המי
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
| המי | |
|---|---|
 |
|
| שנות פעילות | 1964—היום אולפן: 1964—1982; 2004—היום |
| ז'אנר | רוק אנד רול הארד רוק רוק מתקדם מוד |
| חברת תקליטים | Brunswick Records MCA רקורדס טראק רקורדס |
| חברי ההרכב | פיט טאונסנד רוג'ר דלטריי ג'ון אנטוויסל (נפטר, 2002) קית' מון (נפטר, 1978) |
המי (The Who) היא להקת רוק קלאסי בריטית שהוקמה ב-1964 ובהמשך נחשבה לאחת מלהקות הרוק המשפיעות ביותר בכל הזמנים.
התכונה שאפיינה יותר מכל את הלהקה הייתה השילוב בין ארבעת חבריה, שהיו שונים לחלוטין באופיים וסגנונם המוזיקלי, מה שכנראה היה סוד ההצלחה שלהם. הדינמיקה שבין הארבעה והיצירה הייחודית שלהם העניקו להם שם של חלוצים בתחומם, בעלי נוכחות במה מלאת אנרגיות ובין השאר הטביעו את חותמם כאשר יצרו את אופרת הרוק הראשונה בהיסטוריה. בתחילת דרכה לקחה הלהקה חלק פעיל ברוח הנוער של המודים (Mods) ויצירותיהם ייצגו את תחושות הדור הצעיר, כמו מרדנות, אהבה ובלבול, וכן גם הופעותיהם היו הרסניות, במיוחד באופן בו החריבו את כלי הנגינה שלהם. אולם ההתפתחות המוזיקלית שלה עם מופעים ססגוניים ומלאי אגרסיות וכן נסיונות מוזיקליים שונים, ובמיוחד של פיט טאונסנד, הגיטריסט ומנהיג הלהקה, היוו חלק חשוב מצמיחת זרמי הפאנק והרוק הכבד.
תוכן עניינים |
[עריכה] חברי ההרכב
- פיט טאונסנד- גיטרה, קלידים וסינתיסייזר
- רוג'ר דלטריי- שירה ומפוחית פה
- ג'ון אנטוויסל- גיטרה בס, גיטרת ליווי וכלי נשיפה (נפטר ב- 2002)
- קית' מון- תופים וכלי הקשה (נפטר ב- 1978)
[עריכה] חברים נוספים
- ג'ון בנדריק- קלידים, פסנתר, שירה (1979-1981, 1989-היום)
- סיימון טאונסנד- גיטרת ליווי, שירה (1996-1997, 2002-היום)
- זאק סטרקי- תופים (1996-היום)
- פינו פאלדינו- גיטרה בס (2002-היום)
- קני ג'ונס- תופים (1979-1988)
[עריכה] היסטוריה
[עריכה] שנות ה-60: הדור שלהם
תחילתה של הלהקה החלה בשנת- 1962. רוג'ר דלטריי, פיט טאונסנד וג'ון אנטוויסל היו חברי ילדות, וגדלו יחדיו בעיירת הפועלים צ'יסוויק שבלונדון. טאונסנד ואנטוויסל היו יחדיו בתזמורת בית ספרם שם ניגנו בסגנון הדיקסילנד. טאונסנד ניגן על בנג'ו ואנטוויסל על חצוצרה. בהמשך נעוריהם פעלו השניים ביחד בלהקה, אך ב- 62' אנטוויסל עזב את ההרכב לטובת להקה בה פעל דלטריי כגיטריסט, שעבד באותה תקופה בתור נפח לפרנסתו. הלהקה נקראה- Detours (מעקפים) ומאוחר יותר הצטרף גם טאונסנד ללהקה והחליף את דאלטריי בתפקיד הגיטריסט, וזה עבר לתפקיד הזמר המוביל בלהקה.
בשנת- 1964 החליטה הלהקה לשנות את שמה להמי (The Who), במקביל להצטרפותו של המתופף קית' מון, שהחליף את המתופף המקורי. השארה בנוגע להצטרפותו של מון טוענת שבאחת ההופעות של הלהקה, בעודו שיכור כלוט, הוא עלה על הבמה והכריז כי הוא יודע לתופף טוב בהרבה מהמתופף הנוכחי שלהם. לאחר הצהרה זו הוא התקבל להרכב. במשך ארבע עשרה השנים שבאו אחר כך, טאונסנד, דלטריי, אנטוויסל ומון היוו את חברי ההרכב השלם.
במשך תקופה קצרה באותה שנה, תחת ניהולו של האמרגן פיטר מידן, הם שינו את שמם ל- The High Numbers, ובמהלכה שחררו סינגל כושל שיועד בעיקר למעריציהם שהיו חברי ה"מודים": תנועת נוער חברתית בלתי ממוסדת של צעירים שהיו מהודרים בלבושם אך פרועים בהתנהגותם והיוו משקל מנוגד לרוקרים הקשוחים. כש- Zoots Suit/I'm The Face נכשל, חברי הלהקה פטרו את האמרגן. הם החלו להופיע גם תחת השם- The Mods אך במהרה חזרו להופיע בתור המי.
הלהקה זכתה להצלחה רבה בקרב המודים, ושיריה התאפיינו במלל שהתאפיין בנושאים המתאימים לרוחם, לרוב בנושאי לבטים של אהבה וחוסר הבנה כלפם. כמו כן ההופעה של הלהקה הפכה לאחד ממוקדי תשומת הלב שלהם והם אופיינו בהתנהגות הרסנית שכללה החרבת כלי הנגינה שלהם, ובעיקר בניפוץ הגיטרה על ידי פיט טאונסנד. מוקד תשומת לב נוסף היה טאונסנד עצמו, שהיה כותב השירים הראשי וכתיבתו הייתה מאתגרת ומלאת מחשבה, בניגון לסגנון המצ'ואיסטי במקצת של דלטריי. דלטריי התנגד לבצע שירים מסוימים של טאונסנד, וכך קרה שטאונסנד ביצע שירים אלו ויכולותיו הווקאליות הוכיחו את עצמן.
בשנת- 1965 הוציאה הלהקה את הסינגל המצליח הראשון שלה- I Can't Explain שהיה דומה בסגנונו ללהקת הקינקס (הגיטריסט השני שניגן בהקלטות הסינגל היה ג'ימי פייג', גיטריסט להקת לד זפלין לעתיד). השיר בצידו השני של הסינגל היה- Anyway, Anyhow, Anywhere והוא היווה את שיתוף הפעולה היחיד בכתיבה בין טאונסנד לדלטריי. באותה שנה יצא אלבום הבכורה של הלהקה- My Generation. האלבום כלל המנונים של המודים כמו- The Kids Are Alright וכן את השיר שנשא את שם האלבום- My Generation.השיר פורסם כסינגל והפך ללהיטה הגדול ביותר של המי, שהגיע למקום השני במצעד הבריטי והפך להמנון של דור שלם, דור שנות השישים, בזכות השורה המפורסמת ביותר ממנו- Hope I Die Before I Get Old. שירים מפורסמים נוספים באלבום היו- I'm A Boy, Happy Jack ו- Pictures Of Lily שהפך להיות המנון לאוננות. כל אלו הראו את אמצעי הכתיבה הסיפוריים של טאונסנד, ששלבו עיסוק במין ומצוקה נפשית.
