חסן ביי שוכרי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

חסן ביי שוכרי (נולד 1876 - נפטר 28 בינואר 1940) כיהן כראש עיריית חיפה במהלכן של שתי תקופות נפרדות: בשנים 1914-1920 ובשנים 1920 עד 1940.

חסן בי שוכרי נולד בירושלים והשתייך למשפחה רמת דרג במנהל העותומני. ב1905 עבר לחיפה שהייתה כלולה בנפת חיפה ובה משל מאז שלהי המאה ה-19 אביו אחמד ביי שוכרי, שהיה מיודד עם מוצטפא פאשא אל-חליל, ראש עיריית חיפה בשנים 1885 עד 1903, שפירותיה הניבו ברית נישואין בין שתי המשפחות משנישא חסן לביתו של אל חליל. אל חליל נהג להפגין ידידות כלפי יהודי חיפה, דבר שהשפיע על חסן ביי לנהוג בצורה דומה בעתיד.

חסן ביי שוכרי כיהן בתפקיד אדמיניסטרטיבי בכיר בעירנצרת, במסגרתו סייע בידו של ידידו שבתאי לוי לרכוש אדמות בעמק יזרעאל מידי משפחת סורסוק. בשנת 1914 מינה אותו השלטון התורכי לתפקיד ראש עיריית חיפה.

במהלך מלחמת העולם הראשונה חלה הפסקה בפעילות העירייה וב-1918 לאחר הכיבוש הבריטי של העיר שבה מועצת העיר בראשותו לפעולתה התקינה. במועצה נכללו לראשונה נציגים יהודים, שניים במספר, אחד מהם שבתאי לוי ובנוסף עליהם חמישה נציגים ערבים. אוכלוסיית העיר מנתה אז כחמישה עשר אלף איש, מתוכם כאלף וארבע מאות איש יהודים.

חברי מועצת העיר הערבים ראו את יחסו המלבב כלפי האוכלוסייה היהודית בעין לא יפה ושיגרו באפריל 1920 מכתב למושל מחוז חיפה ובו הודיעו כי פסקו מלהיפגש עם שוכרי והוא אולץ להתפטר. היהודים מצידם שלחו משלחת נגדית למושל על מנת למנוע את התפטרותו. המושל הודיע על החלטתו לא לקבל את ההתפטרות, אך שוכרי היה נחוש בדעתו ובעקבותיו התפטרו שני הנציגים היהודים (מאוחר יותר חזרו לתפקידם על מנת לשמור על האינטרסים של היישוב העברי בעיר). שוכרי איבד את מקור פרנסתו וקיבל מספר שנים תמיכה מידידיו היהודים. באותה תקופה היה שוכרי פעיל בתנועת "אל ג'מעיה אל-אסלאמיה אל-וטניה" אשר תמכה במנדט ולא התנגדה לציונות ולכן תמכו בה היהודים.

מחליפו של שוכרי כראש עיריית חיפה בשנים 1920 עד 1927 היה עבד אל-רחמאן אל-חאג' שזוהה עם המופתי חאג' אמין אל-חוסייני, והדיר את רגליהם של היהודים ממשרות בעירייה. ראשי היישוב היהודי בעיר גמרו אומר בדעתם לתמוך ברשימה אשר תתחרה בעבד אל-רחמן בבחירות לראשות העיר ובראשה עמד שוכרי. סיעתו של שוכרי ניצחה ושוגרה משלחת לנציב הבריטי על מנת שימנהו לכהונת ראש העיר ואכן כך הוא עשה.

ביוני 1927 שב שוכרי למשרתו כראש עיריית חיפה. במועצת העיר היו שני נציגים יהודים (שבתאי לוי ו[[דוד הכהן) כנציג ההסתדרות ובנוסף אליהם שמונה ערבים.

שוכרי מינה פקידים יהודים למשרות בעירייה והפך את השפה העברית למקובלת בה ושווה בשימוש בתכתובת העירייה בצד הערבית. הוא מינה את אברהם כלפון לתפקיד מזכיר העיר חיפה. שוכרי הדגיש, למרות כל זאת, כי הוא פועל בצורה שווה למען טובתן של כל העדות בעיר. הוא חתם על הסכם עם חברת החשמל של רוטנברג להארת רחובות העיר. פעולות אלה לטובת היהודים בהן נקט נכללו במסגרת דרישות היהודים אליו לפני היבחרו שאותן הבטיח לקיים אם ייבחר. שוכרי הרבה להיפגש עם יהודים ופיתח ידידות אישית ואמיצה עם שבתי לוי, אברהם כלפון ומשה שרת, עימו הרבה להיפגש באופן אישי בביתו.

