מבחן בוזגלו
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מבחן בוזגלו הוא מונח שהתפשט מתחומי עולם המשפט, והפך למטבע לשון.
בשנת 1976 הורה היועץ המשפטי לממשלה דאז, אהרן ברק, לפתוח בחקירה פלילית נגד אשר ידלין במה שנודע לימים כפרשת ידלין. ידלין, פעיל מרכזי במפא"י שעמד להתמנות לנגיד בנק ישראל, נחשד בגנבה וקבלת שוחד במסגרת תפקידו הקודם כיו"ר מרכז קופת חולים. הוא הורשע ונידון לחמש שנות מאסר.
החלטה זו של ברק הייתה צעד נחוש ואמיץ באותם ימים. בהתייחסו להחלטה, אמר ברק: "דין ידלין - כדין בוזגלו". המשמעות הייתה שאין הבדל בפני החוק בין החזק לחלש, ובהתאמה לאותם ימים, בין מי שנתפס כחזק - אשכנזים ותיקים לעומת החלש - בני העליות החדשות ובעיקר המזרחים.
למעשה, מבחן בוזגלו הועתק ממשמעותו המקורית שנגעה לשחיתות שלטונית ושימש כמעין נייר לקמוס לנושאים הקשורים לשסע הבין-עדתי בישראל. מבחן בוזגלו הפך לכלי מבחן תרבותי בשורה רחבה של נושאים כמו כלכלה, חינוך תקשורת ועוד. המבחן נערך למעשה על ידי השוואת הישגיהן של שתי קבוצות עדתיות אלו, מתוך הנחה שלא אמור להיות ביניהן הבדל.
עם השנים התפתח גם המונח מבחן בוזגלו ההפוך, המתייחס לרדיפה של איש ציבור על סמך חשדות לא מבוססים, שלא היו מצדיקים פתיחת חקירה כנגד אדם מן השורה. מבחן זה גם מתייחס למתן גזר דין דרקוני על עבירה שביצע איש ציבור, בעוד אדם מן השורה יקבל גזר דין קל יותר. דוגמה לדמות ציבורית שמציגה טיעון זה היא דורי קלגסבלד בתאונה קטלנית לה גרם, לפי הרשעתו באוקטובר 2006.
לנוכח התרבות המקרים של האשמת אישי ציבור (פוליטיקאים, מנהלי חברות, פקידי מדינה בכירים) בניצול מעמדם לשם הפקת רווח אישי, עלתה הטענה כי יש ספק עד כמה "מבחן בוזגלו" ממשיך להיות בתוקף מבחינה משפטית.
לטענה זו ניתן יתר תוקף כתוצאה ממספר תופעות:
- רק נגד מיעוטם של המואשמים (בדרך כלל הועלתה ההאשמה בתחקירים עיתונאיים) הוגשו כתבי אישום.
- מתוכם רק בודדים אכן הורשעו.
דוגמה לספק זה באה בדבריו של המשפטן משה נגבי, בספרו "כסדום היינו":
- "מבחן בוזגלו" נהפך על ראשו: אזרחים מן השורה נמקים בבתי מעצר ובבתי סוהר על לא עוול בכפם, ואילו בכירים שניצלו את השררה כדי להיטיב עם עצמם ועם מקורביהם ממשיכים במירוץ לצמרת באין מפריע. המשפט הצבאי מקנה חסינות למפקדים שהפקירו ברשלנות פושעת את חיי חייליהם, או ניצלו ניצול מיני חיילות, וגם למתעללים בפלסטינים.
כנגד טענה זו הועלתה טענה שדוברה העיקרי היה אהוד אולמרט, שרובם המכריע של התחקירים היה מגמתי ובוצע על ידי עיתונאים בעלי אינטרס, בהם מנה את משה נגבי, חנה קים ומרדכי גילת.