תחנת הרדיו- WTAC Power Rock AM600 בפלינט הייתה תחנת הרדיו הראשונה בארצות הברית שהציגה את המי, שם הלהקה גם בצעה את אחת ההופעות הראשונות שלה בפלינט, באצטדיון אסטווד, בתור להקת החימום ללהקתו של הרמן הרמיט. מאוחר יותר בפלינט, ביום הולדתו העשרים ואחת של מון, התרחשה כביכול התקרית המפורסמת בה דחף את מכונית הלינקולן שלו אל בריכה במלון- Holiday Inn. אולם עדים רבים, ביניהם אנטוויסל, טענו שהתקרית מעולם לא קרתה. הסיפור הפך לאגדה, כולל הטענה שהלהקה גורשה מכל רשתות- Holiday Inn ברחבי העולם.
על אף שזכתה להצלחה בתור להקת סינגלים, שאיפותיו של פיט טאונסנד היו שהמוזיקה של הלהקה תהיה יותר מורכבת עם מילים יותר פרובוקטיביות, וכן שאלבומי הלהקה יהיו ייחודיים יותר, מאשר אוסף שירים נפרדים. הסימן הראשון ליצירתיות זו בא באלבום השני של הלהקה- A Quick One, שיצא בשנת - 1966. האלבום כלל שיר ארוך במיוחד שענה על שם האלבום- A Quick One, While He's Away (בעברית- משגל חפוז בזמן שהוא נעדר) וסיפר על נערה צעירה המתגעגעת לבן זוגה, וחברותיה מייעצות לה למצוא נחמה בנהג קטר זקן. מאוחר יותר, תואר השיר כ"מיני אופרה".
הסגנון הייחודי שהלהקה אמצה לעצמה המשיך שנה מאוחר יותר ב- 1967 כשיצא אלבומה השלישי של הלהקה, The Who Sell Out, שהיה אלבום הקונספט הראשון של הלהקה. האלבום, בסגנון של תחנת רדיו, עסק בתרבות הצריכה וכלל שידורי רדיו פיראטים פיקטיביים ופרסום מוצרים. באלבום נכללה מיני אופרה נוספת- Rael, וכן הוא גם זכה להצלחה בארצות הברית, כאשר השיר I Can See For Miles נכלל בין עשרת הגדולים של המצעד האמריקני.
באותה שנה הלהקה הופיעה בתוכנית האירוח הפופולרית "Smothers Brothers", שם בצעה מספר מלהיטיה הגדולים. בסיום השיר My Generation פיט טאונסנד החל לנפץ את הגיטרה שלו על הבמה, כשבמקביל אליו רוג'ר דלטריי בעט במגברים ובציוד על הבמה וקית' מון העיף את מערכת התופים שלו בעזרת מטען נפץ שהניח בתוכם, שיצר פיצוץ עוצמתי במיוחד. השימוש בחומר נפץ היה מנהג שכיח של מון, אך בהופעה ספציפית זו הוא שם כמות יוצאת מגדר הרגיל, וכתוצאה מכך, פיט טאונסנד, שעמד קרוב לפיצוץ העצום, סבל מהתחרשות זמנית ושערו עלה באש. בהמשך לתקרית הבלתי צפויה קית' מון העמיד פני מת בעוד שהמנחה טומי סמות'רס וג'ון אנטוויסל ניסו לעזור לו, ופיט טאונסנד שבר גם את הגיטרה הקלאסית שסמות'רס התכוון לנגן בה כשעלה לבמה. הופעה זו חרטה את הלהקה בזכרון הקולקטיבי באופי הפרוע והמרדני שלה, שאפיין אותה גם בתקופתה המאוחרת יותר. בעקבות המקרה הזה הוזמן טאונסנד להיות המרואיין הראשון של מגזין הרולינג סטון, שם הוא חשף שהוא עובד על אלבום קונספט באורך מלא, אופרת רוק.
בשנת 1969 הוציאה הלהקה את אותה היצירה המדוברת, פרי עטו של טאונסנד שהסתכם כאופרת הרוק הראשונה בהיסטוריה. היצירה נקראה- Tommy, ובמרכז העלילה שלה היה נער חירש, אילם ועיוור שמתגלה ככשרוני ביותר במשחק הפינבול והופך למנהיג המונים, אך במהרה מוצא את עצמו נבגד בידי מעריציו. האלבום זכה להצלחה גדולה והעלה לגדולות את מעמד הלהקה, כשבכל רחבי בריטניה נחטפו כרטיסים להופעות בהם בוצעה אופרת הרוק במלואה. האלבום אף עובד לאחר מספר שנים לסרט קולנוע בבימויו של קן ראסל בכיכובם של חברי הלהקה, כשאת תפקיד טומי גילם רוג'ר דאלטריי בעצמו. שחקנים נוספים בסרט היו ג'ק ניקולסון, אריק קלפטון, אלטון ג'ון טינה טרנר ועוד. הפקתו של "טומי" כמחזמר בברודווי אף זכתה בפרס ה"טוני" .
על אף ההצלחה ההיסטרית של - Tommy, גולת הכותרת האמיתית של הלהקה באותה שנה הייתה הופעתה בפסטיבל וודסטוק. הלהקה הופיעה בלילה השני של הפסטיבל ב-3 לפנות בוקר ביום שבת, והייתה הלהקה עם המופע הארוך ביותר בפסטיבל, שכלל 24 שירים, רובם מתוך- Tommy. הופעתם בפסטיבל ארכה כארבע שעות והיא היוותה הוכחה למעמד הרם אליו הגיעה הלהקה. הופעתו הכריזמטית במיוחד של דלטריי, הראתה את עלייתו ממבצע השירים של טאונסנד בלהקה, למעמד של כוכב על. תקרית זכורה ביותר במהלך ההופעה הייתה פריצתו של פעיל זכויות האדם אבי הופמן אל הבמה, ונסיונו להלהיב את הקהל עם סיסמאות בזכות השלום ובגנות מלחמת ויטנאם, אך פיט טאונסנד חבט בו עם הגיטרה שלו והשליך אותו מן הבמה. כיוון שהיה זה סופו של השיר- Pinball Wizard והגיטרה של טאונסנד כבר לא ניגנה כראוי, הוא ניפץ אותה על הבמה בסוף השיר והשליך אותה אל הקהל. מעשה זה ביסס את מעמדה של המי כלהקת הרוק הקשוחה ביותר של אותה התקופה, והעלה את המכירות של- Tommy.
