המשבר האימפריאלי בארץ ישראל
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
 |
ערך זה זקוק לעריכה, על מנת שיתאים לסגנון המקובל בוויקיפדיה. לצורך זה ייתכנו סיבות אחדות: פגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים, סגנון הטעון שיפור או צורך בהגהה. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה שלו. |
תוכן עניינים |
[עריכה] המשבר האימפריאלי בארץ ישראל
המאה השלישית לספ' בארץ ישראל (פרובינקיה פלאייסטינה) עמדה בסימן משבר כלכלי, פוליטי, חברתי ותרבותי, כחלק בלתי נפרד מהמשבר האימפריאלי שפקד את האימפריה הרומית בין השנים 235 לספ' ל-284 לספ'. תקופה זו התאפיינה מחד בירידת הסמכות הנשיאותית, מלאחר פטירת רבי יהודה הנשיא, ומאידך בעליית כוחם של חכמים כגון רבי יוחנן בר נפחא. ממדי המשבר בפרובינקיה נתונים בוויכוח בין חוקרים, ויש מהם שאף מציינים את התקופה דווקא כימי השתקמות ואף פריחה. בתקופה זו מונחת התשתית לעריכתו של התלמוד הירושלמי (למעשה הטבריאני).
[עריכה] המשבר – מאפייניו וסיבותיו
משך התקופה בין השנים 235 לספ' ו-284 לספ', כלומר בין רצח הקיסר אלכסנדר סוורוס לבין עלייתו של הקיסר דיוקלטיאנוס, זכה למספר כינויים בהיסטוריה הרומית, כמו "תקופת המשבר האימפריאלי", "תקופת האנרכיה" או "האנרכיה הצבאית", ויש המכנים את התקופה בשם "עידן הקיסרים המצביאים", מכיוון שהתופעה הבולטת בה הייתה המאבק בין המצביאים הרומיים על כס השלטון.
בזה אחר זה שלטו ברומא עשרים קיסרים, כשנתיים וחצי בממוצע לכל שליט, כשחלקם נרצחו וחלקם הודחו ופרט להם נמנו שותפים לשלטון שמינו הקיסרים ושורה ארוכה של "טוענים לכתר" אשר משלו בפרקי זמן קצרים על חלקי האימפריה השונים. לא קל איפוא להבין כיצד כל מעבר חד משליט אימפריאלי אחד למשנהו חולל לעתים רעידת אדמה באימפריה הגדולה.
בתקופה זו יורד כוח הסנאט כמעניק את החותם החוקי למעמד השליטים, וחלה גם התערערות ההגנה של הקיסרות מפני אויבים מבחוץ כמו הפרסים-הססנים ושבטים מהמזרח ומהצפון.
בין הסיבות העיקריות לפרוץ המשבר ולמידת חומרתו אנו מונים את הבאות: ירידת כוח הצבא והאנרכיה שפשתה בשורותיו, גידול האימפריה שהקשה מאוד על שליטה היקפית ויעילה, פלישות צבאיות של שבטים עוינים, שינויים בהרכב החברתי של תושבי האימפריה, שהתאפיין בהחלשות האריסטוקרטיה הוותיקה והפקידות האזרחית, התפוררות הכלכלה ועול מסים גובר שהביא לנטישת קרקעות.
הירידה בערך הכסף נתפסת כסממן הבולט של משבר המאה השלישית, מכיוון שרומא סבלה מאינפלציה קשה, שגרמה להתדרדרות הכלכלה עד למצב של סחר חליפין. אחוז הכסף במטבע הלך וירד וחוסר האמון במטבע הביא להתמוטטות המסחר, החקלאות והתעשיה ולהכבדה בעול המסים. הירידה בערך הכסף נבעה מהטבעת יתר של קיסרים מתחלפים למימון הוצאות המלחמה הרבה.
הצבא הרומי הוא אשר עמד במרכז האירועים כגורם מכריע בקביעת מדיניות. הצבא טולטל בין מלחמות רבות שנאלץ לנהל מצד אחד והעתקתו ממקום למקום בהתאם למדיניות השליט מן הצד האחר, ולעתים נדרש להיקרא במהירות ללב האימפריה על מנת להמציא מענה הולם לדיכוי מלחמת אזרחים כזו או אחרת. בנסיבות כאלה של היעדר ביטחון שוטף פרחו ונפוצו מקרים רבים של שוד וגזל.
בתקופה המשבר האימפריאלי התחזקו מקדמי הפיצול והפילוג ברחבי האימפריה. כוח המרכז ברומא נחלש והחלו לעלות כוחות פריפריאליים פוליטיים-רומיים מזה ואויביה של רומא מזה, כאלה שהתדפקו על שערי האימפריה. תופעה זו התגלמה היטב במישור הכלכלי כאשר נדד גם המשקל הסגולי של הכלכלה הרומית מן המרכז למעטפת החיצונית, לפרובינקיות, כמו גליה, צפון אפריקה וספרד.
במקביל החלו להתגלע מתיחויות בין הפולייס (ערי-המדינה ההלינסטיות) והמושבות הרומיות מצד אחד לבין הכפרים המקומיים, ולתוך כל המערכת המורכבת הזו נזרק הצבא, שגוייס מקרב האיכרות ואף מבין השבטים ה"ברברים". שני הגורמים הללו, מגוייסי הכפרים מזה ומגוייסי השבטים מזה ימצאו להם את שעת הכושר המתאימה כדי לצבור כוח ואף להתמרד – אלה כנגד העיר העשירה ואלה כנגד המרכז האימפריאלי. בתקופה זו נודעה שחיקה ניכרת של ערך הכסף, התמוטטות מערך הכספים, צמצום היקף ייצור המזון שהביא לנטישת כפרים ומעבר לערים, בירידת מעמד העיר ועוד. חל גם משבר דתי-פולחני, כאשר הנצרות מתפשטת ובמקביל גם פולחני המזרח, אשר מאיימים על האדנות ההלנו-רומית.
כל תמונת המצב העגומה הזאת משמשת בבואה נאמנה לאנדרלמוסיה אשר התחוללה כמעט בכל פרובינקיה ופרובינקיה. ואם ב"ימים כתיקונם" ניצלו השליטים המקומיים מטעם הרומאים להפקיע רכוש, לגבות מסים מעיקים ולגזור גזירות שונות, קל-וחומר שנהגו בפראות ובדורסנות בימי המשבר של המאה השלישית לספ'.
[עריכה] טיב המשבר במחלוקת מחקרית
די בדומה להתייחסות לתופעות היסטוריות מפורסמות, כגון תקופת הטירניה ביוון או המלוכה ברומא, עומדת תקופת המשבר האימפריאלי של המאה השלישית לספ', בלב-לבה של מחלוקת בין היסטוריונים, ולראיה מיטען הכינויים לאותה תקופה, האם באמת "כצעקתה"? האם אכן השתולל משבר אימתני באימפריה הרומית, כזה שממדיו היו הרסניים. אין ספק בכך שאין מדובר בפריחה ובשגשוג בנוסח "השלום הרומי" של עידן אוגוסטוס, והשאלה אינה כל-כך נוגעת ללב הגרעין הרומי, אלא יותר למעטפת, לפריפריה, לשרשרת הפרובינקיות הרומיות, ובעיקר לאלה הרחוקות, ולאלה שלא היו מעורבות בפעילות צבאית, אופנסיבית מזה ודפנסיבית מזה. קיימת אסכולה במחקר, ובכללה לגבי הדי המשבר בפרובינקיה פלאייסטינה, שדווקא בתקופה זו ידעו חברות מקומיות, מזרחיות, תקופה סבירה של התפתחות ובוודאי ששרידות לאורך המאה השלישית לספ'. לא זו בלבד, שאחרת לא הייתה האימפריה משתקמת, ואפילו בשל גאוניותו של הקיסר דיוקלטיאנוס (מאז שנת 284 לספ' ואילך), אלא תמיד יש לבחון כל תקופה בפרופורציונליות ההיסטוריולוגית הנדרשת. גם כשנציג את הממדים המעיקים של המשבר כפי שהתבטאו בספרות חז"ל, תמיד יש להסתכל נכוחה אל הדברים והאירועים, ולבחון אותם במשקפיים אובייקטיביות, ובכל מקרה להציג גם את הצד השני של המטבע.
