מוזיאון אסירי המחתרות (ירושלים)
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
 |
ערך זה זקוק לעריכה, על מנת שיתאים לסגנון המקובל בוויקיפדיה. לצורך זה ייתכנו סיבות אחדות: פגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים, סגנון הטעון שיפור או צורך בהגהה. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה שלו. |
מוזיאון אסירי המחתרות נמצא במגרש הרוסים בירושלים במבנה אשר שימש בימי המנדט הבריטי כבית סוהר, בו נכלאו אסירי מחתרות רבים. המוזיאון מתאר באמצעות סיפורם הייחודי של אסירי המחתרות את מאבקו של היישוב היהודי להקמת המדינה.
תוכן עניינים |
[עריכה] תולדות המבנה
בשלהי תקופת השלטון העות'מאני בארץ ישראל, בנו הרוסים בירושלים, בשנות השישים של המאה ה-19, את מתחם "מגרש הרוסים" שכלל אכסניה לנשים על שם מריה (מרינסקיה). במלחמת העולם הראשונה (1917) כבשו הבריטים את הארץ מידי העות'מאניים והפכו את מתחם מגרש הרוסים למרכז שלטוני-ביטחוני בריטי שנודע בכינויו "בוינגרד". אכסניית הנשים הוסבה לבית הסוהר המרכזי הבריטי, בו נכלאו לאורך השנים לצד אסירים פליליים ערביים ויהודים גם מאות מלוחמי המחתרות - 'ההגנה', ה'אצ"ל' ו'לח"י'.
לקראת תום המנדט פונה בית הסוהר מיושביו. במהלך מלחמת העצמאות, ב-15 במאי 1948 נכבש מגרש הרוסים על ידי ההגנה בסיוע ה'אצ"ל' ולח"י במבצע קלשון. לאחר הקמת המדינה שימש הבניין לצרכים אזרחיים שונים, ובהם מחסנים של הסוכנות היהודית. בשנות השישים של המאה העשרים, נרכש רוב המתחם על ידי ממשלת ישראל מידי הממשלה הרוסית בעסקה שכונתה "עסקת התפוזים". בשנת 1991 עבר המבנה לידי משרד הביטחון ששחזר את בית הכלא והפך אותו למוזיאון אסירי המחתרות.
[עריכה] בתי הכלא המנדטוריים
מערכת המשפט ואכיפת החוק המנדטורית כללה בין היתר בתי דין אזרחיים וצבאיים, משטרה (Palestinian Police) ושירות בתי סוהר (Palestinian Prison). ברחבי הארץ הוקמו בתי כלא ומחנות מעצר ובהם בית הכלא המרכזי בירושלים, בית הכלא בעכו מחנות מעצר בעתלית ובלטרון ובית כלא ומעצר לנשים בבית-לחם. בדרגות הגבוהות בשירות בתי הסוהר המנדטורי שירתו בריטים ואילו בדרגות הביניים והזוטרות שירתו בעיקר ערבים וגם יהודים.
בבתי הכלא שהו אסירים פליליים בני שלושת הדתות. אסירי המחתרות הוגדרו אסירים פוליטיים ונשפטו בפני בתי דין צבאיים. העבירות בגינן נשפטו אסירי המחתרות, כללו בין היתר תליית כרוזים, אימון ואחזקת נשק ופגיעה פיזית בבריטיים. עונשי המאסר נקבעו בהתאם לחומרת העבירה ונעו בין חודשים ספורים למאסר עולם וגזר דין מוות.
בראשית תקופת המנדט מנתה אוכלוסיית בית הכלא המרכזי בירושלים כ-250 אסירים ולקראת סוף התקופה כ-500 אסירים. בראשית התקופה שוכנו האסירים בתאים, ללא הפרדה דתית. החל מאמצע שנות השלושים של המאה העשרים עלה מספרם של אנשי המחתרות האסורים. דרישתם להפרדה נענתה על ידי הבריטים והם שוכנו בתאים נפרדים. על אף המתח הלאומי ששרר מחוץ לכותלי הכלא היחסים בין האסירים היהודים לערבים היו תקינים בדרך כלל. בינואר 1947 חדר המתח החיצוני פנימה ופרצה קטטה חמורה שהתפתחה לכל רחבי הכלא וכונתה ה"טושה הגדולה". בעקבות אירוע זה הופרד הכלא לשני אגפים נפרדים, האזור הדרומי של הכלא הפך לאגף ערבי והאזור הצפוני לאגף יהודי.
