יהושע אריאלי
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
יהושע אריאלי, (1916 - 3 באוגוסט 2002), היסטוריון ישראלי, חתן פרס ישראל לשנת התשנ"ג 1993.
תוכן עניינים |
[עריכה] חייו
אריאלי נולד בקרלסבאד שבבוהמיה, כיום בתחומי צ'כיה (העיר קארלובי וארי) בשנת 1916. הוא גדל בבית סוציאליסטי וציוני. היה בן זקונים ולו שלוש אחיות הגדולות ממנו. אימו הייתה אחראית בויצ"ו שבבוהמיה ואביו היה חבר בוועד הפועל של ההסתדרות הציונית.
יהושע אריאלי עלה לארץ בשנת 1931, נקלט בחברת הנוער של במושב בן שמן, שם למד חקלאות. החל מ-1937 למד מוזיקה, פילוסופיה והיסטוריה באוניברסיטה העברית, אך התנדבותו לצבא הבריטי קטע את חוק לימודיו. הוא התנדב לארגון ההגנה וב-1940 הצטרף, ביחד עם יוסף אלמוגי ויצחק בן-אהרון, ליחידת הסמלים והקצינים הראשונה שהסוכנות היהודית גייסה עבור הצבא הבריטי. לאחר שהייה בת שנה בצפון אפריקה, נשלחו בשנת 1941 על מנת להקים כוח פלישה ליוון, כדי לקיים שם חזית שנייה. אריאלי נפל בשבי בקורינתוס, הועבר כשבוי לסלוניקי ועבר מספר מחנות שבויים באוסטריה ובגרמניה. את עיתותיו העביר בהלחנת יצירות מוזיקליות ובקריאה בתנ"ך. בסך הכול היה בשבי הנאצי במשך ארבע שנים. הצבא הגרמני נהג לטפל בדרך כלל ביהודים המשרתים בצבא הבריטי לפי חוקי ז'נבה והסכמי הצלב האדום, ולכן לא אונה לו כל רע.
בתום מלחמת העולם השנייה ולאחר שחרורו מהשבי, אריאלי נתמנה למפקד פלוגה בהגנה. משלהי 1946 עד ראשית 1947 היה אריאלי שומרו האישי של דוד בן גוריון ובמלחמת השחרור שימש מפקדו הראשון של הגדנ"ע בירושלים והקים את מחנות האימונים ואת בסיסי הגדנ"ע ברחבי הארץ. הוא לחם במסגרת הגדנ"ע במלחמת העצמאות.
ב-1951 סיים את לימודי המוסמך שלו מן האוניברסיטה העברית וטס לאוניברסיטת הרווארד שבבוסטון בארצות הברית שם השלים את הדוקטורט שלו בהיסטוריה ב-1955. אריאלי שב ארצה ומאז ואילך נמנה על סגל ההוראה של החוג להיסטוריה כללית שבהאוניברסיטה העברית ועד מהרה נהיה לאחד מבכירי מוריו. ב 1967 ייסד באוניברסיטה העברית את החוג הראשון בישראל ללימודים אמריקניים.
בתחילת שנות השישים הקים ביחד עם נתן רוטנשרייך ופנחס לבון את תנועת מן היסוד ולאחר מלחמת ששת הימים היה ממייסדי התנועה לשלום וביטחון. אריאלי נמנה על המייסדים של אוניברסיטת חיפה וכיהן כרקטור הראשון שלה. בשנות השבעים עמד בצוותא עם פרופסור שמואל אטינגר בראש וועדה אשר קבעה את אופי הוראת ההיסטוריה בבתי הספר. כן שימש כיושב ראש החברה ההיסטורית.
כהיסטוריון, עסק אריאלי במגוון רחב של נושאים. עיקר מחקריו היו על העת החדשה, ובמיוחד בלטו מחקריו על ההיסטוריה של הדמוקרטיה האמריקנית. הוא נחשב לאחד ההיסטוריונים החשובים בתחום זה מחוץ לארצות הברית. כמו כן עסק גם בפילוסופיה של ההיסטוריה, בתולדותיו של מקצוע ההיסטוריה ובשאלות היסטוריות כלליות, החורגות מתקופה או אזור מסוימים, כגון שאלת חשיבותה של האישיות ההיסטורית.