משנת 1933 חל שינוי בחלוקת מכרזי העירייה. עד אז זכו בהם רק קבלנים ערבים. מעתה זכו קבלנים ערבים באזורים בעלי רוב ערבי, קבלנים יהודים באזורים בעלי רוב יהודי והזוכה במכרז למציג ההצעה הטובה ביותר באזורים בעלי אוכלוסייה מעורבת. הדבר תרם להכנסת כוח עבודה יהודי לעבודות העירייה ולהגברת ביטחון התושבים היהודים ונכלל בדרישות ההנהגה היהודית לקראת בחירתו ב-1927. בשנת 1929 בזמן המאורעות פתח שוכרי בחיפה מועדון יהודי-ערבי. נקבע כי השפה המדוברת בו תהיה אנגלית וכי ייאסר לדבר על פוליטיקה על מנת למנוע מתיחות.

בסוף שנת 1933 השתתף שוכרי בוועידה של ראשי העיריות הערביות בירושלים שנועדו עם הנציב העליון ובו חתם על תזכיר כנגד עלייה יהודית. הדבר חולל משבר ביחסו עם היישוב היהודי. ראשי היישוב היהודי בחיפה מחו על כך בתזכיר ששלחו לנציב העליון וכן נפגשו עם שוכרי לצורך בירור. שוכרי טען כי משהוזמן לפגישה לא ידע מה תהיה מטרתה וכי הודות להשתדלותו רוככה נימת התזכיר כנגד העלייה היהודית. יחסיו של שוכרי עם היהודים שבו לקדמותם.

בבחירות של שנת 1934 זכה שוכרי שוב בבחירות לראשות העיר חיפה. על פי מפקד שנערך בשנת 1931 מנתה העיר חיפה 50,403 תושבים ומתוכם 15,293 יהודים. מועצת העיר החדשה כללה כעת תריסר נציגים ובהם ארבעה יהודים ושמונה ערבים. שבתי לוי היה סגנו של שוכרי.

בתקופת המרד הערבי שהחל בארץ ישראל בשנת 1936 הוקמה בחיפה נציגות של הוועדה הלאומית הערבית על מנת לפקח על שביתת הערבים והיא נחלה בתחילה הצלחה זעומה גרידא. הסוחרים ובעיקר הנוצרים שבהם הזדהו עימה כלפי חוץ, אך דה פקטו סחרו כמימים ימימה. אך משהחלו לקבל איומים הצטרפו באי רצון לשביתה, מתוך פחד. באוגוסט 1936 הייתה שביתה של פועלי נמל בעירייה בה שבתו רוב הפועלים הערבים. כעבור שבוע אילצו השלטונות את השובתים לשוב לעבודתם. היו איומים אישיים על ראש העיר וחברי המועצה הערבים להצטרף לשביתה.

שלושת אלפים פליטים יהודים עזבו את מקומות מגוריהם וחיו כפליטים במבני ציבור בשכונת הדר כרמל. שוכרי סייר בשכונה לבקשת היהודים ובדק דרכים לסייע בעדם. דבר ביקורו שימש עילה בידי הוועדה הלאומית וחברי המועצה הערבים להתקפה אישית כנגדו. הללו יצאו בגנותו בנאומים פומביים ומעל גבי העיתונות הכתובה.

בתחילת מאי בוצע ניסיון התנקשות בחייו של שוכרי. היה זה באמצעות פצצה שהוצמדה לביתו והתפוצצה. בדרך נס ניצלו הוא ומשפחתו. במאי 1936 קיבל שוכרי הזמנה לאספה של ראשי המועצות הערביות שארגנה הוועדה הלאומית. שוכרי שלח מכתב לראש המחוז בדרישה שיאסור את קיומה מחשש להסלמה. אך לבסוך היא כונסה, שוכרי נאלץ להתחלות למשך שבוע על מנת להימנע מלהשתתף בה. אך בלחצם של חברי המועצה הערבית שלח מכתב לבאי הוועידה ובה הודיע להם כי הוא תומך במטרותיה.

מחשש לחייו ומאכזבה מן הממשלה הבריטית שהעניקה לו תמיכה והגנה חלקית בלבד, אימץ את עצת ידידיו היהודים ועבור להתגורר על הר הכרמל. הוא נדד מבית מלון למשנהו וחרף כך נודע מקום היחבאו לשונאיו. שוכרי פנה לשלטונות על מנת שירחיקו מן העיר מסיתים, אך הללו לא נענו לו.