[עריכה] המוזיאון
המוזיאון מציג מגוון חדרים של בית הכלא, כולל תאי אסירים רגילים ותא לאסירים מיוחסים, שעברו עבירות קלות. בתא האסירים הרגילים מוצגים מדי האסירים החומים, "בורשים" (מחצלות) עליהם ישנו האסירים ו"קרדל", דלי ששימש לעשיית הצרכים. בתא יש גם מיטה אחת, של ה"מוכתר", האסיר האחראי מטעם הבריטים על התנהלות האסירים בתא.
חדרים נוספים במוזיאון הם מאפייה בו אפו האסירים לחם ופיתות, מחסן בגדים, חדר בית הכנסת, והנאזרה (חדר רישום וקבלת אסירים). במחסן הבגדים הפקידו האסירים את חפציהם האישיים וקבלו במקומם פריטי לבוש ושינה בודדים ובהם מדים העשויים בד גס, שתי שמיכות ו"בורש" (מחצלת). בעת הקבלה לכלא גולחו שערות ראשיהם של האסירים.
חדר בית הכנסת הוא תא בו נכלאו אסירים פליליים יהודים שהפך בשבתות ובחגים לבית כנסת. תא זה קשור לפועלו של "אבי האסירים". הרב אריה לוין. הרב הקדיש את חייו לעזרה לזולת, למצורעים שאושפזו בבית החולים למצורעים בירושלים, לאסירים הפליליים היהודיים ולאסירי המחתרות שבינם לבין הרב נרקם קשר מיוחד. הרב הגיע לכלא מבלי שתוגמל, מדי שבת וחג ובכל תנאי מזג אוויר במשך למעלה מ-25 שנה. הוא עודד את רוחם של האסירים ומיד לאחר ביקורו בכלא מיהר לבתי המשפחות למסור דרישת שלום מבניהם.
חדר הבריחה (23) - תא הסמוך לגדר הכלא, בו נכלאו אסירי המחתרות. בפינת התא, מתחת למיטה הקיצונית, חפרו חברי האצ"ל ולח"י בתחילת שנת 1948 מנהרה שהתחברה לצינור ביוב שעבר מחוץ לגדר. בסיוע חבריהם מבחוץ שתיקנו כביכול את צינור הביוב, התחזו האסירים שבתא לעובדי עירייה ו-12 מהם הצליחו לברוח ולהצטרף לחבריהם שנלחמו במלחמת העצמאות. בתא זה, כמו ביתר התאים ברחבי הכלא, ניתן להבחין בחריטות על המרצפות ועל אדני החלונות שהותירו אחריהם האסירים. בין החריטות מופיעים שמות של אסירים, סמלים לאומיים כדוגמת מגן דוד, סמלי ארגונים ובהם סמל האצ"ל (במרכז מפת "ארץ ישראל השלמה" יד המחזיקה ברובה) וסמלה של המפלגה הקומוניסטית (כוכב ובמרכזו חרמש).
בחזית המבנה ניתן להבחין בסממנים לשלושת גלגולי המבנה. הכתובת ברוסית והסמל שמעל דלת הכניסה הם שרידים לאכסניית הנשים הרוסיות. גדרות התיל, הסורגים והכתובת על הדלת מקורם בתקופת המנדט ודגל ישראל מיצג את גלגולו העכשווי של המבנה כמוזיאון.
חדר הקרנה (35) – בתא אסירים זה שהוסב לאולם, מוקרן הסרט "בית הכלא המרכזי בירושלים" (13 דקות).