[עריכה] "מזל רע"
בפרובינקיה הרומית Iudea (לשעבר), ומאז מרד בן כוסבה (בר כוכבא)– הפרובינקיה פלאייסטינה, נוצר מצב מאוד מורכב, גם ללא התסבוכת של משבר האימפריה של המאה השלישית: רבי יהודה הנשיא נפטר סמוך מאוד להתפרצות המשבר, ועימו שקעה כל התשתית וההילה סביבו: מעמד כלכלי, סמכותיות, מערכת יחסים תקינה ואף מחמיאה עם נציגי השלטון הרומי, יציבות פוליטית וחברתית, מפעל חתימת המשנה ועוד. יורשיו, רבן גמליאל דרבי (בנו) ורבי יהודה נשיאה (נכדו), לא יכלו להיכנס לנעליו הגדולות והרחבות, ומתוך כך הועם מעמדם ונתכרסמה עמדתם. השילוב איפוא בין פטירת רבי, ויותר נכון – פטירת דמותו – והעדר כריזמה של יורשיו מחד, לבין משבר האימפריה, הוליד, מה שהיה צפוי ממילא, ולו רק בהתאם לאפקט הוואקום, התחזקות מעמד החכמים, חברי הסנהדרין הבכירים, אשר יטלו את המעמד הבכיר, הכמעט נשיאותי, כמו למשל רבי יוחנן בר נפחא בטבריה, רבי אבהו בקיסריה ורבי יהושע בן לוי ב"דרום" (לוד וסביבתה). בכל מקרה תמונת מצב היסטורית זו (הירושה הצולעת) לא הקלה בוודאי על ההתמודדות עם המשבר של המאה השלישית לספ' ובמידה מסוימת אף יצרה סביבה פסיכולוגית תעוקתית, שהעמיקה משהו את תחושת המשבריות.
[עריכה] הדי המשבר בספרות חז"ל
[עריכה] בין דימיון ומציאות
הדי המשבר, ה"אנרכיה", השתקפו היטב בספרות חז"ל, ואולי אין טובה מן המובאה הבאה כדי לשקף את המציאות הקשה שנחתה על הציבור היהודי: "משמת רבי הוכפלו הצרות" (תוספתא סוטה טו, ה). למרות שספרות זו לא נכתבה מתוך מגמה היסטורית ותפישה מהותית של היסטוריוגרפיה, ולמרות שהיא רוויה, מטבעה, בהפלגות דימיוניות, ציוריות ומטאפוריות-סימבוליות, אין להתעלם מאותה אווירה קשה, המשוקעת בספרות זו, הרבה יותר מעדויותיה לגבי זמנים שקדמו לרבע הראשון של המאה השלישית לספ', ובעיקר מול תקופת הפריחה והשגשוג בימי רבי יהודה הנשיא, זה שפטירתו מסמלת, כרונולוגית-מקרית, את ראשית ה"אנארכיה" – 235 לספ'. המשבר, כאמור, אולי לא היה נורא כל כך, אך הדיו היו בהחלט מורגשים ומוטבעים בנפשם של חכמים, ומתוך כך גם בקרב הציבור.
[עריכה] פוליטיקה אימפריאלית
ספרות חז"ל הייתה מודעת היטב למשבר הפוליטי שפקד את הקיסרות וטוריה רוויים בהשתקפות זו. רבי לוי מספר על הדוכס – dux, שר הצבא, "שזרקו לו הלגיונות פורפירא" (מדרש שמות רבה, טו, יג). ה"פורפירא", או מעיל ארגמן המסמל את טקס ההתקסרות, מתחבר כאן לתופעת המעורבות הצבאית בבחירת הקיסרים. המכילתא מספרת על קיסר חדש שטבעו לכבודו מטבעות והנציחו אותו בפסלים, ומשעלה קיסר חדש, ולא לאחר זמן רב, שיברו את צלמי קודמו ופסלו את מטבעותיו. המדרש מפליג ומציין בפליאה את העובדה כי אף רועה פשוט יכול ליהפך ל"מלך" (קיסר) ולפחות ל"איפרכוס" (מעין מושל). המדרש לועג למוצאם הנקלה של הקיסרים הרומיים, שאכן חלקם הגיעו אף ממעמדות נמוכים. על דיוקלטיאנוס, אחד מהקיסרים המפורסמים, שמסמל את קץ ימי המשבר, מספר מאמר חז"ל כי בצעירותו היה רועה חזירים בטבריה. השמצה חסרת כל בסיס זו מעידה על אווירת הזלזול ששלטה ברחוב עקב ימי המשבר ברחבי האימפריה הרומית.
רבי יצחק מתוודה בנוסח של "מלכות נכנסת ומלכות יוצאת. (אך) ישראל עומד לעולם" (מדרש קוהלת רבה א, ד) ללמדנו על חילופים תכופים של השלטון הקיסרי מול הנצחיות והיציבות שבעם ישראל, אולי בבחינת משאלת לב.
המדרשים רוויים בסיפורים על חיילים שהתמרדו במפקדיהם ועל יחידות של הליגיון הרומי, שנמלטו/ערקו עם סמלי הליגיונות עימם, מה שנחשב למעשה שפל ונורא. רבי אבהו מקיסריה מספר על מרידות ברחבי האימפריה כעניין שבשגרה.
הרגישות ההיסטורית-"תקשורתית" הייתה רבה. למשל, לאחר שהקיסר הרומי קלודיוס (270-268 לספ') הביס את הגותים באזור הבלקנים, וזכה כתוצאה מכך לתואר "גותיקוס", פרצו שבטים גרמניים לצפון איטליה, וכך ארע בימי יורשו, הקיסר אורליאנוס (273-270 לספ'), אנו שומעים על כך בספרות חז"ל: "אמר רבי יצחק: מאי דכתיב 'אל תתן ה' מאויי רשע, זממו אל תפק, ירומו סלה' (תהלים קמט, 9). אמר יעקב לפני הקב"ה: רבונו של עולם, אל תתן לעשו הרשע תאות לבו, זממו אל תפק – זו גרממיא של אדום, שאלמלא הם יוצאין, מחריבין את העולם כולו" (תלמוד בבלי, מגילה, ו ע"א-ע"ב).
[עריכה] מצב כלכלי קשה
בתקופת ה"אנרכיה" גברה האינפלציה, והיא התבטאה בהקטנה גוברת והולכת של כמות הכסף בכל מטבע ובשימוש גובר והולך של נחושת בתוך המטבע. בשלהי המאה השלישית לספ' היו מטבעות הכסף מטבעות נחושת המצופים בשכבה דקה של כסף. ההוצאות בתקופה זו הועצמו בשל הצורך לשלם כסף לחיילים וירידת ערך המטבע גרמה להאמרת מחירים. בספרות חז"ל מסופר למשל על אדם שאיבד את ארנקו משנפל זה לבור ובארנק היו מאה ריבוא כסף ונזדקקו לחמישים ריבוא כדי לחלצו משם.
ספרות חז"ל מעידה בכלל על מצב כלכלי קשה, כמעין גזירה משמים. רבי אליעזר מרמז בהפלגה על גשמי זעף וזעם שירדו במחצית המאה השלישית ורבי יוחנן משמיע וידוי מעניין, בבחינת השוואה בין התקופות, זו שלפני וזו שבזמן ... : "יפה סיפסוף שאכלנו בילדותינו מפרסקין שאכלנו בזקנותינו דביומוי אישתני עלמא (שבימינו השתנה העולם)" (תלמוד ירושלמי פאה פ"ז כ ע"א).
תופעות של עוני היו לעתים שכיחות, ולראיה שהציבור הטבריאני התלונן כי ברשות כל אחד ואחד מצוי בגד אחד גם לחול וגם לשבת. בספרות חז"ל מתרבות העדויות על רעב, מחלות ואף מגיפות.
[עריכה] מסים ועבודות כפיה
בתקופת ה"אנרכיה", המשבר האימפריאלי, הוטלו מסים רבים על התושבים. המיסוי הקיים הוכבד ושאר תשלומים, ב"דמים" (כסף) וב"עין" (שווה כסף), שהיו עד אז בחזקת חריגים, נקודתיים ואד-הוק, הפכו לעניין שבשגרה. ספרות חז"ל שיקפה איפוא את שלל המסים, המכסים ושאר דרישות ממלכתיות ומוניציפליות, תחת הכותרת של "סובלים, אך מה לעשות".
גודש - מקור תלמודי בן מחצית המאה השלישית לספ' מעיד על גודש המסים ותכיפותם כגון "פסים" – מס קרקע, "זימיות" – תוספת בכלל של מסים, "ארנוניות וגולגליות".
ארנונה - אחד המסים-התשלומים המעיקים היה "ארנונה" ((annona – מס קצוב שהוטל על בעלי הקרקע מתבואתם ומפירותיהם, בדרך כלל לצרכי הצבא, ומשום כך כונתה ארנונה זו בשם annona militaris. מס זה נגבה בשרירותיות ובדרך-כלל על ידי גורמים צבאיים, ובשל ריבוי המלחמות והצרכים הצבאיים, העיקה הארנונה על האוכלוסייה באופן חמור. כמו כן העובדה שהארנונה הייתה חלק מתקציב האימפריה בתקופה זו מעידה על גבייתה המכאיבה. באחד המדרשים מופיעה התיבה "שוקל ארנוניות" המיוחסת לבעל-הבית, לחקלאי, ללמדנו על כובד המס.
