חילול השם
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
חילול השם ביהדות הוא מצב בו שמו של הקב"ה מחולל עקב מצבם או מעשיהם של מאמיניו. והוא כולל מעשים שנעשים בידי מייצגי היהדות שגורמים לירידת קרנה של היהדות בעולם, ולהשפלת ערכה בעיני הציבור, או עמים אחרים. בין אם מדובר כלפי פנים, בו עושה המעשה הוא אדם חשוב מבחינה דתית או קבוצת איכות דתית, או כלפי חוץ בו עושה המעשה יכול להיות כל יהודי, קבוצת יהודים ואף מדינה יהודית שעושה מעשים לא ראויים.
בדרך כלל בחילול השם מדובר בחטאים מוסריים הקשורים לאמות מידה בסיסיות, שהאנשים הפשוטים מבינים בהם, שמשמעותם זלזול של העושה בדת היהודית ואמונתה ואלוהיה. משמעות המושג חילול הבא מלשון "חול" וחולין, הוא פגיעה בקדושתו שמו של הקב"ה, בכך שהאדם מראה לאחרים שהוא מזלזל באמונתו באל ומקבל את מלכותו רק מהשפה ולחוץ.
חילול השם נחשב לאחד העבירות החמורות ביותר ביהדות, שהתשובה איננה מנקה לגמרי, אלא "תולה" עד יום המיתה. "לא יכופר לכם העוון הזה, עד כי תמותון", אולם, קידוש השם יכול להוות תשובת-המשקל לחילול השם.
האופנים הידועים ביותר לחילול השם הם:
1. מצב בו עם ישראל נמצא בגלות, כמובא להלן ב"מקור המצווה".
2. כל אדם, המייצג קרבת-א-להים ממדרגה מסוימת, שאיננו נוהג בפומבי כפי הציפיות המוסריות ממנו - הריהו מחלל את שם ה'.
תוכן עניינים |
[עריכה] צורת הביטוי
הביטוי הנכון הוא "חילול השם" ולא "חילול ה'", שכן "ה'" רומזת לשם העצם של הקב"ה (שם הוי"ה), ואילו שמו, הכוונה למדרגה נמוכה הרבה יותר - גילויו בעולם. אין אפשרות לחלל או לקדש אותו אלא רק את שמו. אין במקורות קדומים את צמד המילים "חילול ה'".
[עריכה] מקור המצווה
המצווה מופיעה באופן כללי בספר שמות ביחד עם מצוות עשה של קידוש השם:
- וְלֹא תְחַלְּלוּ, אֶת-שֵׁם קָדְשִׁי, וְנִקְדַּשְׁתִּי, בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: אֲנִי ה', מְקַדִּשְׁכֶם. (שמות כב, לב)
וחוזרת בספר ויקרא שלוש פעמים בהקשרים קונקרטים שונים:
פעם ראשונה בהקשר של פולחן עבודה זרה שבה מוקרב הבן לאליל עמון המולך.
- וּמִזַּרְעֲךָ לֹא-תִתֵּן, לְהַעֲבִיר לַמֹּלֶךְ; וְלֹא תְחַלֵּל אֶת-שֵׁם אֱלֹקֶיךָ, אֲנִי ה'. (ויקרא יח, כא.)
פעם שנייה בהקשר של שבועה לשקר בבית משפט בשם ה'.
- וְלֹא-תִשָּׁבְעוּ בִשְׁמִי, לַשָּׁקֶר: וְחִלַּלְתָּ אֶת-שֵׁם אֱלֹקֶיךָ, אֲנִי ה'. (ויקרא יט, יב.)
ופעם שלישית באיסור על כהנים לאכול קורבנות, כאשר הם במצב של טומאת גוף ואינם ראויים לכך.
- "דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו, וְיִנָּזְרוּ מִקָּדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא יְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי, אֲשֶׁר הֵם מַקְדִּשִׁים לִי, אֲנִי ה'." (ויקרא יט, יב.)
חילול השם מופיע פעמים רבות בנביאים. במיוחד בספר יחזקאל, שם הוא מתרעם כי ישראל מחללים את שם ה' בקורבנות שלהם, כאשר למעשה הם עובדים עבודה זרה. [1]
במקום נוסף (פרק לו) הוא מרחיב מאוד את המושג, ושם הוא מדבר על חילול השם שעושים ישראל כלפי אומות העולם בעצם מציאותם בגלות "וַיְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי - בֶּאֱמֹר לָהֶם: עַם ה' אֵלֶּה, וּמֵאַרְצוֹ יָצָאוּ", ולכן בכדי לקדש את שמו המחולל הוא יגרום לגאולת ישראל, אף שישראל מצד מעשיהם אינם זכאים ואינם ראויים לכך. [2]
נביא אחר (עמוס) מציין מעשה של חילול השם כהליכתם המשותפת של אב ובנו אל נערה מאורסת (רש"י, מצודות דוד, מלבי"ם), או אל נערה העוסקת בזנות (אבן עזרא, רד"ק). שבו אדם איננו מתבייש מאביו או כהערתו של מצודות דוד חילול השם הוא בעצם הליכתם ביחד, כי איזו הנאה הם יכולים להפיק מכך. [3]
[עריכה] דיני המצווה
ביהדות עשיית עבירה בשאט נפש בשביל להכעיס מוגדר כחילול השם. אם המעשה נעשה לפני עשרה יהודים הוא מוגדר "חילול השם ברבים"[4].
