תקליט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

פטיפון ועליו תקליט אריך נגן

תקליט הוא אמצעי הקלטה ובייחוד אמצעי הפצה ושמיעה של מוזיקה. שמות נוספים לתקליט הם: אריך-נגן, תקליט ויניל, אלבום מוזיקה. התקליט היה האמצעי הנפוץ ביותר לשמיעת מוזיקה ברוב המאה ה-20.

את התקליט והגרמופון להשמעת התקליטים המציא בארצות הברית בשנת 1887 הממציא היהודי אמיל ברלינר יליד העיר הנובר בגרמניה, אשר היגר לארצות הברית בגיל 19, פטנט נרשם על ההמצאה ב־12 בנובמבר 1887.

התקליט הוא מדיום אנלוגי לשמיעת מוזיקה: דיסק שטוח המסתובב בקצב אחיד ובתנוחה מאוזנת, עליה חרוט חריץ בצורת ספיראלה אחידה משולי התקליט כלפי המרכז. החריץ נע ימינה ושמאלה בתנועה אופקית לפי המוזיקה המוקלטת בו (אנלוגי לטרקטור הנוסע בסיבוב מתון מאוד וחורש תלם אחד ותוך כדי חרישה מזיזים את ההגה שלו ימינה ושמאלה במהירות ובעדינות לפי המוזיקה) בזמן ההשמעה המחט בחריץ קולטת את התנועות האופקיות העדינות והופכת אותן לצלילים. בתקליטים, כמעט תמיד הספיראלה מתחילה מבחוץ כלפי פנים כלומר משולי התקליט כלפי מרכז התקליט. יוצאים מן הכלל היו תקליטים יחידאיים (שלא שוכפלו בייצור המוני) שבהם נחרטה הספיראלה מהמרכז לשוליים וגם להפך. תקליטים אלה היו בשימוש נרחב בתחנות רדיו לשם שידור באולפנים. הכרזת העצמאות של מדינת ישראל הוקלטה ונחרטה על תקליטים יחידאים מסג זה. באולפני הרדיו של קול ישראל היה שימוש נרחב בתקליטים כאלה בשנות ה-50.

[עריכה] היסטוריה

ההקלטה הראשונה לצורך מסחרי הייתה בשנת 1895.

התקליטים הראשונים נעשו ממגוון חומרים מעורבים בגומי קשה. בתחילת המאה ה-20 הוחלף הגומי בחומרים יותר קשים: תרכובת שהכילה לכה "shellac" (שרף לכה, חומר טבעי דומה לפלסטיק). התכונה החשובה של התרכובת הזו היא התרככותה בחום באופן שמאפשר ייצור תקליטים בלחיצה בחום. ייצור המוני של תקליטים כאלו נעשה ב־1898 בהנובר בגרמניה. סוג זה של "תקליטי 78" יוצרו עד 1960. מהירויות הסיבוב היו מגוונות מאוד, אך ב-1910 היו רוב התקליטים במהירות הייתה 78 או 80 סיבובים לדקה (סל"ד). בשנת 1920 נקבע תקן של 78 סל"ד.

התקליטים הראשונים היו בדרך-כלל בקוטר 12-18 סנטימטר ( 7 אינץ' )
בשנת 1910 היו התקליטים בדרך-כלל בקוטר 25 סנטימטר ( 10 אינץ' )
ובכל צד היה אפשר להקליט כ-3 דקות. היו גם תקליטים בקוטר 30.5 סנטימטר (12 אינץ') והם נועדו בדרך כלל להקלטת מוזיקה קלאסית ואופרה, הם אפשרו הקלטה במשך 5 דקות בכל צד. כדי להפיץ יצירה אחת ארוכה היה צורך להקליטה על מספר תקליטים שהיו כורכים אותם באלבום. זהו המקור למונח המקובל היום, "אלבום" לדוגמה כשאומרים שזמר פלוני יצא עם "אלבום" חדש.

התקליט אריך-הנגן Long-Playing במהירות 33.3 הוצג לראשונה ב-21 ביוני 1948 על ידי חברת קולומביה. ומאז ועד אמצע שנות ה-80 היה התקליט האמצעי האיכותי והנפוץ להאזנה למוזיקה. תקליט בקוטר 30.5 סנטימטר הכיל בין 25 ו-35 דקות בכל צד של התקליט (במקרים קיצוניים הקליטו אף 45 דקות בכל צד אבל זה כבר היה על חשבון האיכות). תקליטים מסוג זה מכונים תקליטי ויניל שזה שמו של החומר הפלסטי ממנו יוצרו התקליטים. עם הזמן השתפרה מאוד איכותם של התקליטים וכן איכות הפטיפונים לשם האזנה להם, השימוש בשיטה זו להפצת מוזיקה נפוצה בכל העולם וחדרה כמעט לכל בית.

