להיטון
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
להיטון - שבועון ישראלי בתחום המוזיקה והבידור הקל, שיצא לאור משנות ה-60 ועד שנות ה-80.
להיטון החל את דרכו כמגזין דו-שבועי בשנת 1969, ולאחר זמן קצר כבר היה לשבועון בעריכתו של אורי אלוני. השבועון, שהיה נפוץ בעיקר בקרב הדור הצעיר, יצר ז'אנר עיתונאי מהסוג שלא היה מוכר בארץ: הוא הביא מידע נרחב על כוכבי מוזיקה ובידור של הימים ההם, דרוגים של מצעדי הפזמונים, רכילויות, ביקורת על תקליטים, חדשות וכתבות על כוכבי פופ בארץ ובחו"ל, מילים לשירים, תמונות ופוסטרים. הגליונות הצבעוניים נקראו בשקיקה ושימשו במה לפרסומם של כוכבי התקופה, והפוסטרים הגדולים שהפיץ נתלו בחדרי ילדים ונוער. בהיותו שבועון נחשב, ייחודי בתחומו, יצר דרוג שנתי משלו לשירים של התקופה, ואף יזם את מופע "תקליט הזהב של להיטון". בין כותביו נמנו: אלון ריינהורן, יורם מארק רייך, דב זעירא, שאול גרוסברג, גלי צבי-וייס, הלל אברמוב, יגאל גלאי, וכתב הרכילות בעל הפסבדונים ג.עיטור.
בשלהי שנות ה-70 התמזג להיטון עם השבועון "עולם הקולנוע", ונוספו לו תכנים מתחום הקולנוע וכן מהטלוויזיה שהחלה את דרכה באותם ימים. בסוף שנות ה-80 התמעטו קוראי השבועון עד שחדל להופיע, בין הייתר עקב חדירת העיתונים הגדולים לתחומים זהים והקמת מוספי בידור ייחודיים, והוצאתם לאור של שבועונים דומים כמו: ראש 1 ( בעריכתו של דוד פז, מי שנמנה על עורכי להיטון עולם הקולנוע ) והשבועון "פנאי פלוס".
[עריכה] קישורים חיצוניים
- כתבה בלהיטון משנת 1975
- להיטון מודיע על פירוק החיפושיות
- דיווח על חתונתו של יגאל בשן
- מאמר על פופ מתקדם
[1] ג. עיטור אינו פסבדונים אלא שמו האמיתי של העיתונאי: עיטור גלביץ (זה הג.) שהיה מעיתונאי הרכילות הראשונים בישראל, שכתב בין היתר במשך שנים רבות גם ב"העולם הזה". כדרכם של עיתונאים הוא התפרנס בדוחק ממקצועו, וכך גם חי. הוא נפטר לפני כעשר שנים.