קיבל את פרס ישראל לחקר ההיסטוריה לשנת תשנ"ג (1993).
[עריכה] אודות ספריו
[עריכה] אינדיבידואליזם ולאומיות באידיאולוגיה האמריקנית
זהו ספרו הראשון של אריאלי, שהתפרסם בשנת 1964, בו הוא מבצע מחקר החושף את ייחודה של המסורת המדינית בארצות הברית בתקופת המהפכה האמריקנית וראשית ימי הרפובליקה האמריקנית ומנתח אותם. זהו אחד המחקרים הבודדים אשר נכתבו על ידי היסטוריון לא אמריקאי אשר נודעה לו השפעה על ההיסטוריוגרפיה של המחשבה המדינית בארצות הברית. הספר הניח את אבן היסוד להיסטוריוגרפיה מדינית חדשה. אריאלי גילה לאמריקנים את חשיבות עולמם האידיאי של אבותיהם המייסדים. הוא ביקש לעמוד על אופייה האוניברסלי של הלאומיות האמריקנית ועל מקומו המיוחד של האינדיבידואליזם בה, תוך חיפוש השורשים האינטלקטואלים והדתיים במחשבה הפוליטית האנגלית, ובתודעה הפוריטנית והפרוטסטנטית. נשיא איגוד ההיסטוריונים האמריקנים ציין בנאומו משנת 1974 כי מחקרו של אריאלי הוא המעמיק והמקורי ביותר במחקרים על האידאלוגיה האמריקנית.
[עריכה] הקנוניה
אריאלי כתב את הספר בשנת 1965 על מנת לבחון את ההאשמה המחודשת של דוד בן-גוריון וחגי אשד לגבי פרשת לבון, ספר שחלקים ממנו צונזרו מטעמי ביטחון.
[עריכה] המחשבה המדינית בארצות הברית (1967-1969)
שני כרכי אנתולוגיה שערך יהושע אריאלי הם אסופת מאמרים המהווים מסד וטפחות ללימודים אמריקניים.
[עריכה] היסטוריה ופוליטיקה
ספרו של אריאלי, אשר יצא לאור בשנת 1992 הוא אסופת מאמרים פרי עטו, הבודקים את יחסי הגומלין בין בין ההיסטוריה הפונה אל העיון והעבר לבין הפוליטיקה אשר פניה מועדות אל העשיה, כשחץ הזמן פונה לעבר ההווה והעתיד. אריאלי בוחן את הנושאים הללו באירופה, ארצות הברית וישראל. בדיאלקטיקה זו נחשפות הפוליטיקה וההיסטוריה כשתי פנים של אותה מציאות פעלתנית, בספר מכונסים יחדיו מסות, מאמרים, ראיונות והרצאות. בשער הראשון בספר: "היסטוריה בין הוויה לתודעה", עוסק אריאלי בחשיבותה של ההיסטוריה ובמידת חשיבותה של המחשבה ההיסטורית, החידוש שבהיסטוריה של המאות ה-18 וה-19, מעמדה של ההיסטוריה בין מדעי הרוח, מקומה של האישיות בהיסטוריה ואחריותו של ההיסטוריון כלפי החברה בה הוא פועל. בשער השני דן אריאלי באושיותיה הדתיים והרוחניים של ההיסטוריה בת זמננו ומתמקד בהשלכותיה של המסורת הפרוטסנטית על עיצובו של העולם המודרני במערב. שערו השלישי של הספר מוקדש לייחודה של אמריקה בתוקף היותה "עולם חדש" וכולל דיונים במשמעות ה"ספר" (frontier) בהיסטוריוגרפיה האמריקנית, כן הוא דן במשמעותה של ארצות הברית במאה העשרים. בשערו הרביעי של הספר עוסק אריאלי בפוליטיקה במדינת ישראל. הוא מנתח בעיות יסוד המהותיות לקיומה של המדינה, שיקבעו את תדמיתה בעתיד ומתרה מפני ניסיון של הפוליטיקה הישראלית וראשיה להתעלם מן התוצאות העלולות לנבוע כתוצאה מהכרעותיה.