חדרי תצוגה –
• "חופשיים ליצור" – (17) תצוגת עבודות יד של אסירים ואסירות שנכלאו בבתי הכלא והמעצר הבריטיים. • "תקוות ואכזבות" – (31) תיאור היבטים מרכזיים בתקופת שלטון המנדט הבריטי, התקווה להקמת מדינה יהודית, פיתוח הארץ בעידוד הבריטים, המתחים בין האוכלוסייה היהודית וערבית ואכזבת היישוב מהשלטון הבריטי שהובילה להקמת המדינה. • "אסירות ועצירות בית לחם" (21) – תיאור פועלן של לוחמות המחתרות וכליאתן בבית הסוהר והמעצר בבית לחם.
חצרות הכלא – שתי החצרות הפנימיות נועדו להליכה היומית של האסירים. בחצרות היו גם מתקני שירות בהם האסירים עבדו דוגמת מטבחים ומכבסה.
במטבח היהודי עבד אסיר, לוחם פלמ"ח, בשם גדעון ("ג'וני") פלאי. חברתו ברכה פולד, גם היא לוחמת פלמ"ח, נהגה לבקר אותו בבית הכלא באופן סדיר, עד שחדלה לבקרו בלא שום הודעה. ידיעה בגזיר עיתון שעטף מצרכי מזון במטבח, הבהירה לג'וני את הסיבה - ברכה נהרגה על ידי הבריטים בפעולה להורדת מעפילי אונית "אורד וינגייט" בחוף תל אביב (מרץ 1946). לאחר ששוחרר מהכלא, הצטרף ג'וני לקרבות מלחמת העצמאות ונהרג באחד מהקרבות על כיבוש הקסטל (מרץ 1948).
אגף בתי המלאכה (42-44) – האסירים עבדו בבתי המלאכה כחלק משגרת היום. בין בתי המלאכה היו נגרייה, דפוס, סנדלרייה ומתפרה בה ארגו האסירים בורשים לשינה ותפרו מדים. הבריטים השתמשו בבתי המלאכה גם לצרכים חיצוניים דוגמת הדפסות בבית הדפוס, או הכנת ארונות קבורה לחיילים ושוטרים בריטיים.
חצר הטיולים – חצר זו שימשה מקום תפילה וטיולים לאסירים מוסלמים. על הקיר ניתן לראות את ציור קשת ה"מחרב" המציינת את כיוונה של מכה אליה פונים מוסלמים בזמן תפילותיהם.
בחצר זו הוצאו לפועל עונשי מלקות. בדצמבר 1946 נדון בנימין קמחי, חבר אצ"ל בן 16, ל-18 שנות מאסר ו-18 מלקות, על חלקו בניסיון שוד של בנק עות'מאן ביפו שנועד לשם מימון פעולת המחתרת. משנודע הדבר לאנשי האצ"ל, הם פרסמו כרוזים שאיימו על הבריטים כנגד ביצוע עונש המלקות. עקב האווירה המתוחה, החליט מנהל הכלא לבצע את העונש בחדרו ולא כמקובל בחצר הטיולים. למחרת, בפעולה שנודעה כ"ליל ההלקאות", תפסו חוליות של האצ"ל כמה חיילים בריטים, הלקו אותם 18 מלקות ושחררו אותם. אחת החוליות, נתפסה במחסום שגרתי על ידי הבריטים ושלושה מחבריה, מרדכי אלקחי, יחיאל דרזנר ואליעזר קשאני, עלו לגרדום בכלא עכו.
המוסטשפה (מרפאת הכלא) (57) – המרפאה הופרדה מתאי האסירים וכללה בין היתר את חדר הרופא שהגיע לכלא אחת לשבוע וחדר בידוד. שני בקבוקי התרופות, האדום והצהוב ניתנו כמעט לכל מחלה ומעידים על רמת הטיפול הירודה באסירים.
חדר המנהל והמזכירות (58) - משרדו של מנהל הכלא וחדר המזכירות הסמוך לו הופרדו בקיר חוסם (לא שוחזר), הכניסה אליהם הייתה מבחוץ. על המדפים משמאל לדלת מוצגים חפצים שונים באמצעותם הבריחו האסירים חומרים אסורים אל הכלא וממנו, וכן חפצים אסורים, שנתפסו בחיפוש בתאי האסירים.