[עריכה] שנות ה-70: הצלחות ונסיגות
בשנת- 1970 הוציאה להקת המי את אלבום ההופעה- Live at Leeds. האלבום זכה להצלחה כבירה ורבים סברו כי זהו אלבום ההופעה הטוב ביותר בכל הזמנים בתחום הרוק (כך נאמר בעיתון הניו- יורק טיימס), ולהופעה הטובה ביותר שהתקיימה בעיר לידס. ההופעה זכורה, בין היתר, עקב הביצוע המיוחד והארוך במיוחד של רבע שעה לשיר- My Generation. אלבום זה סימל את המשך הצלחת הלהקה משנות השישים לשנות השבעים, על אף השינויים שחלו במוזיקה. באוגוסט אותה שנה הופיעה הלהקה בפסטיבל האי וייט. הופעתם נחשבת לאחד מרגעי השיא בפסטיבל הענק הראשון של שנות השבעים, וגם בה, כמו בוודסטוק, תפסה אופרת הרוק טומי נתח נכבד ממנה. הופעתם בפסטיבל קיבעה באופן סופי ובלתי מעורער את מעמדה של המי כלהקת הרוק והרית'ם אנד בלוז הטובה בכל הזמנים.
באותה שנה החל פיט טאונסנד לעבוד על אלבום קונספט נוסף במטרה להתעלות על אופרת הרוק- Tommy. האבטיפוס של האלבום שנקרא- The Lifehouse Project היה פרויקט מורכב מבחינה מוזיקלית, כלל נסיונות ורעיונות רבים מושלבים זה בזה, וכתוצאה מכך נוצרו מחלוקות רבות בין חברי הלהקה במהלך ההקלטות, והשיא הגיע עם התמוטטות העצבים של פיט טאונסנד. הפרויקט נזנח, אך חמרים ממהלך העבודה עליו נשמרו ונכללו באלבומה הבא של המי שיצא ב-1971. האלבום- Who's Next, הפך להיות האלבום המצליח ביותר של הלהקה, הן מסחרית והן בקרב המבקרים. האלבום היה מראשוני האלבומים ששילב בתוכו גם סינתסייזרים, ובכך התחיל את המהפכה שעמדה להשפיע על להקות רבות שישתמשו באמצעים אלקטרוניים נוספים בשיריהן. האלבום נחשב לאחד המצליחים של הלהקה, עם הסינגלים המצליחים- Baba O'riley ו-Won't Get Fooled Again. האחרון הפך להיות הסינגל המצליח הראשון שכלל בתוכו סינתסייזר.
בעקבות הצלחת- Who's Next התאושש טאונסנד, וב-1973 כתב אופרת רוק חדשה בשם- Quadrophenia. לצד שיוך האלבום כאופרת רוק, אפשר לראות באלבום כאוטוביוגרפי או מסמך היסטורי על חיי הנעורים המסובכים בשנות הששים המוקדמות שבלונדון. האלבום סיפר על נער צעיר בשם ג'ימי ועל מאבקו להערכה עצמית, מאבקו עם משפחתו ואחרים, ומחלת הנפש שלו. הרקע לסיפורו האישי הוא המאבק בין ה"מודים" וה"רוקרים" בבריטניה, ובעיקר באזור ברייטון. האלבום היה הראשון שבו כל אחד מחברי הלהקה שר באחד השירים לפחות. האופרה מספרת על בחור הלוקה בתסמונת שגורמת לאישיות שלו לפתח 4 כיוונים: הקשוח, הרומנטיקן, הצבוע והמטורף. האלבום הבא של הלהקה הכיל שירים אישיים יותר של טאונסנד, ואת הסגנון הזה הוא העביר מאוחר יותר לעבודות הסולו שלו. ב- 1975, The Who By Numbers יצא לשוק וכלל הרבה שירים שהציגו בדיקה עצמית של הלהקה, לצד להיטים כמו- Squeeze Box, שהסינגל שלו זכה להצלחה רבה. האלבום לא היווה הצלחה מסחרית כמו קודמיו, ומבקר רוק אחד אף כינה אותו "מכתב ההתאבדות של פיט טאונסנד". במקביל החלו חברי הלהקה לעבוד על אלבומי סולו בנפרד, מה שהעיד בעיני המבקרים על תחילת הסוף. עם זאת, באותה שנה יצא הסרט "טומי" והיה להצלחה גדולה עם מועמדות לאוסקר של פיט טאונסנד עבור הפסקול ומועמדות של רוג'ר דלטריי לגלובוס הזהב עבור השחקן הטוב ביותר. בשנת- 1976 הופיעה הלהקה בהופעה במגרש האלטתיקה ופוטבול בצ'ארלטון, וקבעה עמו שיא גינס למשך עשר שנים בתור ההופעה הרועשת ביותר. עד ליציאת האלבום הבא, הלהקה לא מצאה את עצמה והתדרדרה, בין היתר עקב התמכרויות שונות של חברי הלהקה, ויש אומרים כי "ההצלחה עלתה להם לראש". טאונסנד היה ידוע בשימוש מופרז ב- LSD, בעוד הרגלי השתייה והשימוש בקוקאין של קית' מון היו שערורייתיים במיוחד. בעוד שרוב חברי הלהקה חיו את חיי ההוללות של כוכבי הרוק, דלטריי, שהיווה סוג של דמות סמכותית ויציבה מבין הארבעה, הזדעזע מההתנהגות של חבריו ואיים עליהם שהסמים יהרסו אותם. בהתקף זעם פתאומי, לקח דלטריי בהזדמנות אחת את הסמים של מון והוריד אותם באסלה, וכשמון הנרגז בא להתעמת אתו, חבט בו דלטריי באגרופו.
ב-1978 יצא האלבום שנחשב לאחד מן המוצלחים של הלהקה, Who Are You. אלבום זה החל להתרחק מסגנון אלבומי הקונספט של הלהקה, ועבר לסינגלים נטולי קשר אחד לשני (למרות שהכיל שיר אחד מאופרת הרוק של ג'ון אנטסוויל שלא הושלמה), עם הסינגל המצליח שנושא את שם האלבום. למרות שלא היו סינגלים מוכרים מהאלבום, הוא נשא אופי של פאנק רוק ורוק מתקדם, שהיו פופולריים מאוד באותה התקופה. רבים טענו שהאלבום הולך לסמן את פריחת הלהקה מחדש, אך במהרה התברר ההפך, כשפחות מחודש לאחר יציאתו נמצא מתופף הלהקה, קית' מון, מת בדירתו שבארמון קורזון ממנת יתר של כלורמתיאזול, מספר שעות לאחר ששהה במסיבה של פול מקרטני. מון הוחלף במתופף קני ג'ונס מלהקת "הפנים הקטנות". הלהקה בחרה להתאושש וב- 1979 החלה בסיבוב הופעות עולמי, בין היתר ב-פסטיבל קאן ובמדיסון סקוור גארדן. לרוע המזל, סיבוב ההופעות נקטע בעקבות אסון: בהופעה של הלהקה ב- 3 בדצמבר, בסינסינטי, אוהיו, נמחצו ונחנקו למוות 11 מעריצים בעקבות מהומות על מקומות הישיבה. ללהקה לא נאמר דבר על המקרה עד לאחר ההופעה כי הרשויות חששו שביטול ההופעה יביא למהומות נוספות. חברי הלהקה היו הרוסים כתוצאה מהאסון. באותה שנה הוציאה הלהקה סרט דוקומנטרי- The Kids Are Alright וגרסאת סרט ל- Quadrophenia. הראשון תפס את הלהקה במיטב הרגעים במהלך הקריירה שלה על הבמות. בדצמבר של אותה שנה, הלהקה הפכה להיות הלהקה השלישית, אחרי הביטלס והבנד, שהופיעה על השער של מגזין טיים. המאמר המצורף גילה הערכה רבה ללהקה, לחבריה ולמעמדם במוזיקת הרוק.