בשל התוצאות הקשות של תשלום הארנונה התקין רבי ינאי תקנה חדשנית, כמעט מהפכנית, כשהוא פנה לאיכרים וממליץ להם לזרוע בשנת השמיטה, והנשיא, רבן גמליאל ברבי ביטל את האיסור לחרוש בשנה השביעית. כמו כן התירו ללקט ירקות בשלהי שנת השמיטה ואף לשחרר מחובת השביעית כמה ערים כמו בית שאן.
טירוניה - מס ה"טירוניה" (מן הלטינית "aurum tironicum" שפירושו זהב הטירונים) הוטל על בעלי נכסים קרקעיים. הללו נאלצו לספק חיילים-טירונים לצבא, אלא שניתן היה לפדות חובה זו בתשלום (כופר), והוא ה"טירוניה". כופר זה הפך לעוד צורה של מס קרקע. במדרש בראשית רבה מדובר על "מלכות הרשעה", כינוי לרומא המתאכזרת, "שהיא מכתבת טירוניה מכל אומות העולם" (מב, ד).
אכסניא - הנוכחות הצבאית הרווחת באימפריה הרומית יצרה מחויבות כספית ושוות-כסף לאירוח החיילים, מפקדיהם וכבודתם. מס זה נקרא במקורות חז"ל בשם "אכסניא", והוא מן היוונית ("קסניה"). האכסניה כללה אף אירוח פקידים בכירים רומיים במסעותיהם. תעוקת מס האכסניה הביאה חכמים לדון ביניהם, האם מותר לשחד את הפקיד האחראי על חלוקת נטל האכסניה. כלומר, לא פעל פה בכלל הפן המוסרי, כל עוד שהמצב קשה והמלכות נוגשת באכזריות, אין לצפות, כך לטענת חז"ל, לגילויי מוסר של ימים כתיקונם.
אנגריה - ההוצאות הרומיות היו מרובות, בעיקר לתשלום לחיילים, ועל כן הוטלו עבודות כפיה על המקומיים, ומשסרבו הופעל כנגדם כוח פיזי ונענשו. עבודות הכפיה נקראו במקורות חז"ל בשם "אנגריה" (מן היוונית – "אגאריאה"). זו החלה כחובה לספק בהמות לשירותי הדואר הציבורי, אך עם הזמן נתרחבה המחוייבות לכל מיני עבודות שבכפיה ומיני החרמות של בהמות וכלי עבודה, וכך נזכר למשל חמור ש"נעשית אנגריא". בכלל האנגריה נאלצו תושבים להוביל משאות ומיטענים לצורכי המינהל הרומי והצבא הרומי. בעלי הקרקעות שבסמוך לנכסיהם או אף בתוכם עברה "דרך המלך" העורקית בארץ, או אף "דרך הים", סבלו מאוד מן האנגריות. הללו חויבו להעמיד לרשות השלטונות בהמות משא ואף סוסים כדי לשרת את בעלי המשימות הרומיות. תעוקת האנגריה מופיעה במקורות חז"ל, ולעתים בנסיבות מביכות ומשפילות כגון בויקרא רבה (יב, א), שם מסופר על סוחרי יין שפרקו את התוצרת בבית הקברות מכיוון ששמעו כי בעיר מוטלת אנגריה. היין, יודגש, הוחרם במיוחד לטובת הגייסות. לעתים לא נקראת האנגריה בשמה, אלא בביטוי "עבודת המלך", ורבי זעירא "נתפס לעבודת המלך להוליך הדס להיכל" (תלמוד ירושלמי ברכות פ"א ב ע"ד). ספרות חז"ל מעלה לא פעם עדויות על בעיות שנוצרו כתוצאה מלקיחת פועלים לעבודות אנגריה, בעוד שהללו נשכרו, או אמורים היו להישכר על ידי נותני עבודה למיניהם. בעיות אלה היו ממין משפטי, כלכלי, תעסוקתי, חברתי ובוודאי שנפשי.
ליטורגיה - סוג אחר של מס כפייתי נקרא "ליטורגיה", והוא מן היוונית ("לייטורגיה"). הליטורגיה הייתה חובת השירות האישי למען המחויבות המוניציפלית מזה והממלכתית מזה. המישור המוניציפלי כלל אספקת מזון לעיר ובשער נמוך וסיוע כלכלי למוסדות העיר, והליטורגיה הממלכתית כללה את ארגון שירותי הכפיה לשלטון כמו ארגון האנגריה, גביית מסים ומכסים והסדרת הארנוניות. הלייטורגיה היוונית נקראה בלטינית בשם "munus" , ובלשון חז"ל, כמין משחק אותיות ואולי אף קוד ציני, נקראה זו בשם "אומנות". המשנה שונה כדלקמן: "האחין השותפין שנפל אחד מהן לאומנות, נפל לאמצע (הפסיד מחצית). חלה ונתרפא, נתרפא משל עצמו" (בבא בתרא ט' ד), והתלמוד מבקש להבהיר ולדייק: "תנא – לאומנות המלך". בתוספתא (בבא בתרא י' ה) נאמר בעניין זה: "האחים, שנעשה אחד מהם גבאי או אפימליטיס (=מפקח). אם מחמת נכסים נפל, נפל לאמצע, ואם מחמת עצמו נפל, נפל לעצמו". בכלל הליטורגיה מעיד רבי יוחנן על "מלכות הרשעה שמכנסת עין רעה בממונו של אדם: פלן עתיר נעבדיניה ארכונטיס (פלוני עשיר, נעשה אותו ראש עיר). פלן עתיר נעבדיניה בוליוטיס (פלוני עשיר, נעשה אותו חבר מועצת העיר)" (בראשית רבה, עו). לכאורה מדובר כאן בשידרוג אישי ופוליטי, שהרי מי אינו מעוניין להתמנות לתפקידים בכירים אלה. אלא שמאחורי כותרת הבכירות הפונקציונלית הסתתרה עוד כוונה מרושעת של השלטונות להיטפל לממונו של פלוני ולנכסיו של אלמוני.
מס הכלילא - מס נוסף שנפל על האוכלוסייה, ובשל תכיפות חילופי השלטון הקיסרי, הוא הפך למעיק ביותר, והכוונה למס הכלילא, הכתר (aurum coronarium), שהיה עוד כינוי למסחטת הכספים הרומית.
מכס - המכסים מאז ומעולם הקשו על הסוחרים, ובעקיפין התגלגלו על גב הציבור. היחס למוכסים אף פעם לא היה מחמיא, ובמאה השלישית, בשל המשבר, הופכת הביקורת כלפיהם לתכופה וקשה. חכמים מתאוננים על "המוכסים שאין להם קצבה" כלומר תעריף קבוע, ומתארים בהנאה מרובה את עינויי המוכסים בעולם הבא.
[עריכה] גביה והחרמה
ברור היה שאין לצפות לגביית מסים מרוככת ועדינה. ביטוי שגור בספרות התלמודית של התקופה הנידונה היה "בלשת" או "בולשת", ומשמעה – מסגרת צבאית או משטרתית, שהייתה פוקדת את היישובים ודורשת את המסים ושאר החיובים. פעמים רבות מופיע הביטוי "ירד לטימיון" (מן היוונית – נפל לאוצר) כדי לבטא את החרמת הנכסים בידי השלטונות. אף הביטוי "נמסרין למלכות" גילם משמעות דומה. עדות להחרמות נקשרת, בעקיפין כמובן, אף לבית הנשיאות. מסופר על נכדו של רבי, רבי יהודה נשיאה, שהביאה לו אשה אחת קערה ובה סכין. נטל הנשיא את הסכין והשיב לה את הקערה. הזדמן לשם פקיד מלכות אחד חמד את הקערה והחרימה. מהלך כזה, אם כי בעקיפין, פגע לא מעט במעמדו וביוקרתו האישית של בית הנשיאות. התלונות על עומס המסים ועל גבייתם המתאכזרת התגברו במאה השלישית. המקורות מצביעים על התנגדות למיסים הלכה למעשה. והדברים הגיעו לידי כך שאנשים יסתירו רכוש על-ידי בניית תאי סתר בדירה וכן בתעלות ובמערות. סוחרים נהגו להסתיר את סחורותיהם מחשש שיפלו בידי הגובים. מצב זה הביא לידי כך שלעתים היה צורך להזעיק את הצבא כדי שיאכוף את החוק והנוהל, כאותו ליגיונר שבא כדי "לגבות את דימוסיא באותה מדינה".
