טומאה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
בהלכה, טומאה היא מציאות רוחנית שלילית. טומאה, בניגוד למה שמקובל לפעמים לחשוב, אינה מונח המתקשר ללכלוך אלא לחוסר חיים (בארמית המילה טַמְיָא פירושה עצם). טומאה נוצרת רק על ידי בני אדם, או בעלי-חיים מתים. בעלי-חיים בחייהם, לא רק שאינם יכולים ליצור טומאה, אלא אינם יכולים אף להיטַמא.
קיים ביטוי מושאל "בעל חיים טמא" לגבי בעלי חיים שאינם כשרים (כגון חזיר), אך הוא אינו קשור לדיני טומאה וטהרה.
לפי הרמב"ם טעם מצוות הקשורות לטומאה הוא להרחיק מקירוב יתר למקדש ולקודש.
תוכן עניינים |
[עריכה] גורמי טומאה
[עריכה] גורמי טומאה מהתורה
- גופת אדם מת. המטמאת את האדם לפחות לשבעה ימים.
- טומאות היוצאות מהגוף: נגע צרעת, זיבה ושכבת זרע בגבר ודם הנידה באשה.
- נבלת בעלי חיים.
- אפר פרה אדומה.
- אנשים שנטמאו.
נבלה של בעל חיים מטמאת רק אם הוא בעל חיים גדול או שהוא שייך לקבוצה של שמונה שרצים הכוללים, למשל, את העכבר והלטאה. יתושים, זבובים, צפרדעים וכדומה אינם מטמאים כלל כשהם מתים. נבלה של עוף הראוי לאכילה מטמא רק את מי שאוכל אותו ולא במגע או במשא.
[עריכה] גורמי טומאה מדרבנן
חכמים הוסיפו דברים שונים לרשימת הדברים המטמאים. אלו כוללים:
- "עבודה זרה".
- ספרי התנ"ך, על מנת שלא יאחסנו לידם אוכל תרומה והעכברים יאכלו אותם.
- עפר ואוויר חוץ לארץ (גזירה הקשורה לטומאת מת).
- בית הפרס - מקום סביב קבר שנחרש.
[עריכה] דברים המקבלים טומאה
הטומאה עוברת מהדברים המטמאים לדברים המקבלים טומאה בדרכים שונות, בעיקר, מגע ומשא. גופת יהודי שמת מטמאת גם בשהייה תחת קורת גג אחת (המכונה בהלכה "אוהל").
לא כל דבר יכול לקבל טומאה. הטומאה עוברת מהדברים הטמאים לבני אדם, כלים שנעשו מחומרים מסוימים, אוכל ומשקאות. דברים המחוברים לאדמה וכלי אבן אינם מקבלים טומאה כלל (אלא אם הם חלק מקבר).
[עריכה] דרכי היטמאות
ישנן דרכים שונות להעביר טומאה, אם כי חלקן לא שייכות בכל מיני הטומאה (ראו לעיל פירוט לגבי סוגי הטומאה השונים):
- מגע
- משא - נשיאת החפץ הטמא מטמאת את הנושא אותו.
- היסט - הזזת החפץ הטמא (גם ללא הרמה)
- אוהל - אדם או חפץ המאהיל על טומאה (נמצא מעליה) נטמא; כמו כן, דבר טמא שמאהיל על אדם או חפץ מטמא אותם.
- מושב ומשכב - אדם טמא מטמא את מה שהוא נשען עליו, גם ללא נגיעה.
[עריכה] דרגות הטומאה
- אבי אבות הטומאה - רק המת (וברזל הנוגע במת)
- אב הטומאה - אחת עשרה מיני טומאות בדרגת אב הטומאה נאמרו בתורה (ראו פירוט בערך אב הטומאה)
- ראשון לטומאה - שייך באדם וכלים. (ראשון לטומאה והלאה נקראים באופו כללי ולד הטומאה)
- שני לטומאה - שייך רק באוכלים ומשקים.
- שלישי לטומאה - שייך בתרומה ובקודש
- רביעי לטומאה - שייך רק בקודש (קורבנות).
- אין-סוף לטומאה - שייך רק בטומאת פרה אדומה.
בהתייחסות לאדם מת, "אב הטומאה" הינו אדם או כלים שנטמאו מ"אבי אבות הטומאה" - מת (על ידי מגע, משא (ההבדל לדוגמה: במקרים מסוימים, נוגע לא מטמא בגדים שעליו ונושא מטמא) או שהייה תחת קורת גג אחת (המכונה בהלכה "אוהל"). אדם או כלים אלו שנטמאו מטמאים מאכלים ומשקים בדרגת ולד הטומאה הגבוהה ביותר - ראשון לטומאה. ישנם דברים נוספים אשר מטמאים את זולתם בדרגת ראשון לטומאה ולפיכך הם גם כן נכללים תחת הגדרת אב הטומאה. אולם, הפרש יש בדיניהם בנוגע לשאלה כיצד יטמאו.
[עריכה] טהרה
בהלכה, טהרה - הכינוי למציאות רוחנית חיובית, (ההפך מטומאה). על פי רוב הפרשנים, כמו למשל ריה"ל, המהות החיובית קשורה לחיות ולחיים, בניגוד לטומאה הנקשרת למוות. מובאת בדרך כלל כאקט חיובי ('היטהרות') העומד כנגד הטומאה, אך לעתים היא נזכרת גם כמציאות חיובית העומדת בפני עצמה.
הטהרה נדרשת על מנת שאדם יוכל לאכול תרומה וקורבנות ולהכנס למקדש. עם זאת, הקפדה על טהרה תמידית, למעט לפרקי טומאה קצרים הכרחיים, נחשבה מעלה חיובית ונדרשה מאדם המעוניין להקרא "חבר". אדם שהקפיד על טהרה תמידית נקרא - אוכל חולין בטהרה.
בימינו, עיקר הטהרה נוגעת לנשים בגלל הלכות נידה ולכהנים בגלל איסורם להטמא למת. בנוסף, העולים להר הבית בימינו צריכים להטהר לפני העלייה, גם בימינו על פי שיטת הרמב"ם שבית המקדש נשאר בקדושתו גם בחורבנו. .
[עריכה] היטהרות מטומאה
על מנת להטהר מטומאה יש לטבול במקור מים זורמים טבעי או במקווה, וברוב המקרים לחכות עד לערב. אדם שטבל ועדיין לא הגיע הערב נקרא - טבול יום. בנוסף, מי שנטמא באב הטומאה ממת, צריך להטהר בעזרת אפר פרה אדומה. ישנן טומאות אשר הנטמא בהם צריך להשלים את טהרתו על ידי הבאת קורבן. אדם שטבל אך לא השלים את טהרתו על ידי הבאת קורבן נקרא - מחוסר כיפורים.
על מנת להיטהר צריך קודם כל שיפסק מקור הטומאה (להרפא מהצרעת, לצאת מבית הקברות), מכאן מקור הביטוי "טובל ושרץ בידו" - שהרי המקווה איננו מועיל במקרה זה.
[עריכה] לקריאה נוספת
- מסכת פסחים דפים יד - כא
- מסכת חגיגה פרק שלישי
- הקדמת הרמב"ם לסדר טהרות