[עריכה] שנות ה-80: מתפוגים
בשנות השמונים, הוציאה הלהקה שני אלבומים עם ג'ונס על התופים, שהחליף את קית' מון המנוח. הראשון היה Face Dances בשנת- 1981 והשני It's Hard משנת 1982. אובדנו של מון גרע מהמקצב שאפיין כל כך את הלהקה, והעבודה עם ג'ונס יצרו סאונד פחות כבד שנטה לכיוון פופ. על אף ההצלחה הרבה לה זכו האלבומים (מגזין הרולינג סטון נתן ל- It's Hard ציון מעולה), מעריצים רבים לא קבלו באהדה את הסאונד החדש של הלהקה. זמן קצר לאחר שחרור האלבום האחרון, הלהקה יצאה לסיבוב הופעות פרידה לאחר שפיט טאונסנד הודה בהתמכרותו לאלכוהול, התפכח והודיע כי הוא מעוניין לצאת למסע הופעות רציני לפני שהלהקה תהפוך לעוד להקה שתעבוד על אלבומים בלבד. הביקוש לכרטיסים היה עצום ומסע ההופעות של הלהקה היה הרווחי ביותר באותה שנה, עם קהל עצום שמילא היכלים ואצטדיונים עד אפס מקום.
לאחר סיום סיבוב ההופעות בצפון אמריקה בדצמבר 1982, טאונסנד עבד מרבית הזמן בשנת 1983 על אלבום נוסף של הלהקה. אמנם, בסוף אותה שנה הכריז טאונסנד כי אינו יכול ליצור עוד בשביל הלהקה, ובדצמבר של אותה שנה שחרר הודעה לתקשורת בה הודיע כי הוא עוזב אותה. מאחר וכבר לא היה עוד כותב השירים של הלהקה, התמקד טאונסנד בעבודות סולו שלו, כמו-White City: A Novel, The Iron Man (שכלל בתוכו גם דלטריי ואנטוויסל ושירים מסוימים נכתבו ע"ש המי) ו-Psychoderelict שבישר על יציאת פרויקט הרדיו Lifehouse.
ב-13 ביולי, 1985, חברי הלהקה הנותרים יחד עם קני ג'ונס, התאחדו להופעה במופע הלייב אייד באצטדיון ומבלי. הלהקה בצעה את השירים- My Generation, Pinball Wizard, Love Reign O'er Me וביצוע מאוד לא מלוטש ל- Won't Get Fooled Again. על אך שבמהלך תחילת השיר- My Generation נשרף פיוז בציוד על הבמה, הלהקה המשיכה להופיע כך שרוב השיר לא נשמע בשאר המקומות בעולם. בשנת- 1988 הלהקה זכתה בפרס מפעל חיים מ"תעשיית פונוגראף". הלהקה בצעה הופעה קצרה בטקס קבלת הפרס, וזו הייתה הפעם האחרונה בה חברי הלהקה פעלו יחד עם קני ג'ונס. סיבוב הופעות האיחוד שלהם יצא לדרך ב- 1989 וכלל בתוכו את Tommy. על התופים הופיע סיימון פיליפ, ששיתף פעולה עם טאונסנד מזה שנים רבות. הביקוש לכרטיסים היה שוב עצום, ועיתון הניוזוויק הכריז ש"סיבוב ההופעות של המי הוא ייחודי מכיוון שאחרי הביטלס והרולינג סטונס, הם ה-דבר". מכירות ענק התקיימו באצטדיונים בצפון אמריקה, כולל ארבעה לילות בהם הופיעה הלהקה באצטדיון ג'יאנטס. מעל לעשרים מליון כרטיסים נמכרו בסיבוב ההופעות.
[עריכה] שנות ה-90: קלאסיקה מחדש
בשנת- 1990, זכתה להקת המי לכבוד כאשר התקבלה אל היכל התהילה של הרוקנ'רול והופעתה בהיכל נתנה לה את תואר המועמדת המועדפת לתואר להקת הרוק הטובה בעולם. רק הביטלס והרולינג סטונס זכו לתיאור שכזה בהיכל התהילה. בשנת- 1991 הלהקה הקליטה גרסאת כיסוי לשיר- Saturday Night's Alright For Fighting של אלטון ג'ון לאלבום מחווה. זו הייתה הפעם האחרונה בה שחררה הלהקה אלבום עם ג'ון אנטוויסל. פיט טאונסנד יצא לסיבוב הופעות בשנת- 1993 לקידום אלבומו- Psychoderelict. בסופה של הופעה אחת בכל סיבוב ההופעות התארח אנטוויסל למספר שירים. בשנת- 1994 החלו לצוץ שמועות בנוגע לסיבוב הופעות לכבוד יומולדת השלושים של הלהקה. הדבר מעולם לא קרה, אך רוג'ר דלטריי הופיע בקראנג'י הול בשתי הופעות במקביל ליום הולדתו החמישים. באותן הופעות נוכחו גם טאונסנד ואנטוויסל, אך השלושה לא הופיעו יחדיו. באותה שנה יצא דאלטריי לסיבוב הופעות עם תזמורת, כאשר אנטוויסל התארח בהופעותיו. בסיבוב ההופעות נכללו גם ג'ון "ראביט" באנדריק על הקלידים, זאק סטרקי (בנו של רינגו סטאר על התופים וסיימון טאונסנד על הגיטרה, ממלא את מקומו של אחיו. על אף שטאונסנד נתן אישור לדלטריי לקרוא להרכב על שם המי, הוא סירב. כך או כך, מסע ההופעות לא היוו הצלחה כבירה.
בשנת- 1996, התבקש פיט טאונסנד להצטרף למופע ענק בהייד פארק. כוונתו הייתה לבצע את- Quadrophenia לבדו באופן אקוסטי כשקטעים מהסרט יורנקו על מסך ענק. מאוחר יותר הוא שינה את דעתו בנושא כשהסתבר שעמד להופיע מול קהל של- 150,000 איש. לאחר שיצר קשר עם אנטוויסל ודלטריי הוסכם שההופעה החד פעמית של- Quadrophenia תתקיים. הלהקה הופיעה לצד סטרקי, על אף שלא התלהב מהרעיון, ראביט וסיימון טאונסנד. בנוסף, הופיע גם גו'ן קארין בתור קלידן שני, תזמורת של קרנות יער התווספה לצד המקהלה ואמנים אורחים הצטרפו כדי הופיע בתור דמויות מהאלבום, ביניהם דייוויד גילמור, אייד אדמונסון, קריין החדשות טרוור מקדונלד וגארי גליטר (אשר חבט בפרצופו של דלטריי בטעות עם מעמד המיקרופון שלו בעינו, יום לפני ההופעה) ההופעה כולה הועברה במקביל לקריינותו של פיל דניאלס שגילם את ג'ימי המוד בסרט. על אף מספר קשיים טכניים ההופעה היוותה הצלחה אדירה במופע, ורבים טענו שמדובר היה בהופעה הטובה ביותר באותו, מעל לאמן הראשי, אריק קלפטון. הצלחת המופע הובילה להופעות מלאות עד אפס מקום במשך ששה לילות במדיסון סקוור גארדן בניו- יורק.
