חנה ושבעת בניה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
סיפור חנה ושבעת בניה מופיע בתלמוד הבבלי (מסכת גיטין נ"ז, ב') באיכה רבה (א' נ') ובספר המכבים ב', פרק ז' (אחד מן הספרים החיצוניים). שמה של האישה שונה בגרסאות השונות של הסיפור. באיכה רבה היא מכונה מרים בת תנחום. במקורות אחרים היא מכונה חנה, או ששמה אינו נזכר כלל.
הסיפור מתאר מעשה גבורה של אם יהודיה ושבעת בניה, שמצאו את מותם על קידוש השם, כשהם מסרבים להשתחוות לפסל. נציגי הקיסר תפסו את האישה ואת בניה וניסו לשכנע כל אחד מן הבנים בזה אחר זה להשתחוות לפסל ולטעום מבשר חזיר, ועל ידי כך לעבור על איסורים חמורים בדת היהודית. כל אחד מן הבנים דחה את תביעת המלכות, והם הוצאו להורג בעינויים קשים לעיני אמם.
כשהגיעו פקידי הקיסר לבן השביעי, ילד קטן, ניסו לפתות אותו בערמה. הם הטילו טבעת לארץ וביקשו מהילד להרימה. כך חשבו, יראה לכל שהילד נענה להם. אך הילד עמד במבחן. הוא לא עשה כמצוות המלך, וגם הוא הוצא להורג. אז ביקשה האם כי יניחו לה לנשק את בניה ההרוגים, ולאחר מכן התאבדה בקפיצה מהגג ומתה.
וכך אמרה לבנה השביעי: "בני, לך אצל אברהם אבינו ואמור לו: כך אמרה אימי: אל תזוח דעתך עליך! אתה עקדת מזבח אחד, ואני עקדתי שבעה מזבחות, אתה - נסיון ואני –מעשה". (איכה רבה א' נ').
סיפור "חנה ושבעת בניה" אירע על רקע גזרותיו של אנטיוכוס אפיפנס. בספר המכבים ב' הוא מתואר כאחד הגורמים לפרוץ המרד בידי יהודה המכבי ואנשיו. הסיפור נחשב דוגמה לעיקרון "ייהרג ובל יעבור" שחל ביהדות רק על עבודה זרה, שפיכות דמים וגילוי עריות. יוצא מכלל זה סיפור התאבדותה של האם, שאין לו, לכאורה, הצדקה הלכתית.
בנצרות נחשב הסיפור כדוגמה להקרבה עילאית. אצל הנוצרים הקתולים נכלל ספר המכבים ב' ב"ברית הישנה".