תאי הצינוק (53) – בתאים צרים אלו שכונו בפי האסירים "גיהינום" נכלאו אסירים שעברו על חוקי הכלא, לדוגמה השתתפות בקטטה, או התחצפות לסוהר. עונש המאסר בצינוק ניתן על ידי מנהל הכלא והוא נע בין שעות ספורות לשבועיים.
חדר זיכרון לעולי הגרדום (7) באולם מוצגים דיוקנותיהם של שלושה עשר עולי הגרדום - חברי שלוש המחתרות שהוצאו להורג בתקופת המנדט הבריטי. לצדם מוצגים דיוקנותיהם של שניים מחברי ניל"י שהוצאו להורג בזמן השלטון העות'מאני וכן שלושה סוכנים ישראלים שהוצאו להורג לאחר הקמת המדינה במדינות ערב.
תאי הנידונים למוות והגרדום (52) רוב הנידונים למוות מקרב אסירי המחתרות, הועלו לגרדום בעכו שהייתה באותה תקופה עיר ערבית. לגרדום בירושלים הועלו בתקופת המנדט כמאה אסירים ערבים. הנידונים למוות לבושים אדום, שהו בשני התאים הסמוכים לגרדום והמתינו לביצוע גזר דינם.
משה ברזני חבר לח"י ומאיר פיינשטיין חבר אצ"ל, נידונו למוות בשנת 1946 בשל מעורבותם בשתי פעולות שונות שבוצעו בירושלים. הם המתינו לביצוע גזר דינם בתא הנידונים הימני. הבריטים שחששו מפני חטיפת הרכב שיוביל אותם לעכו, החליטו לשנות ממנהגם ולהוציאם להורג בירושלים.
ביוזמת שתי המחתרות ובהסכמת הנידונים, הוחלט לסכל את ביצוע גזר הדין. התוכנית הייתה להרכיב בין כתלי הכלא שני רימוני יד מאולתרים בתוך תפוזים ולהבריחם לתאם בסלסלת פירות. את הרימון הראשון הם ישליכו במעמד ההוצאה להורג לעבר תלייניהם ובהם מפקד הכלא, ובאמצעות השני יתאבדו.
ערב ההוצאה להורג ב' אייר תש"ז, 22 באפריל 1947, ביקר בתאם הרב יעקב גולדמן, שהתרשם מזקיפות קומתם ועל כן החליט, שלא כמקובל, ללוותם לגרדום. השנים הבינו שהרב נחוש בדעתו ולשתפו בתוכנית ההתאבדות אין טעם, כי רב לא יאפשר לבצעה משום קדושת החיים. לאחר שיצא הרב מתאם מתוך כוונה לחזור לפנות בוקר, חיבקו האחד את השני, כאשר הרימון בין לבבותיהם ושרו את ה"תקווה". כאשר נשמע קול נפץ עמום, הבינו חבריהם בכלא כי יד הבריטים לא תהיה בהם.
[עריכה] מחוץ למבנה
גלעד למשה ברזני ומאיר פיינשטיין - משה ברזני ומאיר פינשטיין נקברו בהר הזיתים. לאחר מלחמת ששת הימים הוצבו על קברם מצבות ממלכתיות של צה"ל. המצבות המקוריות הובאו לחצר המוזיאון והן מהוות גלעד לזכרם.
מנחם בגין, מפקד האצ"ל וראש הממשלה השישי, ביקש בצוואתו להיטמן לצדם של ברזאני ופיינשטיין בהר הזיתים.
הסתתיה – כאן סיתתו האסירים מצבות לחיילים ושוטרים בריטיים.
[עריכה] מידע כללי
• הדרכה – המוזיאון מקיים מגוון פעילויות לבני נוער, חיילים ומבוגרים. • ספריה וארכיון – תצלומים מסמכים וקטעי עיתונות. • אירועים - ניתן לקיים באתר טקסים, עצרות והרצאות. • חומרי הדרכה – ניתנים לרכישה בכניסה למוזיאון.
[עריכה] קישורים חיצוניים
- מוזיאון אסירי המחתרות באתר עיריית ירושלים