ההצלחת המופע של- Quadrophenia הוביל לסיבוב הופעות עצום באירופה ובארצות הברית. במקור הוחלט לפרסם את המופע תחת שמות חברי הלהקה, אך לבסוף הוחלט כי זה יהיה תחת השם המי, לקידום מכירות הכרטיסים.
לאחר ההצלחה של סיבוב ההופעות הלהקה התפרקה פעם נוספת. פיט טאונסנד החל בביצוע הופעות אקוסטיות, ג'ון אנטוויסל הופיע מספר פעמים עם להקתו ורוג'ר דלטריי יצא להופעות עם סימפוניית רוק בריטית, ביצע שירים של המי ועוד שירי רוק קלאסיים עם תזמורת.
בסוף שנת- 1999 המי הופיעה בהרכב של חמישה עם ראביט וסטרקיי, במספר הופעות צדקה. מספר רב משירי ההופעה נלקחו מהאלבום- Who's Next, כולל שירים שלא זכו לביצוע מעל לשלושים שנה.
[עריכה] שנות ה-2000:חוט שלא נגמר
הצלחת ההופעות משנת- 1999 הובילה לסיבוב הופעות ברחבי בריטניה בנובמבר של אותה שנה. סיבוב ההופעות הסתיים במופע צדקה ברויאל אלברט הול לבני נוער חולי סרטן ונכללו בו אמני אורחים. המופע יצא מאוחר יותר ב- DVD. לאור הביקורות המשבחות של המבקרים על ההופעה, שלושת חברי הלהקה שקלו את האפשרות להוציא יחדיו אלבום חדש.
הופעתה של הלהקה במופע לזכר נפגעי אסון פיגועי 11 בספטמבר באוקטובר של אותה שנה הייתה ההופעה הכי אהודה בקרב מכבי האש ושוטרי העיר. באותה שנה זכתה הלהקה לפרס גראמי על מפעל חיים.
בשנת- 2002 עמדו חברי הלהקה לצאת לסיבוב הופעות איחוד שעמד להיות מצליח במיוחד, אך זמן קצר לפני נפטר ג'ון אנטוויסל בחדרו שבמלון ה"הארד רוק" שבלאס וגאס. בדו"ח לאחר המוות נמצאה כמות של קוקאין במערכת הדם שלו אשר גרמה להתקף הלב ממנו נפטר, בנוסף לעישון כבד. בעיה זו של הסמים והאלכהוהול פקדה את כל חברי הלהקה במהלך השנים, מלבד דלטריי. על אף מותו של אנטוויסל, יצאו שני חברי הלהקה הנותרים, טאונסנד ודלטריי למסע ההופעות לצד הבסיסט פינו פאלאדינו. רוב ההופעות מהסיבוב יצאו בדיסקים. מסע ההופעות תוכנן לכלול שירים חדשים לצד שירים מהתקופה הישנה של הלהקה, אך בעקבות מותו של אנטוויסל הוחלט לא לבצע חומרים חדשים בסיבוב. בספטמבר של אותה שנה, מגזין- Q דירג את הלהקה ברשימת חמישים הלהקות שחייבים לראות לפני מותכם.
בשנת- 2004 המי שחררו שני שירים חדשים- Old Red Wine ו- Real Good Looking Boy (שכללו את פאלאדינו וגרג לייק על הבס), כחלק מרצף של סינגלים, ויצאה לסיבוב הופעות עולמי, ביפן, אוסטרליה, בריטניה וארצות הברית. בפעם נוספת, כל ההופעות יצאו בדיסקים. הלהקה עלתה לכותרות בפסטיבל האי וייט של אותה שנה, 34 שנה לאחר הופעתם האגדית בפסטיבל הראשון של שנות השבעים, וזכתה בביקורות נלהבות. באותה שנה מגזין הרולינג סטון דירג את הלהקה במקום העשרים ותשע ברשימת "מאה האמנים של כל הזמנים".
הלהקה הכריזה שבאביב 2005 יצא אלבום ראשון מזה עשרים ושלוש שנה, ובמרץ 2005, אתר האינטרנט של טאונסנד הוגיע כי שחרור האלבום ידחה בזמן מה, וכן גם סיבובי ההופעות בבריטניה ובארצות הברית. עיקובים אלו היו בעקבות הקלטות איטיות של החומרים החדשים בעקבות מחויבותו של סטרקי למסע ההופעות הם להקתו, אואסיס. ביולי 2005 בצעו חברי הלהקה את השירים- Who Are You ו- Won't Get Fooled Again במופע הלייב 8. המתופף סטיב וייט לקח את תפקידו של סטרקי ודאמון מינצ'לה הופיע על הבס.
באוקטובר 2006 זכו חברי הלהקה בפרס למפעל חיים הראשון ע"ש פרדי מרקיורי ב"טקס פרסי המוזיקה".
ב- 30 באוקטובר של אותה שנה יצא האלבום החדש של הלהקה- Endless Wire, האלבום הראשון שכלל חומרים חדשים מזה עשרים ושלוש שנה. האלבום כלל את המיני אופרה הראשונה מאז- Rael ששוחררה באלבום- The Who Sell Out, לפני- 39 שנים. עם יציאתו האלבום זינק למקום השביעי של מצעד "הבילבורד" ולמקום התשיעי במצעדים הבריטים.
באותה שנה יצאה הלהקה למסע הופעות לקידום האלבום שהתחיל באירופה והמשיך לשאר העולם, מסע ההופעות הראשון מאז- 2004, וההופעה הקצרה ב"לייב 8". מופעי חימום במסע ההופעות כללו את הפריטנדרס ורוז היל דרייב.
בימים אלו, רדיו- Sirius Satellite מציג תחנת רדיו הפועלת עשרים וארבע שעות ביממה, המוקדשת להמי. התחנה מופקדת בידי טאונסנד ודלטריי ומציגה הקלטות נדירות, ראיונות ושידורי הופעות. התחנה החלה לשדר ב- 21 בספטמבר, 2006.
בנובמבר- 2006, זאק סטרקי הוזמן להיות המתופף הקבוע של הלהקה, אך הוא סירב.