בשנות ה-80 של המאה ה-20 התחילו להשתמש בתקליטור לאחסון מוזיקה והפצתה. התקליטור הוא למעשה התקליט החדש של המאה ה-21, בשל ממדיו הקטנים בהרבה מאלו של התקליט ובשל נוחות השימוש בו. כמו כן, בזכות שיטת ההקלטה הדיגיטאלית איכותו הקול שנשמעת ממנו טובה בהרבה, ואין בה חריקות שנשמעו לעתים קרובות מהתקליטים.

כיום התקליט משמש תקליטנים במועדונים ועדיין מיצרים תקליטים מיוחדים לצורך זה. יש חובבי מוזיקה שעדיין ממשיכים להאזין לתקליטים. דווקא ההפרעות הקלות שאופייניות לתקליטים נחשבות בעיני חלק מחובבי המוזיקה כיתרון, והם מגדירים את הקול המופק מהם כ"יותר טבעי" או "יותר חם". ייצור התקליטים והפטיפונים להשמעתם נמשך במקומות אחדים בעולם, ויש עדיין חנויות מוזיקה שבהן אפשר למצוא תקליטים משומשים. המקור לתקליטים המשומשים הוא אוספים ישנים של חובבי מוזיקה או החלפת תקליטים ישנים בתקליטורים תמורת הנחה. יש חובבי מוזיקה שמחליפים ביניהם תקליטים נדירים ויש גם חברות מיוחדות העורכות מכירות פומביות של תקליטים.

[עריכה] ייצור תקליטים

כדי ליצור תקליט משתמשים בדיסקת אלומיניום מצופה בכלוריד הכסף (AgCl). אחרי שחורטים על הדיסקה את רישום הקול, מסירים את הציפוי, כלומר מפרידים את שכבת כלוריד הכסף מדיסקת האלומיניום. את הציפוי משכפלים באופן הבא: לוקחים גוש של פי-וי-סי ומכניסים אותו למכבש עם הציפוי, שמשמש כתבנית. כאשר לוחצים את המכבש החם על הגוש העשוי פי-וי-סי, הוא הופך לתקליט עם רישום זהה לזה שעל התבנית העשויה מכלוריד הכסף.

[עריכה] התקליטים בשירות תחנות הרדיו

רוב שידורי הרדיו בתחנות קטנות נעשים בשידור חי, אולם התפתחות אמצעי ההקלטה העלתה בהדרגה את שיעור השידורים המוקלטים. כיום יש באולפן רדיו רגיל קריין, שני נגני תקליטורים לפחות, ובדרך כלל גם מחשב שמשמש לשילוב פרסומות בשידור. מראשית ימי הרדיו עד תחילת שנות השישים היו בכל אולפן רדיו מיקרופון אחד או שניים ושני פטיפונים או יותר לנגינת תקליטים. התקליטים נוגנו במהירות 78 סיבובים לדקה עם שיר אחד ועד חמש דקות בכל צד של תקליט, בדרך-כלל נוגנו תקליטים שהופצו באופן מסחרי, אולם היו גם "תקליטים יחידאים" שנחרטו במכונת הקלטה מיוחדת שחרטה תקליטים חלקים ו"מילאה" אותם בהקלטה בצורה של חריצים לפי הצלילים שהועברו אליה. התקליטים הריקים היו בנויים בסיס (דיסקה עגולה) של אלומיניום מצופה בלכה של ניטרוצלולוז שכונה אז "אצטט", בדרך כלל בצבע שחור, בארץ הקליטו(חרטו) תקליטים כאלה בקוטר 25, 30, 35 ו-40 סנטימטר. ההכרזה על הקמת מדינת ישראל, שנמשכה כ-25 דקות, הוקלטה בטכניקה זו על שבעה צדדים של תקליטים חלקים על ידי חברת "צליל". כדי להשמיע ברדיו את הסימפוניה התשיעית של בטהובן (שנמשכת 74 דקות) היו צריכים לנגן כ-15 צדדים של תקליטים, כך שהיה יותר קל להעביר שידור חי של מופע מאשר להקליט אותו או אפילו להשמיעו משמונה תקליטים מסחריים. עם המצאתם של התקליטים אריכי-הנגן Long-Playing והפצתם הנרחבת נעשה השימוש בתקליטים לצורך שידורי רדיו נפוץ הרבה יותר. התפתחות ההקלטה על סרטים המגנטיים אפשרה, גם היא, שילוב שידורים מוקלטים בשיעור גבוה יותר, וכן הקלטת השידורים החיים לצורך שידורים חוזרים או שמירה בארכיון.