חוזה לך ברח

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

חוזה לך ברח, הוא ביטוי תנ"כי שהתפרסם בעקבות השימוש שנעשה בו בשירה ובפזמונאות העברית המודרנית.

מקורו של הביטוי הוא בספר עמוס, שם מסופר על הנביא עמוס שמנבא נבואות זעם נגד בית המלוכה ובני המעמד העשיר בממלכת שומרון. נבואותיו מרגיזות את אמציה כהן בית אל, אשר לועג לעמוס, שבא מממלכת יהודה, באומרו: "חוזה לך ברח לך אל ארץ יהודה ואכול שם לחם ושם תינבא" (עמוס ז, יב).

המשורר חיים נחמן ביאליק השתמש בביטוי ובסיטואציה התנ"כית ככותרת לשיר שכתב בשנת 1910 הנחשב לאחד מיצירותיו החשובות. השיר נכתב בתקופה של מצוקה אישית וציבורית, לאחר שהמשורר חש כי פועלו הציבורי אינו זוכה לאהדה גדולה בקרב האנשים אליהם הוא פונה, והוא מבקש לפרוש לעולמו הפרטי.

בתחילת שנות ה-70 כתב הפזמונאי יעקב רוטבליט פזמון הנושא את השם "חוזה לך ברח". את הפזמון הלחין שלום חנוך וביצע אושיק לוי, והוא נחשב אחד מנכסי צאן הברזל של הזמר העברי.

[עריכה] קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
טקסט בוויקיטקסט: חוזה, לך ברח

• סיכום יצירתו של ביאליק "חוזה לך ברח"
• מילות הפזמון "חוזה לך ברח" באתר של יעקב רוטבליט