[עריכה] התפתחות מוזיקלית
[עריכה] השנים המוקדמות
כל אחד מארבעת חברי הלהקה ניגן בלהקה שהיוותה את המי. פיט טאונסנד וג'ון אנטוויסל נגנו יחדיו בלהקה עד אשר דלטריי הזמין את אנטוויסל להצטרף ללהקתו, שם הופיע על הגיטרה. טאונסנד אמר בהזדמנות כי באותה תקופה, דלטריי היה הנגן הטוב ביותר, ממנו ומאנטוויסל. לאחר עזיבתו של אנטוויסל את להקתו עם טאונסנד, הוא הציע לדלטריי שטאונסנד יחליף את הגיטריסט השני בלהקה שלהם, רג בוואן, וזה הסכים. Detours כללו לבסוף את הסולן קולין דאווסון, דאג סאנדום על התופים, אנטוויסל על הבס, טאונסנד על גיטרת רית'ם ודלטריי בתור הגיטריסט המוביל. הלהקה החלה לנגן תחת שם זה, אך גם תחת השמות הנוספים- The High Numbers ולבסוף- The Who
[עריכה] התקופה הקלאסית
בתקופת אמצע שנות הששים לאחר שטאונסנד, דלטריי, אנטוויסל ומון היוו את ההרכב המלא, המי מצאו את סגנונם המוזיקלי. היא נגנה מוזיקת רוק רועשת, כאשר דלטריי שודרג לעמדת הסולן של הלהקה, אשר לא ניגן עוד על כלי נגינה מלבד על תוף מרים ומפוחית פה מדי פעם (בעיקר בהופעות ובעיקר בשיר Baba O'riley על מנת להחליף את הכינור). עוד בתחילת דרכם הלהקה משכה תשומת לב רבה כששלושת הנגנים - טאונסנד על הגיטרה, אנטוויסל על הבס ומון על התופים - היוו את התפקיד המוביל בשירים רבים. לפעמים הבס הוביל יותר מהגיטרה, ולפעמים התופים היוו כוח ועוצמה רבה יותר מאשר רק לספק את הקצב. התוצאה הייתה מוזיקה צורמנית ביותר ולעתים מתוחכמת יותר מכל הופעות הרוק המקובלות של אותה תקופה. עד היום כל אחד מחברי הלהקה זכור על תרומתו לעולם הרוק: קית' מון זכור על התיפוף היצירתי ורב ההשפעה שלו, טאונסנד על כתיבת השירים הרגישה שלו לצד ריפי הגיטרה העוצמתיים שלוף בנוסף לשימוש הנרחב בקלידים ובסינתיסייזר, אנטוויסל על נגינת הבס הזריזה והלא רגילה, ודלטריי על שירתו העוצמתית והאמוציונלית.
מלבד לקית' מון, כל חברי הלהקה האחרים היו בעלי יכולות ווקאליות, והשתתפו בשירה במספר רב של שירים (גם מון שר בשירים מדי פעם). דלטריי היה הסולן הרשמי אשר קיבל את רוב תשומת הלב על הבמה, וביצע את רוב השירים. אנטוויסל שר את השירים שהוא כתב, וגם ביצע תפקידי דמויות בשירים שונים כמו- Summertime Blues. טאונסנד לפעמים לקח על עצמו את תפקיד הסולן, או שהוא ודלטריי החליפו בתורות במהלך שיר, כמו בשיר- Naked Eye או Pinball Wizard, או שלפעמים דלטריי היה אחראי על רוב השירה וטאונסנד הצטרף בקטעי מעבר, כמו ב- Bargain ו- Baba O'Riley.
השירה של השלושה תרמה ללהקה כאשר השלושה שרו יחדיו בפורמט של מקהלה, בשירים כמו- Listening to You ו- Odorono. טכניקת השירים הייחודית בשירים מוקדמים של הלהקה כמו- My Generation נקראה "קריאה ותגובה", בה הסולן שר שורה וקולות הרקע החזירו לו בתשובה. כל אלו עזרו ללהקה כאשר לא יכללו לממן זמרי ליווי באולפני ההקלטות כאשר הקליטתו את השיר- A Quick One, While He's Away.
[עריכה] שינויים מאוחרים
בשנת- 1971 המי החלה להתנסות בסינתסייזר באלבום- Who's Next. השימוש המתמשך בקלידי סינתסייזר היו מה שקבע את הבסיס של השירים, וכל שאר הנגנים בלהקה, כולל מון על התופים, קבעו את הקצב לפיו. הטכניקה הזו נחשבה לחלוצה אשר הקדימה את זמנה והשימוש בה לא היה נפוץ עד שנות השמונים בלהקות כמו דפש מוד. בהופעות, הקלטות הסינתסייזר היו מוכנות מראש במטרה לבצע את השירים בלי לוותר על הסינתסייזר ומון חבש אוזניות בכדי להבטיח תיאום מושלם עם הסינתסייזר כדי להכניס את שאר חברי הלהקה למקצב הנכון. בהופעות הראשונות בהן בוצעו השירים עם הסינתסייזר התיאום לא היה כראוי וכתוצאה מכך היו מתחים וזעם רב בין חברי הלהקה על הבמה, וזאת כי טכניקת השימוש בסינתסייזר בהופעות לא הייתה מפותחת דיה.
לאחר מותו של קית' מון ב- 1978, המתופף, קני ג'ונס, התבקש על ידי טאונסנד להצטרף ללהקה, וזה היה חבר הלהקה הרשמי האחרון שהצטרף. השתתפותו של ג'ונס ארעה בתקופה הארוכה ביותר בה הלהקה לא הופיעה. עם הצטרפותו של ג'ונס ויתרו חברי הלהקה על הכוח שהיה לשלושת הנגנים המקוריים והחלו להופיע עם קלידן, בדרך כלל ג'ון "ראביט" באנדריק, ותזמורת כלי נשיפה. על התזמורת הם ויתרו במהרה אך חזרו לסיבובי הופעות ב- 1989 עם הרכב מורחב שכלל גיטריסט נוסף וזמרי ליווי. סיימון פיליפס החליף את ג'ונס על התופים בסיבוב ההופעות של שנת- 1989. סיבובי ההופעות של השנים 96- 97 כללו גם הם את ההרכב המורחב הזה אשר עזר להם בביצוע יצירת המופת שלהם משנת- 1973, Quadrophenia. המתופף זאק סטרקי, החליף את פיליפס בשנת- 1996. בתחילת- 1999, הלהקה כמעט החזירה את הכוח שבשילוב בין שלושה הנגנים כאשר רק עבודת קלידים תמכה בהם. אז הם הוסיפו את אחיו של פיט טאונסנד, סיימון, שניגן בהופעות בתור גיטריסט שני ומבצע קולות רקע בשנת- 2002.
מאז ההופעות של שנת- 1996, סטרקי, בנו של רינגו סטאר, הוא המתופף הפעיל של הלהקה. סטרקי זכה להוכרה על שהחזיר את המרץ ללהקה בזכותו האנרגיה הרבה שלו וסגנון הנגינה שלו שהזכיר רבות את מון, המתופף המקורי. מון היה המורה לתיפוף של סטרקי והעניק לו את ערכת התופים הראשונה שלו.
מותו של ג'ון אנטוויסל ערב סיבוב ההופעות של שנת- 2002 הוביל לצירוף של נגן האולפנים, פינו פלאדניו בתור נגן הבס בהופעות.
המי התחילו את הקריירה שלהם בכיסוי שירי רית'ם אנד בלוז, ומעולם לא נטשו את השורשים הללו. אפילו לאחר שעברו סגנונות מוזיקליים רבים הם המשיכו לבצע שירי R&B קלאסיים כמו- Young Man Blues ו- Summertime Blues במהלך ההופעות שלהם, כל סיבובי הופעות האיחוד.