[עריכה] מראית עין
אדם חשוב או גדול במעשים, עובר על חילול השם גם בפעולות מותרות הנראות כאסורות או שגורמות לצופים בו להעלות השערות לא כשרות לגביו, כדברי ספר החינוך:
| שיעשה איש מפורסם בגמילות חסדים ומעשים טובים מעשה אחד שיראה לרבים שהוא עבירה, וכגון המעשה הוא אינו ראוי לכמו האיש החסיד ההוא שיעשהו, אף על פי שהוא מעשה היתר - חילל השם. | ||
| -- ספר החינוך רצה | ||
הרמב"ם מביא הנחיות לתלמיד חכם שנראה שלפחות חלקן הן בהקשר זה:
| משאן ומתנן של תלמידי חכמים, באמת ובאמונה: אומר על לאו לאו, ועל הין הין. מדקדק על עצמו, בחשבון; ונותן ומוותר לאחרים כשייקח מהן, ולא ידקדק עליהן. ונותן דמי הלקח לאלתר. ואינו נעשה לא ערב ולא קבלן, ולא יבוא בהרשאה. מחייב עצמו בדברי מקח וממכר, במקום שלא חייבה אותו תורה, כדי שיעמוד בדיבורו, ולא ישנהו. ואם נתחייבו לו אחרים בדין, מאריך להן ומוחל להן; ומלווה, וחונן. ולא יירד לתוך אומנות חברו, ולא יצר לאדם בעולם בחייו. | ||
| -- משנה תורה, הלכות דעות ה, יג | ||
[עריכה] מיתה על קידוש השם
יש מקרים מיוחדים המחייבים מוכנות ליהרג על קידוש השם, במקום לעבור עבירה. מקרים אלו כוללים דרישה לעבור עבירה שהיא:
1. אחת משלושת העבירות שהם בגדר יהרג ואל יעבור:
- א. עבודה זרה
- ב. גילוי עריות
- ג. שפיכות דמים (רצח).
2. הדורש מתכוון להעביר על הדת, לבטל את הדת היהודית בכח, ועושה זאת לפני עשרה אנשים (לאו דוקא יהודים).
3. בשעת השמד (תקופה של רדיפות נגד היהדות).
עשיית העבירה הנכפית באחד משלושת המצבים שהוזכרו לעיל המחייבים קידוש השם - מהווה חילול השם. במקרה זה אין העובר נענש בידי בית דין מאחר והוא מוגדר כאנוס אך מדובר בחטא חמור[5]. בשני המקרים האחרונים, אוסרת היהדות אפילו להטעות את הדורש לעבור עבירה, ולגרום לו לחשוב שהוא הצליח בכפייתו.
[עריכה] ראו גם
[עריכה] לקריאה נוספת
- תלמוד בבלי יומא פו.
מוני מצוות:
- ספר המצוות לרמב"ם, לא תעשה סג.
- ספר החינוך, מצווה רצה.
פוסקים:
- משנה תורה לרמב"ם, הלכות יסודי התורה פרק ה.
- שולחן ערוך, יורה דעה קנז, א.
[עריכה] הערות שוליים
- ^ "וְאַתֶּם בֵּית יִשְׂרָאֵל כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה אִישׁ גִּלּוּלָיו לְכוּ עֲבֹדוּ וְאַחַר אִם אֵינְכֶם שֹׁמְעִים אֵלָי וְאֶת שֵׁם קָדְשִׁי לֹא תְחַלְּלוּ עוֹד בְּמַתְּנוֹתֵיכֶם וּבְגִלּוּלֵיכֶם." (יחזקאל כ, לט.)
- ^ (כ) וַיָּבוֹא אֶל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁם וַיְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי בֶּאֱמֹר לָהֶם עַם יְהֹוָה אֵלֶּה וּמֵאַרְצוֹ יָצָאוּ: (כא) וָאֶחְמֹל עַל שֵׁם קָדְשִׁי אֲשֶׁר חִלְּלוּהוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁמָּה: (כב) לָכֵן אֱמֹר לְבֵית יִשְׂרָאֵל כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה לֹא לְמַעַנְכֶם אֲנִי עֹשֶׂה בֵּית יִשְׂרָאֵל כִּי אִם לְשֵׁם קָדְשִׁי אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאתֶם שָׁם: (כג) וְקִדַּשְׁתִּי אֶת שְׁמִי הַגָּדוֹל הַמְחֻלָּל בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם בְּתוֹכָם וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם כִּי אֲנִי יְהֹוָה נְאֻם אֲדֹנָי יֱהֹוִה בְּהִקָּדְשִׁי בָכֶם לְעֵינֵיהֶם: (כד) וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם מִן הַגּוֹיִם וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל הָאֲרָצוֹת וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַתְכֶם: (יחזקאל לו כ-כד)
- ^ "הַשֹּׁאֲפִים עַל עֲפַר אֶרֶץ בְּרֹאשׁ דַּלִּים וְדֶרֶךְ עֲנָוִים יַטּוּ, וְאִישׁ וְאָבִיו יֵלְכוּ אֶל הַנַּעֲרָה - לְמַעַן חַלֵּל אֶת שֵׁם קָדְשִׁי." עמוס ב, ז
- ^ משנה תורה, הלכות דעות ו, יג
- ^ ספר החינוך רצה