המצב הקשה עודד תופעות שוליות, אנטי-מוסריות, של הלשנות, כגון המקרה שבו הגיע הפקיד לגבות את המס ואחד הנישומים המשתמטים נקרא "בר חובץ". אמרו חבריו בנוכחות הפקיד: "מה נאכל היום?", וענה אחד מהם: "חובצין", כלומר גבינה. קלט הפקיד את הרמז והורה להביא את המשתמט.
גידול הצורך במסים מחד והמלחמה בהשתמטות מאידך, גרמו לכך שהשלטונות הטילו את האחריות לתשלום על כל הציבור, כמו ה"בולי", המועצה העירונית של הפוליס. ביטוי מחאתי לתופעה זו מביא רבי יוחנן הטבריאני באומרו כי "פלוני עשיר – נעשה אותו ארכונטס (גורם בכיר בהנהגת העיר). פלוני עשיר – נעשה אותו בולבטס (חבר במועצת הבולי העירונית)" (בראשית רבה עו, ו). במקרים אחרים הטילו את האחריות על העשירים, והללו תרו אחר דרכים להתחמק מאחריות מעיקה שכזו. רבי יוחנן הטבריאני אף ממליץ : "הזכירוך לבולי, יהא הירדן בעל גבולך" (ירוש' סנהד' פ"ח כו ע"ב). כלומר ברח לירדן. נודעו גם תופעות מדאיגות של בעלי זרוע העושקים את מעוטי היכולת, ומאידך תופעות של עבריינות – גניבה וגזל – כדי להתקיים.
[עריכה] הכיבוש התדמורי והציפיות המשיחיות
אחד הנושאים שבאמצעותם נתין לבחון את הלוך הרוחות בחברה היהודית הקדומה, ולמעשה בחברה הארכאית בכלל, הוא התחום המשיחי. ככל שהמצב קשה יותר, פוליטית, כלכלית, חברתית ותרבותית, כך יש לצפות לצמיחתם של רעיונות בשבר גאולה קרבה. בתקופה שלאחר המרד הגדול, כלומר דור יבנה (71 לספ' ואילך), ובפרט לאחר מרד בן כוסבה (בר כוכבא), יצאה ההנהגה היהודית, כמעט בלי יוצא מן הכלל, נשיאות וסנהדרין גם יחד, כנגד תופעת המשיחיות, הגאולתיות וחישובי קץ למיניהם. לא שחלילה פסה בקרב ההנהגה האמונה האפוקליפטית, ובעיקר בזיקה לבניינו המתחדש של המקדש, אלא שתפישת עולמם הייתה פרגמטית, והם חששו מכל התלקחות של צעד אנטי-רומי, מרדני משהו, שילול לעלות לעם במחיר כבד ביותר. מגמה כזו בולטת אף בימי רבי יהודה הנשיא, כשהחברה היהודית בפרובינקיה הגיעה לאחד משיאי חייה חסרי התקדים.
לעומת זאת, הרסן האנטי-אפוקליפטי, נפקע ונפרם כמעט לחלוטין בדור המשבר האימפריאלי של המאה השלישית לספ'. הדבר נבע מהסימנים המעיקים של המשבר, שהביאו להתפתחות של ציפיות לעתיד טוב יותר. העדר שלטון ברור ורציף ברומא שמט את הקרקע מפני החשש לתגובה רומית אם וכאשר תפרחנה תקוות משיחיות והתפתחויות היסטוריות, כגון עלייתה של ממלכת תדמור, הנתפשות כמתחרות לאימפריה הרומית, הולידו ללא ספק מטענים של תקוות משיחיות. ראשית התקוות הללו התקפלה בגישה שלילית כלפי רומא. אחד הביטויים הבולטים בנושא זה היה "המלכות הרשעה". שיוך נאלח במיוחד היה "ואת החזיר – זו אדום" (ויקרא רבה יג, ה), או "שממית זה אדום, שאין בכל השרצים שנואה כשממית" (מדרש משלי ל, כח) ועוד. דרשנים פיתחו תקוות משיחיות וחישובי קץ, כגון רעיון "שיעבוד מלכויות", המניח כי הגאולה בוא תבוא לאחר קץ השיעבוד הקיסרי. רבי יוחנן הצהיר כי "טבריא עמוקה מכולם ... (כלומר נמצאת בתחתית השפל) ומשם עתידים להיגאל" (תלמוד בבלי ראש השנה לא ע"ב). היו שדרשו על המילה "חזיר" הנקשרת ברומא: "ולמה נקרא שמה חזיר? שמחזרת עטרה לבעליה" (ויקרא רבה יג, יט), לבעליה – לישראל. בנסיבות קשות נמצאו אף כאלה שלא רק עסקו במגמת הגאולה, אלא אף התפלפלו, דשו ודנו בשאלות המתי? האיפה? הכיצד? והאיך? בזיקה למשיחיות. כלומר הגאולה היא ודאית ונותר רק לברר את פרטיה הטכניים.
ובכן, בשנות הששים והשבעים של המאה השלישית לספ' נכבש האזור על ידי ממלכת תדמור (פלמירה). תדמור, העיר ממוצא שמי, שקמה על נווה מדבר בנתיב השיירות בין סוריה למסופוטמיה, התעשרה והתחזקה ברבות השנים. בשנת 257 לספ' ירש ספטימיוס אודיינאתוס השני את השלטון בתדמור, וזכה באותות כבוד ובתארים מן הרומאים, שהבינו את תרומתו הצפויה מול הפרסים, האויבים המיתולוגיים של הרומאים. אודיינאתוס הנחיל מפלה עזה לפרסים, ובזכות זאת העניק לו הקיסר הרומי גליאנוס את התואר dux ומינה אותו כמפקד עליון של כל הכוחות הרומיים במזרח הקיסרות. באופן זה ביקש גליאנוס לשמור, ולו למראית עין, על שלימות הקיסרות ואף קיווה כי אודיינאתוס יסייע לו מול טוענים לכתר הקיסרות במזרח. סופו של דבר הפך מלך תדמור למושל על כל מזרח האימפריה הרומית, ובכללה על הפרובינקיה פלאייסטינה. הוא קיבל מגליאנוס את התואר אימפראטור (קיסר) והיה לשותפו במעמד השלטון. אודיינאתוס נרצח בשנת 267 והשלטון עבר לאשתו זינוביה ולבנו ואבאלאת. בידי זינוביה עלה אפילו להרחיב את תחום ממלכתה על אסיה הקטנה ומצרים. בשנת 271 השתלט הקיסר אורליאנוס על תדמור ושם קץ לשלטונה של זינוביה.
בכתובת המתארת את קורות ימי מלכותו של המלך הפרסי שאחפור אנו קוראים על אודות חיילים מ"עמי יהודה" שנלחמו בצבאו של הקיסר הרומי ולריאנוס. בכל מקרה העימותים בין תדמור ופרס עוררו בקרב היהודים תקוות משיחיות-גאולתיות, אם כי מסורת תלמודית מתלבטת בין הגדרתו של אודיינתוס כמלך או כליסטים. היו שדימו את אודיינאתוס לקרן הזעירה, המיסטית, המופיעה בחזון דניאל, והיו שהתרפקו על הציפיה כי התדמורים יעניקו ליהודים את ירושלים ויתירו להם לבנות מחדש את בית המקדש. תקוות אלו נגוזו ונתפנפצו אל כותל המציאות. האכזבה הולידה בקרב המייחלים תחושות של נקמנות, ולראיה מופיעה בתלמוד הבבלי אמירה קשה על תדמור בנוסח של "עתידים ישראל לעשות יום טוב ביום שתחרב תדמור" (יבמות יז ע"א).
[עריכה] משבר או לא?
קיימת טענה במחקר כי בארץ לא התחוללה דעיכה יישובית וחברתית ניכרת במהלך המאה השלישית לספ'. לא רק שאותות המשבר לא ניכרו בצורה בולטת באזור, אלא שתקופה זו מתאפיינת בגידול דמוגרפי של אוכלוסיית הארץ, בעליה במספר יישוביה ובחיזוק כלכלתה. טענה זו מאוששת על יסוד מימצאים ארכיאולוגיים וראיית מידת ההפלגה בדברי חז"ל, כאשר גם בתקופות שקדמו למשבר המאה השלישית, רוו מאמרים תנאיים ותלמודיים מפליגים בהצגת מציאות כלכלית וחברתית קשה. המימצאים הארכיאולוגיים מעידים על בניות יישוביות במקומות שונים, כמו בגליל העליון: כפר כורזין, כפר נחום, תל סאסא. קיימות עדויות על בתי כנסת בגליל מתקופה זו ובחלקם מפוארים. מימצאי בניה נצפים גם באזור הכרמל ובעמקים הצפוניים כמו טירת הכרמל, ג'למה ובוודאי בבית שערים המפורסמת. פרט להתרחבות יישובית נמצאו עדויות לפריחה עירונית כגון בציפורי, שכללה רחובות ומבני ציבור, וכן בקיסריה, שהייתה המרכז המינהלי הפרובינקיאלי, כשלצד התיאטרון ושאר הפסלים והעמודים נחשפו בה בית כנסת ומערכת קבורה מאוד מפוארת. אף העיר אמאוס-ניקופוליס, שזכתה למעמד של פוליס בראשית המאה השלישית לספ', משקפת במימצאיה הארכיאולוגיים פריחה ושגשוג. הדבר מתבטא בתנופת בניה משמעותית, וכן במיתקני אספקת המים לעיר, מרחצאות מרשימים ועוד.
