הפלישה הבריטית
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הפלישה הבריטית הוא כינוי לתקופה בתולדות המוזיקה שהחלה בשנת 1964 ונמשכה מספר שנים אחרי כן, בה יוצרי רוק'נ'רול רבים מבריטניה חצו את האוקיאנוס האטלנטי והחלו להופיע ולהשפיע על המוזיקה בארצות הברית. במהלך הפלישה, הושפעו הבריטים מהמוזיקה האמריקאית והשילוב יצר את מגוון הסגנונות המוזיקליים של המחצית השנייה של שנות ה-60 של המאה ה-20. גלים נוספים של השפעה בריטית הגיעו לחופי ארצות הברית והעולם בעשורים שלאחר מכן.
[עריכה] הפלישה הראשונה
תחילתה הדרמטית של הפלישה הבריטית הייתה בביקור המתוקשר הראשון של הביטלס בארצות הברית בפברואר 1964. עד לאותם ימים לא נחלו מוזיקאים בריטים הצלחה בארצות הברית. הביטלס הגיעו זמן קצר לאחר רצח הנשיא קנדי, כשארצות הברית התאוששה מההלם. היסטוריונים מוזיקאלים טוענים שזו הייתה שיאה של תקופת קיפאון במוזיקה האמריקאית מאז הפסיק אלביס פרסלי להקליט בעקבות גיוסו לצבא ב־1958.
הביטלס נחתו בניו יורק ב־7 בפברואר 1964, שלושה שבועות לאחר שיצא אלבומם הראשון בארצות הברית ולאחר שכבר הופיעו בהצלחה בבריטניה (ובקצת פחות הצלחה בצרפת). ההערצה ההמונית החלה כמעט מיידית. ב־9 בפברואר הם הופיעו בתוכניתו של אד סאליבן. זו הייתה תוכנית הטלוויזיה הניצפית ביותר בארצות הברית עד אותה תקופה, 73 מיליון צופים. שיא זה נשבר רק פעמים ספורות מאז. באותו סיור, שארך עשרה ימים, הם הופיעו חמש פעמים. חודשיים אחר כך, ב־4 באפריל, כבשו הביטלס את כל חמשת המקומות הראשונים במצעד הבילבורד האמריקאי, הישג שלא שוחזר מאז על ידי אף אמן.
הצלחתם של הביטלס פתחה דלתות לאמנים בריטים רבים. בין הבולטים ביניהם היו האבנים המתגלגלות, לד זפלין, המי, הזומביז, ציפורי החצר, הקצפת, הקינקס והחיות (The Animals).
הפלישה הבריטית לא הייתה חד-כיוונית. רוב המוזיקאים הבריטים שהגיעו כדי לכבוש את אמריקה היו נתונים תחת השפעה כבדה של מוזיקה אמריקנית, ובמיוחד סגנונות מוזיקליים כמו רוקנרול ובלוז. האנימלס לדוגמה, הפכו את השיר העממי האמריקאי "בית השמש העולה" (The House of the Rising Sun) ללהיט ענק. גם הביטלס הושפעו רבות מהרוק'נ'רול האמריקאי. בתחילה מהרוקנרול המוקדם של יוצרים כמו צ'אק ברי, באדי הולי ולהקות הבנות של מוטאון ומאוחר יותר מבוב דילן. המושפע הראשי מדילן, ג'ון לנון, עבר בשנות השבעים להתגורר בניו יורק, שם נרצח ב-8 בדצמבר, 1980 מול בניין "דקוטה" שבו התגורר.
ההשפעה של הפלישה הבריטית על המוזיקה האמריקאית הייתה עצומה. סגנונות חדשים כמו פולק רוק היו תוצר כמעט ישיר שלה, וסוגה שלמה של להקות ניסתה לפצח את סוד ההצלחה הביטלסי. הקופים למשל הוקמו בתור המקבילה האמריקאית לביטלס בתור תוכנית טלוויזיה. לעומת זאת היו סגנונות מקומיים ומקוריים שניסו להתחרות בפלישה -- גראג' רוק ורוק גולשים ממנו יצאה המתחרה האמנותית והמסחרית הגדולה לביטלס - נערי החוף.
[עריכה] הפלישה השנייה
תקופה שנייה של השפעה בריטית חזקה על המוזיקה האמריקאית החלה בשנת 1983 והגיעה לשיאה בשנת 1986. המניע העיקרי לגל זה היה החשיפה הרבה שנתנה רשת MTV לאמנים בריטים כגון פיקס, וואם, דוראן דוראן ו-דפש מוד. אמנים בריטים השתלטו באותן שנים על המצעדים האמריקאים.
[עריכה] בריטפופ
תקופה שלישית של השפעה בריטית הייתה באמצע שנות התשעים. מספר להקות בריטיות ניסו לשחזר את הצלחת הפופ הבריטי של שנות ה-60. אואזיס, אחת הבולטות שבהם, אף הושוו לביטלס וביצעו גרסאות כיסוי (Cover) לשירים שלהם. בין הלהקות הבולטות האחרות: סוויד, בְּלֵר, רדיוהד, סופרגראס, פאלפ ו-בו ראדליז.
הלהקות הללו הצליחו לדחוק את הגראנג' האמריקאי, ששטף את העולם מספר שנים לפני כן, ולהצליח במצעדים. אולם, תקופה זו נסתיימה לקראת סוף שנות ה-90.
במאי 2002 לא היה אף שיר בריטי במצעדים האמריקאים, לראשונה מאז 1963.
