היסטוריה של איחוד האמירויות הערביות
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ראשיתו של איחוד האמירויות הערביות בשבטים של יורדי ים שהתאסלמו עם הכיבוש המוסלמי במהלך המאה ה-7. במאות ה-10 עד המאה ה-12 שלטו באזור הקרמטים בני הכת האסמעילית.
בראשית המאה ה-16 החלה ההתערבות האירופית באזור המפרץ. הראשונים שהגיעו לשם היו הפורטוגלים. הבריטים וההולנדים הצטרפו למירוץ האימפריאלי במהלך המאה ה-17, מירוץ שהוכרע לטובת בריטניה בסוף המאה ה-18. במהלך אותה מאה הרבו השייח'ם ראשי השבטים לעסוק בשוד ימי אינטנסיבי, שהוציא לאזור את כינויו "חוף שודדי הים". בריטניה הוטרדה מאוד מהפעילות הפירטית הזו שסיכנה את מסחרה עם הודו, ובראשית המאה ה-19 החלה לנקוט צעדים צבאיים כדי להפסיקה. ב-1820 כפתה על שליטי החוף הסכם להפסקת השוד הימי, הסכם שהורחב בשנת 1853 לכדי חוזה שלום ימי קבוע, ומאז קיבל האזור את השם "חוף שביתת הנשק" (Trucial Coast). במסגרתו פרסה למעשה בריטניה את חסותה על מדינות החוף והתחייבה לעזור בכספים לשליטיהן (חסות והתחייבות שנמשכו עד שנת 1971).
ב-1952, בהשראת בריטניה, החל שיתוף פעולה פדרלי למחצה בין שבע האמירויות, בצורת מועצה קבועה בראשות נציג בריטי. אולם ב-1968 החליטה בריטניה לפנות את כוחותיה שממזרח לתעלת סואץ. כחלק מהחלטה אסטרטגית זו הסירה בריטניה את חסותה מעל אמירויות "חוף שביתת הנשק", וב-1971 הן נעשו עצמאיות.
בין ההחלטה הבריטית על הפינוי לבין הפינוי עצמו התנהל משא ומתן בין שבע האמירויות לבין בחריין וקטאר על הקמתה של פדרציה משותפת. המשא ומתן נכשל, ובמהלך שנת 1971 הפכו בחריין וקטר למדינות עצמאיות. בתום אותה שנה התאחדו שש מן האמירויות לפדרציה בשם "האמירויות הערביות המאוחדות", ושנה לאחר מכן הצטרפה אליהן ראס אל ח'יימה. יציאת הבריטים יצרה מתיחויות במקום, הן כלפי פנים (היריבויות בין האמירויות החריפו), והן כלפי חוץ - ויכוחים על קו הגבול בין הפדרציה החדשה לבין עומן וערב הסעודית; השתלטות איראן על שלושה איים במפרץ הורמוז, שהנסיכויות ראו אותם כשייכים להן (סוגיה שלא מצאה את פתרונה עד היום).
היציבות השברירית בפדרציה שבה והתערערה בעקבות המהפכה האסלאמית באיראן (1979), מלחמת-איראן עיראק (1980-1988) ופלישת עיראק לכוויית (1990). האמירויות שרדו את הזעזועים הללו במידה רבה הודות לנשיא שייח' זאיד בן סלטאן אל נהיאן, שהשכיל לנצל את עושר הנפט של אבו ד'אבי לפיתוח שאר האמירויות, ולגייס תמיכה בינלאומית למען ביטחון הפדרציה.
ב-1990 האשימה עיראק את איחוד האמירויות הערביות ואת כוויית בהפקה מוגברת של נפט, מעבר למכסות שקבע אופ"ק, והציגה להן דרישות כספיות מופלגות. עיראק פלשה לכוויית, והאמירויות הצטרפו לקואליציה הבינלאומית בראשות ארצות הברית, אשר לחמה בעיראק והביאה לשחרורה של כוויית (1991). בעקבות המלחמה הרחיבו האמירויות את מעגל קשרי החוץ שלהן, אם כי לא לעבר איראן, שאותה הן ממשיכות לראות כאויבת, בניגוד לעמדת ערב הסעודית, המגששת בכיוון של שיפור והידוק היחסים עם איראן.
בנובמבר 2004 הלך לעולמו נשיא האמירויות השייח' זאיד בן סלטאן אל נהיאן (בגיל 86), אשר הנהיג את המדינה למן ראשית עצמאותה (1971). זמן קצר לאחר מותו בחרו נציגי שבע האמירויות את בנו השייח' ח'ליפה כיורשו בתפקיד.
האמירויות הערביות המאוחדות, כחברות בליגה הערבית מאז הקמת הפדרציה, נקטו עמדה עוינת לישראל ונמנעו מכל קשר עמה עד להסכמי אוסלו של תחילת שנות ה-90. בעקבות פתיחתו של תהליך השלום היו גישושים בין ישראל לבין האמירויות, אולם הם פסקו כאשר נקטע התהליך.