כמו כן נתגלו מוצרים רבים שיוצרו בידי אומנים מהארץ והם באיכות גבוהה, למשל בתחום הקיראמי. נודעו נרות חרס שהצטיינו בעיצוב מיוחד, ומערכות הקבורה בבית שערים מוכיחות על נוכחותה של אוכלוסייה בעלת אמצעים. זאת ועוד, העובדה בדבר עלייתם, אם כי לשעה בלבד, של אמוראי בבל לארץ ישראל כדי להשתלם אצל חכמים גליליים, כמו אצל רבי יוחנן, רבי חייא, ריש לקיש, רבי חנינא ועוד, ובעיצומה של תקופת המשבר, מלמדת אף היא על הממדים הפרופורציונליים של המשבר בפרובינקיה יהודה/פלאייסטינה. בכל מקרה קשה להניח שבתקופה כה קשה, מעיקה כפי שהיא מצטיירת בספרות התלמודית והמדרשית, היינו עדים לצמיחה ולפריחה של המרכזים התלמודיים, הן בגליל (טבריה-ציפורי) והן ב"דרום" (לוד), מה עוד שבתקופה זו הונחה התשתית המוצקה לבניינו של התלמוד הירושלמי (הטבריאני למעשה).
[עריכה] בצילו של משבר
[עריכה] נשיאות וחכמים
כאילו מ"תחת אפו" של המשבר התמידה בגליל מזה וביהודה, ב"דרום" (לוד וסביבתה) מזה, להתנהל מוקדיות של הנהגה יהודית – נשיאות וסנהדרין, אשר פעלה בתחומים שונים: פוליטיים, כלכליים, חברתיים, תרבותיים, אישיים וקהילתיים. תופעה זו מעמידה בסימן שאלה מחד (וכפי שנמסר בסעיף הקודם) את עומק המשבר בפרובינקיה פלאייסטינה, ומאידך דווקא יכולה לשרת את האסכולה הקונפורמית הגורסת כי המשבר אכן טרד ותקף את היישוב היהודי, שהרי כדי להתמודד עם צרות שכאלה יש צורך להפעיל סמכותיות הנהגתית ולשלוט, "כאילו לא היה דבר". כמו כן בממד ההנהגתי אפשר לאתר את סימני המשבר, או אם נרצה - סימני הדור שלאחר רבי יהודה הנשיא, לאחר תקופת השיא והפריחה, כשיורשיו מבית הנשיאות התקשו להיכנס לנעליו הרחבות והארוכות, והותירו את השטח לפריחתם ולצמיחתם של חכמים מקומיים, בטבריה מזה ובלוד מזה.
[עריכה] מעמדם המתחזק של החכמים
מאז החורבן השני (70 לספ') ואילך נוצר תהליך היסטורי מעניין בחברה היהודאית, ועיקרו-עניינו, התחזקות מעמד החכמים, חברי הסנהדרין. החורבן יצר מין קונסטלציה חדשה של העדר מקדש, ועימו – שקיעת מעמד הכהונה, ושל שקיעה נשיאותית זמנית כתוצאה מתמיכת הנשיאות (רבן שמעון בן גמליאל הזקן שבירושלים) במרידה האנטי-רומית. מלאחר החורבן איפוא נחלשים מעמדו האישי של הנשיא ובית הנשיאות בכלל ומתחזק ממילא מעמד החכמים, חברי הסנהדרין. תהליך זה קורה גם בעקבות יוזמתו של ריב"ז לכונן את המרכז החדש ביבנה. הוא אמנם פועל כנשיא (אם כי לא מבית הנשיאות המסורתי-מיתולוגי), אך לא נתפש ככזה על ידי הרומאים, ושמא גם על ידי העם.
משעה שירש רבן גמליאל את מקומו היעוד כנשיא ביבנה, זוכה בית הנשיאות לשעה של חסד, של התחזקות, אם כי התלווה להתגלגלות מעמדו טעם מר (מבחינתו) כתוצאה מהעימותים שהחלו להתגלע בין הנשיא למספר חברי סנהדרין, כשהאופוזיציונר הגדול שלו היה רבי יהושע בן חנניה. הנשיא הודח לבסוף מנשיאותו, למרות שאין לדעת האם מדובר בהדחה זמנית ו/או חלקית ממעמדו. נציין רק כי בסוף ימיו מתבלטים דווקא שני אישים שלא מבית הנשיאות, פפוס ולוליינוס, בזיקה לניסיון לחדש את ימי המקדש.
יורשו של רבן גמליאל, רבן שמעון בן גמליאל, שהה כנער במחיצתו של בן כוסבה המורד, ואולי אף כבן ערובה שלו בביתר (בית-תר), ובכל מקרה האוזורפציה של בן כוסבה התגלתה גם בנשיאותו, למרות שלא נמנה כלל על בית הנשיאות. משהתבגר רשב"ג, לאחר המרד, והיה לנשיא, לא צלח להחזיר לעצמו את מעמדו כנשיא, כאביו. ואף כהונתו לוותה במתחים רבים בינו לבין חברי הסנהדרין, ואף הפעם עמד נוכח הדחה של ממש. בימיו הייתה הנהגת הסנהדרין מפוצלת בין שלושה פונקציונרים: נשיא, אב-בית-דין וחכם. יורשו, רבי יהודה הנשיא, החזיר את מעמד הנשיאות לקטגוריה בכירה, אולי לתקופת השיא שידעה זו אי-פעם, אך במקביל, התפתחה בתקופה זו, שלהי המאה השנייה לספ' וראשיתה של השלישית, מעמד חדש שנקרא "בני חכמים", שמקורו בשאיפת חברי הסנהדרין למסד ולחזק את מעמדם על בסיס משפחתי. בצוואתו הורה רבי יהודה הנשיא כדלקמן: "שמעון בני – חכם; גמליאל בני – נשיא; חנינא בר חמא יישב בראש" (כתובות קג ע"ב). האם משום יהירותו והתנשאותו של הנשיא, האם משום הכרתו כי אף אחד מבניו אינו מוכשר לשאת על גבו את מעמסת הנשיאות, האם משום שרומא לחצה לפיצול סמכויות, כפי שנהגה בצוואתו של המלך הורדוס, אין לדעת. בכל מקרה הוראתו של רבי לא הורישה בידי בנו, רבן גמליאל ברבי, הנשיא המיועד הרבה סמכויות וסמכותיות. ואף תמונת מצב זו שימשה מנוף להתחזקות מעמד החכמים. לאחר פטירת רבי יהודה הנשיא מתמודדים על הנהגת החברה שלושה מוקדים עירוניים, קהילתיים: טבריה, לוד וקיסריה. האחרונה הייתה המרכז המינהלי והמסחרי של הפרובינקיה כולה, ומשום כך עשויה הייתה בהחלט לסכן את המרכזיות של טבריה ואף של לוד. זאת ועוד, לרבי אבהו, ממנהיגי הקהילה בקיסריה, היו מהלכים אצל השלטונות הרומיים, ולעתים נזקקו חכמים אחרים, מפורסמים, וביניהם טבריאניים, לקשריו הפוליטיים-האישיים של רבי אבהו כדי להיחלץ ממצבים עדינים ומורכבים. חכמי קיסריה זכו להתכנות בגמרא בשם "רבנן דקיסרין", ולזכותם תיזקף העובדה ששלושת ה"בבות" של סדר נזיקין – בבא קמא, בבא מציעא ובבא בתרא, נערכו בבית המדרש שבקיסריה. רבי הושעיה, ראש בית המדרש שבקיסריה, היה כמעט מעורב בניסיון לפתור את הר המלך מן המעשרות. בין המרכזים פעלה מין מטוטלת של קרבה מחד ומתיחות מאידך, שהייתה אך טבעית הן בהתחשב בנסיבות הזמן (ימי האנרכיה) והן בהתחשב עם התחזקות כוח החכמים מול הנשיאות. אנו מוצאים לא פעם, לצד חילוקי הדעות שיתוף פעולה מעניין בין מנהיגי המרכזים, כגון אב-בית-הדין של ציפורי (רבי חנינא בר חמא) יוצא יחד עם רבי יהושע בן לוי, ממנהיגי ה"דרום" (לוד) לשליחות רשמית אל הנציב הרומי שישב בקיסריה. את השניים אנו פוגשים בעכו, כשרבי חנינא בא לקדם את פניו של רבי יהושע בן לוי ששב מנסיעה לרומא. רבי חנינא נפגש עם "זקני הדרום" במרחצאות של חמת גדר, ובשעה שהתעכבו האחרונים מלהגיע, המתין להם רבי חנינא בענווה ובכבוד. בכל מקרה שיקפו שלושת המרכזים הללו, ובעיקר המתיחות ששררה ביניהם, את השקיעה המתמשכת של הנשיאות ואת התחזקות מעמד החכמים. לצד מרכזים אלה פעלו מוקדי השפעה של חכמים כגון בציפורי ו"רבנן דנווה" שבגולן. על מעמדם המתחזק של החכמים תעיד מימרתו של ריש לקיש, הממשיל את החברה היהודית לגפן, כשזמורותיה הם בעלי הבתים ואשכולותיה – תלמידי החכמים. החכמים, כדי לבצר יותר ויותר את מעמדם, החלו לחפש ולמצוא שפה משותפת תחילה ואחר-כך גם שותפות של ממש עם עמי-ארצות. וזו, כך מסתבר, מין מהפכה של ממש, שלא לדבר על מגמה אופוזיציונית קונטר-פטריארכאלית, קונטר-אליטיזם. מול מגמה מזלזלת, מסתייגת ולעתים עויינת, שהפגינו חכמים בדור שלפני מרד בן כוסבה, ואף בדורות שלאחריו, בכלל זה דור רבי יהודה הנשיא, כלפי עמי ארצות, נוצרה מעין שותפות בין חכמים לבין עם-הארץ. נכון שפעלה כאן שאיפה לקרב את עם-הארץ לתורה ולהלכה, אלא בד בבד עם זאת מתגבשת כתוצאה מכך קואליציה מעניינת, עממית משהו, שחיזקה את מעמדם של החכמים.
