, עליו זכתה בפרס "גלובוס הזהב", לשחקנית הקומית\מוזיקלית וקיבלה מועמדות לפרס האוסקר, ובכך הייתה לאחת השחקניות היחידות בהוליווד שקיבלה מועמדות לפרס האוסקר במשך 4 עשורים רצופים.
באותה שנה הייתה למנהלת ההפקה של סרטו האניגמטי של גאס ואן סנט, "אלפנט", שזכה בפרס "דקל הזהב" בפסטיבל קאן 2003. בנוסף קיטון הייתה מנהלת ההפקה של כל ארבעת סרטי הטלוויזיה בו כיכבה עד כה בעשור זה: "הנזירה מריה מסבירה הכל", "דרכים מצטלבות", "על קרח דק" ו"Surrender Dorothy". בנוסף היא ביימה כמה פרקים בסדרת הטלוויזיה "פסדינה" (2001), בו גם שימשה כמנהלת הפקה.

[עריכה] מסרטיה הנבחרים

• "הסנדק" (1972)
• "שחק אותה, סם" (1972)
• "ישנוני" (1973)
• "הסנדק 2" (1974)
• "אהבה ומלחמה" (1975)
• "הרומן שלי עם אנני" (1977)
• "מחפשת את מר גודבר" (1977)
• "רגשות" (1978)
• "מנהטן" (1979)
• "אדומים" (1981)
• "ימים אחרונים של אהבה" (1981)
• "המתופפת הקטנה" (1984)
• "פשעים שבלב" (1986)
• "ימי הרדיו" (1987) - תפקיד זעיר
• "בייבי בום" (1987)
• "הסנדק 3" (1990)
• "האחיות למון" (1990)
• "אבי הכלה" (1991)
• "תעלומת רצח במנהטן" (1993)
• "אבי הכלה 2" (1995)
• "מועדון האקסיות" (1996)
• "חדרו של מרווין" (1996)
• "אחות אחרת" (1999)
• "שיחה ממתינה" (2000)
• "משחקי חברה" (2001)
• "באהבה אין חוקים" (2003)
• "עד שהמשפחה תפריד ביננו" (2005)

הקודם: 1976 - פיי דאנאווי ("רשת שידור")

זוכת פרס אוסקר לשחקנית הטובה ביותר לשנת 1977 - דיאן קיטון ("הרומן שלי עם אנני")

הבא: 1978 - ג'יין פונדה ("השיבה הביתה")

[עריכה] קישורים חיצוניים

• דיאן קיטון, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)