ב-3 ביוני 1936 קיימה הוועדה הלאומית ישיבה ובה כל החברים הערבים במועצת העיר, שוכרי לא הוזמן במתכוון. בישיבה הוחלט להכריז על שביתה בעירייה. חברי המועצה דרשו להיפגש עם שוכרי מבלי לספר לו את סיבת הפגישה, שכן לו היה יודע היה מסרב להיפגש עימם. בהיותם בביתו הפעילו עליו לחץ כבד לתמוך בדרישתם בשביתה כללית. הוא נאלץ לחתום עימם על מכתב למושל המחוז שלפיו אם לא ייענו דרישות הערבים הם יתפטרו תוך עשרה ימים. ראשי היישוב העברי שיגרו מברק לנציב העליון ובו מחאתם נגד השימוש שעושים נציגי המועצה במעמדם לקידום דעותיהם הפוליטיות. במכתב הוקיעו במיוחד את שוכרי והביעו את אכזבתם ממנו.

ב-16 ביוני נכנסה לתוקפה התפטרות חברי המועצה כולל שוכרי כראש העיר. הממשלה פנתה בנחרצות לנציגים הערבים לחזור בהם מהתפטרותם. שוכרי נענה וכל חברי המועצה הערביים פרט לאחד סרבו לחזור בהם. הממשלה מינתה מועצת עירייה ובה ארבעה חברי מועצה יהודים, שלושה פקידים בריטיים ושלושה ערבים הכוללים את חסן שוכרי, מזכיר העירייה וחבר מועצה שחזר בו מהתפטרותו.

ב-22 ביוני התכנסה מועצה העיר החדשה לישיבתה הראשונה, שוכרי לא נכח בה. ביוני יצא למשך מספר חודשים לגלות בלבנון נוכח ידיעות כי מתכוונים לרוצחו ונהג לשנות תדירות את מקום מגוריו. שבתאי לוי מילא את מקומו של שוכרי כראש עיריית חיפה ולראשונה היה רוב יהודי במועצה.

בנובמבר 1936 שב שוכרי לחיפה לתפקידו בעירייה עד ל-5 ביולי 1937. בינואר 1937 בוצע בשוכרי ניסיון ההתנקשות השני והוא ניצל. באוגוסט 1937 עזב את העיר משרבו האיומים על חייו. ב-4 בספטמבר 1937 נרצח גיסו של שוכרי, אברהים אל חליל, הוא נמנה עם קבוצת מנהיגים ערבים שנפגשה עם קבוצת מנהיגים ערבים בניסיון להגיע לפשרה בין הצדדים. שוכרי נותר בתפקידו כראש עיריית חיפה עד ליום מותו.

במהלך כהונתו כראש עיר הוקמו בעיר המדרכות הראשונות, נבנו גשר רושמיה וגשר הקישון, הוקמה רשת חשמל וביוב עירונית, וכן הוקמה רשת מים, הוקם ארגון מכבי האש העירוני, ונבנו לראשונה חופי רחצה ציבוריים ושירותים ציבוריים ברחובות.

ראשי היישוב היהודי בחיפה קראו להשבתת המסחר ביום מותו על מנת לתת הזדמנות ליהודים רבים ככל האפשר להשתתף בהלוויה. בישיבת הקהילה העברית הספיד אותו ראש הקהילה באומרו כי הוא "כאחד מחסידי אומות העולם". רבים מראשי היישוב השתתפו בהלוויתו. באיגרת התנחומים כתבה הסוכנות היהודית כי הוא היה "ראש עיר דגול". בשני העיתונים הגדולים הארץ ודבר הוקצה חלק ניכר מן העמוד הראשון לתיאור האבל.

שוכרי הבין כי טובת העיר חיפה דורשת את שיתופם של היהודים בעירייה והצהיר בפני היהודים כי הוא פועל למען אוכלוסיית העיר כולה. על מנת להשיג מטרה זו הוא חתר להפריד באופן מוחלט בין התפקיד המוניציפלי של הפוליטיקה בו התעסק, לבין הסכסוך היהודי-ערבי והעמיד את טובת העיר חיפה מעל לכול. הוא העביר את חיפה מעירייה ערבית לעירייה משותפת יהודית-ערבית.

עד היום נקרא על שמו רחוב שהוא ציר תנועה מרכזי בשכונת הדר הכרמל, ובו שוכן גם בניין עיריית חיפה.

[עריכה] לקריאה נוספת

• א' רובינשיין. יהודים וערבים בעירות ארץ ישראל (1926-1933) - ירושלים ועיריות אחרות. קתדרה 51 (1989), עמ' 122-147.
• שרה ומאיר אהרוני, אישים ומעשים בחיפה והסביבה, 1993.
• M. Seikaly, Haifa - Transformation of a Palestinian Arab Society. 1918-1939. London-New York, 1995.
• תמיר גורן. פשר "השיטה האידאלית": חסן ביי שוכרי והיהודים בתקופת המנדט. זמנים 82 (קיץ 2003) עמ' 16-29