[עריכה] הנשיאות לאחר רבי
כאמור, השילוב בין פטירת רבי, מימוש צוואתו, המצב המעיק שנוצר בתקופת האנרכיה והמגמה הפנימית שבסנהדרין ששיקפה את המצב מאז חורבן הבית השני, חיזקו את מעמד חברי הסנהדרין, והללו נגסו היטב בסמכויותיו של בית הנשיאות. צוואת רבי מהווה ביטוי להמשך המגמה שליוותה את נשיאות רבן גמליאל ורשב"ג בנו. רבי פיצל איפוא את משרת הנשיאות לשלוש פונקציות: הנשיא, ששימש בהנהגת החברה והחזיק בידו את עמדת הייצוגיות כלפי השלטון הרומי; אב-בית-הדין שעמד בראש המערכת השיפוטית של הסנהדרין, והחכם – שתיפקד במערכת החקיקתית וההוראתית. לפנינו איפוא מסגרת קולגיאלית שבה מהווה הנשיא מיעוט, וזו כבר נקודת התחלה צולעת מבחינתו.
אחת הפונקציות החשובות ביותר הייתה המינוי, או הסמכת חכמים. חכם מוסמך הוא זה שזכאי היה לעסוק במשפט, בהוראה, בהתרת נדרים, בראיית כתמים (לצורך הקרבה ופידיון) ולהתיר בכורות. במסורת ידועה בתלמוד הירושלמי מסופר על שלוש תקופות של מינוי: האחת, זו המיוחסת לימים שלאחר החורבן, דברה על מצב שבו החכמים היו ממנים את תלמידיהם; השנייה, זו המיוחסת לימי הנשיא רבי, ציינה כי הנשיא היה זה שממנה את התלמידים מדעת עצמו ובית הדין אינו יכול למנות אלא מדעת הנשיא. ולבסוף התקינו – וזו התקופה השלישית – של יורשי רבי, כי הנשיא זקוק להסכמת בית הדין (כלומר לחכמי הסנהדרין) ולהיפך. ומאין לנו הביסוס כי אכן התקופה השלישית משקפת את דור יורשי רבי? מכיוון שמוסר העדות הינו רבי אבא, שהוא עצמו חי בשליש האחרון של המאה השלישית, שאז חל כירסום במעמדו של הנשיא. יודגש כי בשעה שהנשיא ביקש להשתלט על מערכת המינויים, מד זכה לביקורת חריפה של החכמים. התוצאה של התקופה השלישית הייתה בבחינת רעידת אדמה בכל הכרוך במעמד הנשיאות המתכרסם ובמעמד החכמים העולה ומתחזק, והיא מיוחסת לתקופתו של רבי יוחנן בר נפחא מטבריה, לאישיותו וליוזמותיו. בימיו חלה הפרדה בין הנשיאות לבין הסנהדרין כמוסד משפטי, מה שנקרא בשם בית הדין הגדול, ויחד עימו לבין הסנהדרין כמוסד אקדמי, מה שנקרא בשם בית המדרש הגדול. מצב חסר תקדים זה התרחש בשעה שה"ועד" עבר לטבריה. כתוצאה מכך עברה סמכות המינוי, שהייתה עד אז פרה-רוגטיבה נשיאותית, לנשיאות ולבית הדין שווה-בשווה. ואכן בתלמודים מסופר על רבי יוחנן, האמורא הטבריאני שהיה סומך את תלמידיו, וכמותו גם רבי יהושע בן לוי, מי שנחשב למנהיג הקהילה בלוד ובכלל מ"זקני הדרום".
[עריכה] סנהדרין, כן או לא?
קיימת מחלוקת בין החוקרים בשאלת פעילותה או אי-פעילותה של הסנהדרין כמוסד חקיקתי, שיפוטי והוראתי-אקדמי בתקופת התלמוד, היא התקופה שלאחר דור התנאים, דור חכמי המשנה, עד פטירתו של רבי יהודה הנשיא. יש הטוענים כי הסנהדרין התקיימה גם בתקופה התלמודית. הללו מסתמכים בעיקר על המסורת של "עשר מסעות הסנהדרין" מאז חורבן הבית השני: מירושלים ליבנה ומשם לאושא, לשפרעם, לבית שערים, לציפורי ולטבריה, וכן על צוואתו של רבי יהודה הנשיא, שממנה את הנשיא, את אב-בית-הדין ואת החכם, כדמויות בולטות בסנהדרין. חוקרים אחרים גורסים כי מלאחר החורבן, ובעיקר מאז דיכוי מרד בן כוסבה, לא פעל מוסד סנהדראי כלשהו, אלא התכנסויות מזדמנות של חכמים לצרכים שונים. הללו מסתמכים על שתיקת המקורות, כאשר הביטוי סנהדרין אינו מופיע בספרות, ובוודאי מלאחר מותו של רבי יהודה הנשיא, ומול מסורת "נדודי הסנהדרין" מסתמכים הללו על המשנה (סוטה ט' יא) המצהירה כי "משבטלה סנהדרין, בטל שיר מבית המשתאות". כלומר, המשנה אינה מדברת על גלויות או נדודים אלא על ביטול של ממש. היא איננה נוקבת בתאריך או בתקופה כלשהי. במקום אחר נאמר כי "מיום שחרב בית המקדש (=70 לספ') אף על פי שבטלו סנהדרין, ארבע מיתות לא בטלו" (כתובות ל ע"א). בכל מקרה תחת המונח סנהדרין מופיעים ביטויים, מעין מוסדיים, כגון "ועד", "בית הוועד", "בית דין", "ישיבה", "בית מדרש" ואפילו "חבורה". והשאלה היא, האם מילאו הללו פונקציות של סנהדרין? לאור מקורות חז"ל יש להניח שאכן מילאו הללו את הפונקציות הסנהדריות, ולענייננו מצביעה תופעה זו על ירידת הכוח הנשיאותי ועליית מעמדם של החכמים, שהם-הם עמדו בראש "ועד" זה או "חבורה" זו. מוסד ה"חברות" נקרא בארמית התלמודית בשם "חברייא", או "בני חברייא", כתופעה ארצישראלית ולא בבלית. העדויות הראשונות על מוסד ה"חברייא" מתוארכות לימי ראשית האמוראים, וראשון שנזכר ביניהם היה רבי בנאה, מורו ורבו של רבי יוחנן המפורסם. הלה נאסר פעם על ידי השלטונות בגין הלשנה ורעייתו פנתה ל"חברייא" כדי שישתדלו לשחרר אותו. בתקופה זו, בימי רבי יוחנן וריש לקיש הידועים, התכנו התלמידים בישיבה בשם "חברייא" ולא בשם "חכמים". כינוי זה היה רווח איפוא למן הרבע השני של המאה השלישית לספ' ועד למחצית השנייה של המאה הרביעית לספ'. למושג "חברים", מעבר לביטוי חדש שמאפיין תקופה חדשה, או רצון ליצור משהו שונה מבעבר, יש גם אספקט חדש של מסגרת חדשה, קולגיאלית, מחוזקת, שאיננה מבית הנשיאות מחד אך גם איננה חוששת ממנו מאידך. ניתן אף להניח כי מסגרת חדשה זו הושפעה מהאווירה של הגילדות המקצועיות שפעלו בפרובינקיות הרומיות, כאלו שכינו את המשתייכים אליהם בשם "חברים". קיימת מחלוקת בין החוקרים, האם ה"חברייא" פעלו בטבריה או בקיסריה, ומסתברת יותר האפשרות הראשונה. בראש ה"חברייא" עמד מנהיג ידוע, כמו רבי אלעזר, רבי יוסי, או רבי יונה. לעתים מובאות עדויות של חכמים בשם ה"חברייא", ולעתים להיפך, וכן ציון דעותיהם לצד עמדות של חכמים. על חשיבות המוסד המדובר תעיד העובדה שעורכיו ומסדריו של התלמוד הירושלמי החשיבו את בקיאותם ולמדנותם של בני ה"חברייא".