[עריכה] היבטים נוספים
חברי הלהקה היו חיות במה מטבעם: דלטריי, הסולן, היה מאוד דינמי בתפקידו, והיה ידוע בהשלכת המיקרופון שלו לכל עבר עם הכבל הנמתח שלו בצורת פלצור. טאונסנד התפרסם בסגנון הנגינה האגרסיבי שלו עם הנפות היד הפורטת כמו תחנת רוח (טאונסנד טען שהוא קיבל השראה לכך מהגיטריסט קית' ריצ'רדס, מלהקת הרולינג סטונס, כאשר צפה בו בהופעה מסובב את זרועותיו בכדי להתמתח. ריצ'רדס עצמו טען כי מעולם לא זכר שעשה פעולה כזו). מון, שסיגל לעצמו דימוי של מטורף, נהג לחבוט בתופיו בעוצמה רבה. בין כל המהומה שיצרו השלושה, אנטוויסל נהג לעמוד בשקט, לעתים לאורך כל הופעה, ונראה משועמם כביכול מכל הרעש בעוד ניגן על הבס באופן מורכב עוצמתי וחדשני. חברי הלהקה הוסיפו פן נוסף להופעותיהם עם בדיחות, תרגילים והקדמות מורחבות לשיריהם. טאונסנד אמר פעם שרק ההפוגה בין סיבובי ההופעות הייתה מה שמנע מהם להתנוון ולהפוך לסוג של הצגה. במהלך ההופעות הם נהגו גם לשוחח עם הקהל בין השירים. האינטרקציה בין הקהל ללהקה הייתה רבה במהלך ההופעות של- Tommy ו- Quadrophenia, כאשר טאונסנד חש בצורך להסביר את עלילות האופרות לקהל. במהלך ההסברים הללו, מון נהג להגיב בציניות והומור בכדי לעורר את הקהל.
במהלך השנים המוקדמות, המי התפרסמו בעיקר בניפוץ כלי הנגינה שלהם בסוף ההופעות, ולרוב זרקו את השברים הנותרים לקהל, ומבחינתם הדבר סימל שהם נתנו את כל מה שיכלו. טאונסנד שאב השראה לכך מהמורה שלו מבית הספר לאומנות, גוסטב מצגר, שפיתח שיטת אומנות אוטו- הרסנית, אך טאונסנד הוא הראשון שיוחס לו טקס ה"גיטאר-סמאשינג" (ניפוץ-הגיטרה). פולחן זה החל במקריות כאשר באחת מההופעות הראשונות של הלהקה, חווה טאונסנד התמוטטות עצבים וכתוצאה מכך החל להטיח את הגיטרה ברצפה ולדחוף אותה לתוך מגבר. תגובת הקהל לכך הייתה היסטרית מרוב התלהבות וטאונסנד שמר על פולחן זה בהמשך. בתחילת דרכה הלהקה פעלה כלהקת חימום לאמנים כמו- Herman's Hermits, והמשאבים הכספיים שלהם לא הרשו להם להחריב את כלי הנגינה שלהם. לרוב, דלטריי וטאונסנד ניסו להדביק את הגיטרה לאחר הופעה. על אף שהלהקה החלה לחדול ממנהג ההחרבה לקראת יציאת- Tommy, הם חזרו אליו בהמשך.
חברי הלהקה היו ידועים לשמצה על האופן בו התנהגו בבתי המלון וחדרי ההלבשה, ובמיוחד מון ששמו נקשר לאירועים הרסניים רבים. הלהקה נעצרה על פורענות לפחות פעם אחת, במונטריאול, והוחרמו מרשת המלונות של "הולידיי אין".
ההופעות של המי היו רועשות במיוחד. ברוב בשנות השבעים עד השמונים היא הופיעה בספר השיאים של גינס בתור הלהקה הרועשת ביותר, כשרעש ההופעות שלהם הגיע לרמה של 130 דציבלים. במהלך השנים, אמנים אחרים כמו דיפ פרפל זכו בתואר. כתוצאה מכך דלטריי סבל מבעיות שמיעה, וטאונסד מטיניטוס וחירשות חלקית. הסיפורים טוענים כי חברי הלהקה סבלו מחירשות זמנית לאחר כל הופעה, ושהנזק לאוזנו הימנית של טאונסנד נגרם מכך שעמד קרוב מדי לערכת התופים של מון במהלך הפיצוץ בהופעה בתוכנית הטלוויזיה- Smothers Brothers. טאונסנד, לעומת זאת, טען שהסיבה האמיתית לחירשות היא הקשבה למוזיקה בעוצמה רבה במהלך ההקלטות באולפן.
הביגוד של חברי הלהקה במהלך ההופעות היה חלק חשוב בחזותם. בשנות הששים נהג טאונסנד ללבוש חליפה עשויה מדגל בריטניה (הצבא הרפובליקני באירלנד איים להפציץ את חברי הלהקה על הבמה אם הוא ילבש את הדגל במהלך ההופעות שם, אך טאונסנד היה מוכן מראש ולבש חליפה יותר תואמת לרוחם של האירים). לקראת סוף העשור הוא החליף לחליפת סרבל לבנה, אשר לבש בהופעה בפסטיבל וודסטוק. במשך תקופה מסוימת, ג'ון אנטוויסל לבש חליפת שלד בסגנון ליל כל הקדושים בהופעות. לבושו של דלטריי היה המפורסם ביותר בהופעות, כאשר מסוף שנות הששים עד אמצע שנות השבעים נהג להופיע בחליפה עשויה מעור צבי עם חוטי בד רבים מחוברים לשרוולים ולגב. בתקופת שנות השבעים המאוחרות ובהמשך, נהג דלטריי ללבוש חולצות פתוחות, צמודות או גופיות על מנת להבליט את שריריו. בנוסף לתלבושות, כל חברי הלהקה מלבד דלטריי היו עם תסרוקת זהה: שיער חלק שגדל ארוך עד העורף אך הפוני היה גזור קצר. לעתים היה ניתן לראות בטאונסנד ובאנטוויסל "תאומים", שכן התלבשו אותו דבר, לשניהם היו זקנים ותסרוקת זהה, אך התנועה שלהם על הבמה הייתה קוטבית ושברה את המראה הזו.
[עריכה] העבודה באולפני ההקלטות
[עריכה] סאונד
הפעילות של המי המי בתור להקה הייתה הרבה יותר משמעותית בהופעותיה, ובמהלך שנותיה חברי הלהקה טענו שמעולם לא יכלו ליצור את איכויות הקול של הופעה בהקלטות אולפן. עקב כך, הקלטות השירים ויצירת האלבומים נוצרו למען ההופעות, שם כל שיר הראה את היכולות של חברי הלהקה יותר טוב. על אף זאת הרבה מאמץ הושקע בהקלטות, וקטעים מורכבים (קלידים המשתלבים בגיטרה, כינור, סולואים מורכבים) נעשו באולפן בלבד, ובהופעות נעשו שימושים בקטעים מוכנים מראש, כלי ניגנה נגישים ובסולואים מאולתרים. עם התקדמות הלהקה בשנות הששים הסאונד של הלהקה באולפנים השתנה עם הקלטות מוכנות מראש, ללא שימוש במוזיקאים מלווים בשביל לקבל את הסאונד הרגיל שאפיין את ארבעתם בלבד וכן כדי לתפוס את קטעי סולואי הגיטרה והשירה בלי ששום דבר שיעפיל עליהם. הקטעים שהוספו כללו בדרך כלל נגינת גיטרה וקלידים של טאונסנד, אם כי גם הוספו קטעים של כלי נשיפה על ידי אנטוויסל באלבומים. כאשר שוחרר Tommy האלבום כלל בתוכו ,מלבד לכלי הנגינה המסורתיים ללהקה, גם גיטרות אקוסטיות, נגינת פסנתר, אורגן וכלי נשיפה. בעזרת ההקלטות המוכנות במקום השימוש בשישה נגנים שונים, הביצוע היה שייך לחברי הלהקה בלבד. בתוצאה מכך שיריהם הפכו להיות בעלי רובדים רבים וסאונד מסוגנן.
