מודל רגישות-דחק
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מודל הרגישות-דחק (Vulnerability-Stress Model) הוא מודל בתחום הפסיכולוגיה והפסיכיאטריה העוסק בחקר הגורמים להפרעות נפשיות. מודל זה מציע דרך לשלב בין גישות שונות להבנתן של הפרעות נפשיות: לפי המודל קיימת סבירות גבוהה יותר להתפתחות הפרעה נפשית אצל אנשים שאצלם קיימת רגישות מולדת להתפתחות ההפרעה, בעיקר גנטיים וכן הינם חשופים לגורמי דחק שונים אשר יביא למימוש הפוטנציאל להפרעה.
[עריכה] דוגמאות לישומים של המודל על הפרעות נפשיות שונות
- במחקרים נמצא כי אחוז מאוד גבוה מהמאובחנים מהפרעת אישיות גבולית חוו התעללות כלשהי בילדותם או התבגרותם. כמו כן במוחם של הסובלים מההפרעה בדרך כלל קיימות רמות חריגות של המוליך העצבי סרוטונין. לפי המודל של רגישות-דחק ייתכן כי פוטנציאל מולד לבעיה ברמות הסרוטונין בשילוב גורמי הדחק - התעללות - מביאים להתפתחות המחלה.
- הפרעת פאניקה ואגורפוביה: אצל אנשים מסוימים קיימת נטייה מולדת לפעילות-יתר של תגובת הילחם-או-ברח (רגישות ביולוגית) בשילוב עם נטייה מולדת קוגניטיבית לחשיבה קטסטרופאלית. השילוב של שני הגורמים מביא לכך שפעילות מוגזמת של תגובת הילחם-או-ברח מופעלת בקלות קרבה מדי, שתוביל להתקפי פאניקה שכיחים. שכיחותם של התקפי הפאניקה גורמת לכך שהאדם נמנע ממקומות שמקושרים לדעתו עם הפאניקה (משום שחווה בהם התקף). המנעות זו מפחיתה את החרדה מפני ההתקף. ההפחתה בחרדה מהווה גמול לחיובי להמנעות, ולכן לפי תאוריות הלמידה, ההמנעות ממקומות כאלה מתחזקת. לרוב אגורפובים לא חווים התקפי פאניקה בביתם, והדבר מהווה חיזוק נוסף להישארות בבית וסופו של דבר לאגורפוביה.