[עריכה] משולש ההנהגה
מלאחר תקופתו של רבי יהודה הנשיא אנו עדים להתפתחות שלושה מוקדי כוח, כשאף לא אחד מהם היו קשור לבית הנשיאות, לא בקשר אישי ולא בזיקה פוליטית. קונסטלציה זו משקפת את התחזקות מעמד החכמים מזה ואת חולשת הנשיאות מזה. מדובר על מרכז גלילי (ציפורי-טבריה-עכברי), חופי (קיסריה) ודרומי (לוד). המרכז בלוד גיבש התארגנות של חכמי ה"דרום", הנזכרים כ"הדרומיים", או "זקני הדרום", בקיסריה התארגנו "רבנן דקיסרין" ובעכברה/עכברי (צפונית-מערבית לטבריה) התפתחה מסגרת של חכמים בשם "אילין דבי רבי ינאי", אשר עסקה בחקלאות – תבואה, יין, מטעים ודבש. מסתבר כי קבוצה זו נשמעה להוראותיו של רבי יוחנן הטבריאני, והוא שפסק לה הלכות, כגון בעניין הקלות בשנת השמיטה, וזאת על רקע המצב הכלכלי הקשה של המאה השלישית לספ'. הלכות מקילות אנו למדים גם מפי ראש החבורה – רבי ינאי, ובפרט זו המורה כי "פוקו וזרעו בשביעית משום ארנונה". הלכה מקילה ומתירנית זו נבעה מן המצב הכלכלי הקשה שבתקופת האנרכיה, ועל רקע סירוב השלטון הרומי לפסוח על גביית הארנונה בשביעית. יש לזכור כי מהלך דומה ניסה להריץ רבי יהודה הנשיא, אך נכשל בשל הסתייגות חברי הסנהדרין. לרבי ינאי היו מתחים עם בית הנשיאות של רבי יהודה נשיאה ולעתים הללו נגררו להתנגשויות ממש. בין המרכז בלוד לבין המרכז הגלילי שררו מתחים רבים, בנושאים מנושאים שונים, בעיקר מאז פטירתו של רבי יהודה הנשיא. רבי יונתן למשל, שחי ופעל בציפורי, התייחס לאנשי לוד כאל אנשים פשוטים וגסי רוח, כאלה שאינם "בני תורה", ולכן, אגב, הוא ממליץ שאין ללמד אותם הגדה, כזו לפחות שרק אוזן עדינה ורגישה ראוי לה שתיחשף לה. עם זאת נודעה הקבוצה שבדרום, זו שהתרכזה סביב המוקד שבלוד, כבעלת עמדות ברורות וידועות, וכמובן מפורסמות בתחומים שונים כגון קרבנות וטהרות. הללו התכנו בשם "זקני הדרום", או "הדרומיים", ולהם מיוחסות מסורות תנאיות עצמאיות, כגון המונח הפותח בנוסח של "מתניתא מן דרומא". בשני התלמודים שוקעו כאלפיים אמירות המיוחסות לחכמי לוד. ראויה לציון העובדה שהדרום פורח בתקופה זו, המאה השלישית לספ', לאחר שידע תקופה קשה ביותר, בימי מרד בן כוסבה, אשר הביא כמעט להתרוקנותו המוחלטת מיהודים. כאשר טבריה החליפה את ציפורי כעיר הנשיאותית התרבו המתחים בין טבריה ללוד, ולקראת שלהי המאה השלישית, כשלוד הייתה בתפארתה, דרש רבי סימון להכיר בה כמרכז בכיר וראשון לסמיכתם/מינויים של חכמים. עימותים אלה החריפו לאחר פטירת רבי יוחנן הטבריאני ב-279 לספ', או-אז מעומעמת קמעא אורה של טבריה ומאידך מתחזקים המרכזים בקיסריה בהנהגת רבי אבהו ובלוד בהנהגת רבי סימון. בתלמוד הירושלמי מובא קטע מעניין על אודות שתי משפחות מיוחסות, בית רבי הושעיה ובית בר פזי, המקורבות לבית הנשיאות, שנהגו בטקסיות של מתן כבוד רב לבית הנשיאות, מתוך כוונה לשידרוג מעמדי. הראשונה ייצגה את הדרום והשנייה את הגליל, והסתבר כי את הכבוד נתנו יותר לגלילית מאשר לדרומית.
[עריכה] הפגנת כוח נשיאותית
כאמור לעיל התקשו הנשיאים, יורשי רבי, להנהיג את הציבור היהודי, לפחות כמו רבי בשעתו, וזאת מהטעמים הבאים: אף לא אחד מהם טיפס למעמדו ולעמדתו של רבי; הנחיית פיצול הסמכויות שגיבש רבי לקראת סוף ימיו; בתקופתם התנהל המשבר האימפריאלי ברומא; העדר היציבות הפוליטית ברומא הקשה על קיום מערכת יחסים תקינה ורציפה עם השלטונות; המצוקה הכלכלית שפגעה באוכלוסייה והתקשותה להיחלץ מן המצב חשפה בפניה את הריפיון הנשיאותי; התחזקותם של קבוצות חכמים, כאלה אשר איישו את שלושת המוקדים הנ"ל: טבריה, קיסריה ולוד.
עם זאת הנשיאות לא ויתרה. היא ביקשה להסתמך על קדושת השושלתיות, על המסורת של ההנהגה הנשיאותית, על העושר שהורש להם ועל הפיצול והמתחים שבין מוקדי הכוח של החכמים. המאבק בין הנשיאות לסנהדרין על עמדת הכוח התבטא בתחומים שונים: בשאלת כינוסי הסנהדרין, בשאלת מינוי החכמים, בשאלת התקנת תקנות, בעניין מוסד השליחות ואף בעניינים אישיים. והנה, הן רבן גמליאל ברבי והן רבי יהודה נשיאה היו מכנסים חברי סנהדרין למסגרת שנקראה בשם "מניינים", ושם היו דנים בסוגיות שונות ומנסחים תקנות. במקורות נזכר מושג ושמו "הולכי אושא" בפיו של רבי יוחנן, ויש המשערים כי מדובר באותו מקום אליו נדד הסנהדרין לאחר מרד בן כוסבה (בר כוכבא), ושם נהג הנשיא לכנס מספר חברי סנהדרין. מקורות חז"ל מעידים על מוסד אחר, סמכותי ופטריארכאלי אחר, ושמו בית הדין של הנשיא, או כפי שהוא מופיע במקורות: "רבן גמליאל ובית דינו" ו"רבי (יהודה נשיאה) ובית דינו". אין לדעת האם סימל מוסד זה קשר לסנהדרין המיתולוגית, או שמא מדובר במוסד פרטי, או פרטי בחלקו. בכל מקרה הוא משקף את האווירה המיוחדת שנוצרה בהנהגה היהודית בתקופה זו. מפורסמת תקנתו של רבי יהודה נשיאה בדבר ההיתר שניתן להשתמש בשמן שהופק על ידי הנוכרים. רבי יהושע בן לוי ביקש להבהיר את טיבה של התקנה, באומרו כי "לפי שהיו עולין להר המלך ונהרגין אליו" (ירוש' עבודה זרה פ"ב מא ע"ד). כלומר בשל מיעוט השמן באזור שמחוץ להר המלך (נקודה גיאוגרפית הנתונה למחלוקת בין החוקרים) שבאזור גב הר יהודה ושפלת יהודה שמצפון לירושלים מחד ובשל ריבוי השמן בגזרת הר המלך, הסתכנו יהודים בהעברת שמן (הכוונה לזיתים כמובן) מן ההר החוצה. רבי שמלאי ביקש לשכנע את רבי יהודה נשיאה להתיר אף את פיתם של נוכרים, אלא שהנשיא חשש מתגובתם המסוייגת של החכמים, שעלולים לכנות את בית דינו הליברלי בשם "בית דין שריא" (בית דין מתיר) ומשך ידו מן הרעיון.