Tommy כלל בתוכו את השימוש הראשוני של טאונסנד בסאונד סינתטי, אשר התפתח בהמשך לשימוש מסיבי באלבום- Who's Next. על אף שהלהקה השתמשה בסוגי קלידים נוספים וגם כאשר חזרה למקורות הרוק הכבד מאוחר יותר באלבום- The Who By Numbers, השימוש של טאונסנד בסינתסייזר הוביל לסאונד מודרני שאפיין את הלהקה לאחר התקופה בקלאסית שלה.
[עריכה] סגנונות
האלבומים של הלהקה בשנות הששים היוו תיעוד של המעבר של הלהקה מהתנסויות של סגנונות מוזיקה עד לתקופה בה היא התגבשה על הסאונד שלה. אלבומה הראשון- My Generation הציג גרסאות כיסוי לשירי רית'ם אנד בלוז שאופיין בצליל כבד שאפיין אותם. באלבום הבא- A Quick One הלהקה נטשה את סגנון ה- R&B לטובת התנסויות במוזיקת פופ ובאלבומם השלישי- The Who Sell Out היא פנתה לרוק הפסיכדאלי וסגנונות שונים שלא הוגדרו בתוך ז'אנר ספציפ, אך הייתה באלבום פניה לכיוון הרוק הכבד שהתפתח מאוד בזכותם. בשנת- 1969 עם יציאת האלבום-Tommy זנחה הלהקה את זנחה את החיפוש וניתוח זאנרים שונים והתפשרה על מוזיקת רוק שהתאימה לרוח התקופה, נוטה בעיקר לכיוון מתוחכם יותר כאשר הציגה באלבום תכונות של רוק מתקדם. מטרת האלבום הייתה לנקוט עמדה במוזיקת הרוק אשר היה מאורע יוצא דופן בזמנו. בשנות השמונים הלהקה ניסתה ליצור השגים בתחוםהגל החדש ושחררה סינגל שתאם לכך- Emminence Front.
בנוסף למעבר בין סגנונות במוזיקה של המי היו נסיונות שונים שלא זכו להתפתחות בקרבה. קית' מון רצה תמיד לנגן מוזיקת גולשים (הוא הצטרף ללהקת הביץ' בויז למשך שעה בודדה), ומספר מנגינות בודדות בסגנון הזה הופיעו בשירי- B Side של הסינגלים או באלבומי אוסף. עם הזמן, טאונסנד שילב מוזיקת ג'אז וסווינג בהלחנות שלו, בשירה והנגינה. אמנם עד היום חברי הלהקה מעדיפים לשמר את סגנון הרוק הכבד במוזיקה שלהם. כמו רוב המוזיקאים הבריטים של שנות הששים, חברי הלהקה היו מושפעים ממוזיקת קאנטרי, על אך שהז'אנר הופיע לעתים רחוקות מאוד בהקלטות, וזאת אחרי שעובד באופן בו אי אפשר לזהותו.
[עריכה] השפעה
המי נחשבת לאחת מלהקות הרוק המשפיעות ביותר. המוזיקה האגרסיבית שלה שנוצרה בזכות שילוב הנגינה של טאונסנד, מון ואנטוויסל, סללה את דרכן של להקות נוספות בתקופתן כמו קרים, ג'ימי הנדריקס, לד זפלין, ראש, הג'אם וכמעט כל להקות הפאנק והגראנג'.
הסאונד המוקדם שלהם וההתנהגות המרדנית של הלהקה הפכה להיות לבסוף אחת מאבני היסוד למוזיקת הפאנק של שנות השבעים. להמי הייתה השפעה רבה על להקות פאנק כמו הקלאש, ראמונז והסקס פיסטולס, וכן גם על להקות פאנק מודרניות כמו גרין דיי. מוזיקת הסינתסייזרים של הלהקה השפיעה רבות על הגל החדש ועל הפופ הסינתטי.
המי ספקה השראה לרוב, אם לא לכל להקות הבריט- פופ של שנות התשעים. להקות כמו בלר, אואזיס סטריאופוניק ואש קבלו השראה רבה מהלהקה, במיוחד מתקופת המוד שלה שספקה מודל בשבילם.
הלהקה זכתה להוכרה בתור זו שהמציאה את המושג אופרת רוק, לצד יצירת אחד מאלבומי הקונספט הראשונים. בעקבות- Tommy יצאו אלבומים כמו- The Rise and Fall of Ziggy Stardust and the Spiders from Mars של דייוויד בואי, והאלבומים- The Dark Side of the Moon, Animals ובמיוחד האלבום- The Wall של פינק פלויד. במוזיקה המודרנית האלבום השפיע על אלבומי קונספט כמו- Yoshimi Battles the Pink Robots של- פליימינג ליפס ו- American Idiot של גרין דיי.
My Generation הינו ככל הנראה השיר של המי שזכה להכי הרבה גרסאות כיסוי. איירון מיידן, גרין דיי ופאטי סמית שחררו גרסאות כיסוי של השיר. בסיבוב ההופעות העולמי שלה, להקת אואזיס הוסיפה לתוכו את השיר באופן קבוע. דייוויד בואי ביצע גרסאות כיסוי לשירים- I Can't Explain, Pictures of Lily ו- Anyway, Anyhow, Anywhere. הסקס פיסטולס בצעו גרסאת כיסוי ל- Substitute במהלך ההופעות המוקדמות שלהם. להקת פרל ג'אם בצעה בסיבובי ההופעות שלה בשנות התשעים והעשור הנוכחי את השירים- Baba O'Riley ו- The Kids Are Alright ושירים נוספים של המי לעתים נדירות. להקת ואן היילן בצעה גרסאת כיסוי ל- Won't Get Fooled Again באלבום ההופעה שלה משנת- 1993. להקת גרייטפול דד בצעה גם היא את- Baba O'Riley בשנות התשעים המוקדמות, וכן גם נירוונה.
המוזיקה של המי עודנה מובצעת בפומבי על ידי להקות כיסוי רבות.
[עריכה] דיסקוגרפיה
[עריכה] אלבומי אולפן
[עריכה] אלבומי הופעות
- Live at Leeds (1970)
- The Kids Are Alright (1979)
- Who's Last (1984)
- Live At The Royal Albert Hall (2000)
