לא תעמוד על דם רעך

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

לא תעמוד על דם רעך היא מצווה המופיעה בתורה (ויקרא יט, טז), שהפכה גם לחוק בספר החוקים של מדינת ישראל.

תוכן עניינים

1 ההלכה
2 חוק לא תעמוד על דם רעך
3 בעיות בחוק
4 ראו גם
5 לקריאה נוספת
6 קישורים חיצוניים

[עריכה] ההלכה

התלמוד במסכת סנהדרין (עג, א) מפרט מצבים שונים שבהם יש לפעול לפי כלל זה:

מניין לרואה את חבירו שהוא טובע בנהר או חיה גוררתו או לסטין באין עליו שהוא חייב להצילו? תלמוד לומר - לא תעמוד על דם רעך.

הרמב"ם קבע כי האיסור "לא תעמוד על דם רעך" הוא מן הלאוים החמורים, משום "שכל המאבד נפש אחת מישראל כאילו איבד עולם מלא, וכל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים כל העולם כולו".

מובן שאם אין סכנה למציל בפעולת ההצלה, הוא חייב לנסות ולהציל. יש פוסקים הסוברים כי על אדם אף להכניס עצמו לספק סכנה כדי להציל את חברו מסכנה ודאית, אך אחרים חולקים על גישה זו. המחשה קיצונית לדילמה זו מופיעה בתשובתו של הרדב"ז, רבי דוד בן זמרה, רבן של מצרים וארץ-ישראל במאה ה-16, לשאלה שהוצגה לפניו: מה יש לעשות במצב שבו "אמר השלטון לישראל: הנח לי לקצץ (ממך) אבר אחד שאינך מת ממנו, או אמית ישראל חבירך". לאחר דיון מעמיק מסכם הרדב"ז את תשובתו: "וצריך שמשפטי תורתנו יהיו מסכימים אל השכל והסברא; ואיך יעלה על דעתנו שיניח אדם לסמא את עינו או לחתוך את ידו או רגלו כדי שלא ימיתו את חבירו? הלכך איני רואה טעם לדין זה אלא מידת חסידות, ואשרי חלקו מי שיוכל לעמוד בזה. ואם יש ספק סכנת נפשות - הרי זה חסיד שוטה, דספיקא דידיה עדיף מוודאי דחבריה".

[עריכה] חוק לא תעמוד על דם רעך

מיזמי קרן ויקימדיה
טקסט בוויקיטקסט: חוק לא תעמוד על דם רעך

חוק לא תעמוד על דם רעך, התשנ"ח–1998, נכנס לתוקף ב-28 בספטמבר 1998. עיקר החוק הוא סעיף 1 בו, האומר:

(א) חובה על אדם להושיט עזרה לאדם הנמצא לנגד עיניו, עקב אירוע פתאומי, בסכנה חמורה ומיידית לחייו, לשלמות גופו או לבריאותו, כאשר לאל-ידו להושיט את העזרה, מבלי להסתכן או לסכן את זולתו.

(ב) המודיע לרשויות או המזעיק אדם אחר היכול להושיט את העזרה הנדרשת, יראוהו כמי שהושיט עזרה לענין חוק זה; בסעיף זה, "רשויות" — משטרת ישראל, מגן דוד אדום ושירות הכבאות.

חוק זה הופך את החובה המוסרית של עזרה לזולת לחובה הנובעת מחוק. העובר על הוראת החוק עונשו קנס.

החוק נחקק בעקבות הצעת חוק פרטית של ח"כ חנן פורת. בעת שהובא החוק לקריאה שנייה ושלישית נימק ח"כ פורת את יוזמתו:

לא היינו נזקקים לחוק הזה אילו באמת היינו במצב שבו המוסר הטבעי, שלפיו אדם הרואה אדם אחר שנמצא במצוקה לנגד עיניו, לא היה מהסס, היה טורח ומציל, גם אם הדבר הזה היה עולה לו בהוצאות מרובות של ממון ואפילו בסיכון של גוף. חשבנו בכל זאת, על רקע מקרים מצערים מאוד שהיו בשנים האחרונות ועל רקע רצון לקבוע נורמה שמעגנת את המוסר היהודי, הקובע "לא תעמוד על דם רעך", שאינך יכול לעמוד מנגד בשעה שאתה רואה את חברך נמצא בסכנה, וחברך הוא אדם באשר הוא אדם, יהודי כגוי, כל אדם באשר הוא, גדול, קטן, איש, אשה, עליך להושיט לו יד ולהציל אותו. ("דברי הכנסת", ‏22 ביוני ‏1998)

חוקים דומים קיימים ביפן, בגרמניה ובצרפת, אך שיטת המשפט האנגלו-אמריקנית אינה כוללת חובה פוזיטיבית להושיט עזרה לאדם המצוי במצוקה (חוק כזה נוסף לספר החוקים של אחדות ממדינות ארצות הברית, אך אין זה המצב הרווח). "חוק השומרוני הטוב" הקיים בארצות דוברות אנגלית אינו יוצר חובה פוזיטיבית לעזור לאדם במצוקה, אלא מגן על המסייע מפני תביעתו של האדם לו סייע, אם נגרם לו נזק. במשפט הישראלי התקיימה במידה מסוימת חובה כזו עוד קודם לחקיקת החוק, כדבריו של אהרן ברק בספרו "שיקול דעת שיפוטי – הלכה למעשה" (1987):

נראה לי כי בשל תפיסתנו שלנו את קדושת החיים, מן הראוי הוא שלא נלך בעקבות ההלכות האנגליות והאמריקאיות. שופט בישראל מן הראוי שייתן ביטוי לתחושת הצדק החברתי השוררת אצלנו. מן הראוי לו שיתחשב בסביבה החקיקתית הקרובה והרחוקה המעודדת מעשי הצלה. שיקולים נורמטיביים, מוסדיים ובין מוסדיים, מובילים, על כן להכרה בחובת זהירות מושגית המוטלת על כל אדם לנקוט באמצעי זהירות סבירים כדי למנוע סיכון של ממש לחיים ולגוף של זולתו, ובלבד שאין בכך כדי להעמידו בסיכון דומה.

החוק בא לידי ביטוי במשפט בישראל, ומוגשות תביעות פליליות על הפרתו.

[עריכה] בעיות בחוק

נראה כי יש בעייתיות מסוימות בקשר בסעיף 1 בין סעיף קטן ב' וסעיף קטן א' של החוק ויחסו לחובה לעזור. בניגוד לחוק בגרמניה לדוגמה, החוק הישראלי מחשיב קריאה לעזרה לגורם שלישי כגון משטרה כהושטת עזרה אקטיבית ע"פ הגדרה, גם אם למעשה עצם הקריאה לעזרה לגורם שלישי ואי-הושטת יד באופן עצמאי כאשר ניתן לעזור, חורצת את גורלו של האדם בסכנה.

למעשה קריאה דווקנית של החוק, מראה כי סעיף קטן ב' שבסעיף 1, מצמצם מאוד את תחולת החוק ודורש רק קריאה לעזרה ולא עזרה פיזית לאדם בסכנה, גם אם ישנה אפשרות כזו.