מוסד השליחות, ה"אפוסטולוי", כגורם ששיקף את הפרה-רוגטיבה הנשיאותית, זה עשרות בשנים, התמיד אף במאה השלישית לספ'. מדובר במספר חכמים, מקורבי הנשיאות, כאלה שהנשיא חפץ ביקרם, ולעתים אף גורמים אופוזיציוניים שנועדו להתרכך אגב השליחות, היו משוגרים מטעם הנשיא למשימות שונות, הן לקהילות ישראל שבתפוצות והן לשליחות פוליטית ברומא. השליחים הביאו את דבר המרכז לתפוצות, הודיעו על קידוש החודש ועיבור השנה, היטו אוזן באשר לאווירה ששררה בקבילות השונות ואף שימשו צינור להעברת תרומות למרכז הארצישראלי. מוסד השליחות אמור היה לשמר ולהנציח את עליונות המרכז בארצישראלי מול הקהילות שבתפוצות, אם כי במקרים רבים הייתה תמונת המצב הפוכה לחלוטין, ובעיקר בקרב הקהילה היהודית שברומא, ומטעמים מובנים. אחד השליחים היה רבי שמלאי, חכם ודרשן, בן הדור השני לאמוראי ארץ ישראל. מדובר על חכם "דרומי" אשר פעל רוב ימיו בציפורי. הנשיא ניצל את כישוריו של זה ואף את קשריו (הוא עצמו יליד בבל) כדי להישלח לבבל (אמצע המאה השלישית לספ') ולהשפיע על שמואל, מנהיגה של הקהילה בנהרדעא לחדול מן הניסיון להתקין לוח תאריכי מיוחד לבני הגולה, מה שהיה בבחינת קריאת תיגר וערעור על בכורתה של ישראל מול התפוצות. רבי שמלאי יוצא לבבל ואף לקהילות אחרות, כגון לאנטיוכיה שבסוריה ולקהילות אסיה הקטנה. השליחים גם ביצעו משימות מקומיות, כגון שלושת החכמים ששוגרו מטעמו של רבי יהודה נשיאה השני לקהילות ישראל שבפרובינקיה כדי לפקח על טיב ההוראה במקום.
כדוגמת סבו המפורסם, רבי יהודה הנשיא, שקיים קשר אישי הדוק עם השלטונות הרומיים, ואף המכובדים שבהם, אנו מוצאים את רבי יהודה נשיאה (הנכד) שולח מתנות לנציב הרומי ביום אידו, ביום חגו האלילי, ונכדו של זה, רבי יהודה נשיאה השני נפגש עם הקיסר דיוקלטיאנוס. פרשה קצת מוזרה לכאורה, שנקשרה בבית הנשיאות, הייתה קבוצת הגותיים שפעלה משמו של הנשיא. האם מדובר בעבדים, או אולי בשכירי חרב גרמניים, שהיוו משמר אישי לנשיא ואולי מוציאים לפועל את הוראותיו ועונשים את ה"עבריינים", או שמא מעין העתקה פרובינציאלית של משמר הכבוד הקיסרי. בכל מקרה מהווה עדות זו אספקלריה לניסיונותיו של בית הנשיאות לצבור סמכות ולהטיל מרות, בדרכים שקודם לכן כלל לא היו מקובלות.
פונקציה מיוחדת שבה ניתלו הנשיאים כדי לחזק את מעמדם הייתה תעניות ציבור, ובימי בצורת הייתה נוכחותו של הנשיא במעמד זה מאוד מרכזי, מכיוון שהיה אחראי על קביעת הצומות. פעילות זו מתועדת מאמצע המאה השלישית לספ', מימי רבי יהודה נשיאה ואילך. זאת ועוד, במות הנשיא היה על כל אחד לקרוע את בגדו ולא לאחותו, ולעתים נהגו אף באופן מופגן ומופלג, כשסגרו את כל בתי המדרש במות הנשיא. הנשיא היה אחראי לקביעת הלוח העברי, ובשעה שניסו להפקיע ממנו זכות זו, כגון ביוזמת התקנת הלוח של שמואל בנהרדעא, שיגר אליו את רבי שמלאי כדי לבטא את מחאתו בנידון.
בשל היוקרה הנשיאותית ומעמדם של רבי ויורשיו, הפכה בית שערים לאתר קבורה מפואר של יהודי הפרובינקיה והתפוצות. בבית הכנסת שבסטובי (מקדוניה) נחשפה כתובת משנת 280 לספ' ומתעדת הסכם בין אדם בשם קלאודיוס טיבריוס פולמארכוס (מפקד צבא) לבין אנשי הקהילה המקומית בעניין שימוש בחלק מביתו כבית כנסת. בכתובת נזכר הנשיא הארצישראלי – "פטריארכוס" – וכל צד מתחייב לשלם קנס לנשיא אם יפר את ההסכם הדו-צדדי. סכום הקנס נקבע בערכים אסטורונומיים, מה ששיקף את ממדי האינפלציה באותן שנים. בבית הכנסת בחמת טבריה, מן המאה הרביעית לספ', נתגלו מספר כתובות, ושתיים מהן מזכירות אדם שהוא "חניך הנשיאים המזהירים". אותו אדם היה מקורב לבית הנשיאות והתגאה בייחוס זה. אב כנסייה מפורסם בשם אוריגינס, כתב סמוך למחצית המאה השלישית לספ' דברי קילוס ושבח לנשיא ישראל, אותו הוא מכתיר בתואר "אתנארכוס" (ראש העם), בבחינת שימוש בתואר קדום, מימי בית שני, שהוא כמעט כמלך, בעל קשרים טובים עם הרומאים ומחזיק אצלו סמכות משפטית עליונה – דיני נפשות המוכרים דה-פקטו על-ידי הרומאים.
[עריכה] יחס החכמים לנשיאות
בתלמוד הירושלמי מסופר על מקרה שבו נצפה הנשיא רבן גמליאל דרבי יורד לטייל בחצירו בשבת ובידו נמצא מפתח זהב וחכמים גערו בו "משום תכשיט". היינו בהעדר צניעות ובפגיעה חיצונית בקדושת השבת. במקרה אחר ביקש הנשיא להנהיג את הדמאי בסוריה והחכמים התנגדו ובראשם רבי הושעיה ולא אפשרו לו. ריש לקיש מתח לא פעם ביקורת כנגד הנשיאה רבי יהודה נשיאה "שהעמיד דיינים שאינם הוגנים", ובשעה שהוגשה לנשיא על ידי פקיד רומי קערה מלאה דינרים, והוא, כדי לבטא את צניעותו, ביקש ליטול רק אחת, גער בו ריש לקיש ותבע ממנו להשליך את המטבע לים המלח. בשעה שנתעורר חשש כי אל הארץ עלול לפלוש שבטים העוינים לרומא הציע הנשיא לבצר את טבריה בחומות, ולהטיל את עלות הפרויקט גם על החכמים, אלא שבשל התנגדותם הנחרצת הסיר הנשיא את הצעתו. באחד המקרים פונה הנשיא לריש לקיש ובפיו בקשה מתמיהה לכאורה: "התפלל עלי כי המלכות הזאת היא רעה מאוד" (בראשית רבה עח, יא). דומה פניה זו לתחינתו של המלך חזקיהו לנביא ישעיהו בשעה שהתנהל המצור האשורי סביב ירושלים. תחינתו של הנשיא לריש לקיש מבטאת את הכאב והייאוש שתקף את גדול העם ומנהיגו, ובצידה ציפיה לבואם שלך ימים טובים יותר. פנייתו של הנשיא לריש לקיש משקפת את חולשת ההנהגה באותם ימים.
בכל מקרה מיעוט ההתנגשויות בין הנשיאות לחכמים, בשונה למשל מהמתח בתקופת רבן גמליאל דיבנה ובימיו של רבן שמעון בן גמליאל בנו לאחר מרד בן כוסבה (בר כוכבא), כשהדיחו את הנשיאות, עשוי להסתבר, כך דומה, לאור ההבנה המשותפת של שני הצדדים, שבשעה מורכבת ורגישה כמו שעת המשבר האימפריאלי ראוי, מעבר לעימותים ולמתחי ההנהגה הפוליטית, גם לשלב ידיים וליצור חזית אחת משותפת של הנהגה. ואולי צעד כזה מבהיר יותר מכל את ריכוך הדי המשבר במציאות הארצישראלית של המאה השלישית לספ'.
