מחדלים בנזיקין
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
תוכן עניינים |
[עריכה] מחדלים בדיני הנזיקין
מחדלים בדיני הנזיקין מעלים את סוגיית חיובו של אדם כמזיק בשל אי נקיטת פעולה ( על אף החובה שיש לנקוט בפעולה כזו), אשר בעטיה נגרם נזק. מחדלים בנזיקין מתאפיינים בד"כ ע"י אי נקיטה באמצעי זהירות.
[עריכה] הגדרה
מחדל מהו? מחדל כהגדרתו המשפטית הינו הימנעות מעשיית מעשה או אי התערבות למניעת התממשותה של סכנה, מקום שהייתה מוטלת החובה להתערב בכדי למנוע את התממשות אותה סכנה.
בניגוד למשפט הפלילי, שם הרציונאל הוא הגנה על החברה ועל מוסדותיה, בדיני הנזיקין הסכנה נקשרת יותר לנזקים שיכולים להיגרם לאדם מסוים. לכן הוגדרו אותם נזקים ע"י עוולות ספציפיות, כאשר במידה ואחת מהן מתרחשת וכתוצאה מהתרחשותה נגרם נזק כלשהו, המזיק יכול למצוא את עצמו חב בפיצוי הניזוק על גרימת הנזק. דיני הנזיקין מגינים גם על אינטרסים רכושיים וממוניים ולכן יספקו סעד גם במקרה של פגיעה ברכוש ולא רק במקרה של נזקי גוף.
בפקודת הנזיקין מופיע המחדל במשמעויות שונות וחשוב לעמוד על מובנו מתוך הקשר הדברים. בעוד שמספר המעשים שאותם מסוגל אדם לבצע ברגע מסויים הוא מוגבל בדרך הטבע , הרי אין סוף למחדלים שהוא יכול לעשות בכל רגע. לכן, בתחום האחריות בנזיקין אין ספק כי החובה לפעול כדי למנוע נזק מצומצמת לאין שיעור מהחובה להימנע מנזק. עם זאת, כפי שנראה בהמשך, הפסיקה הרחיבה חלק מהעוולות הנזיקיות השונות (כגון הפרת חובה חקוקה), הכוללות בתוכן גם התנהגות מחדלית.
אחת הבעיות המרכזיות העולות בהקשר של מחדל נזיקי, היא שאין כל אפשרות לתת תשובה חד משמעית לשאלה אם הנזק נגרם על ידי מעשה או מחדל. לדוגמא אדם נוהג במכוניתו במהירות מופרזת וגרם נזק : האם אחריותו בנזיקין מבוססת על המעשה האקטיבי של נסיעה במהירות מופרזת, או על המחדל של אי נהיגה במהירות הנאותה. הבחנה ברורה תתגבש רק אם נייחד את המושג מעשה לתנועות הגוף המביאות לידי תוצאות שהחוק מעוניין למנען, ועל מחדל נדבר אפוא אם התוצאה מתרחשת ללא כל תנועת גוף מצד המזיק.
בעיה נוספת שעולה היא הפגיעה החזקה באוטונומיה של הפרט. כאשר אנו אוסרים על אדם לבצע פעולה מסוימת מני רבות, אין כאן פגיעה יותר מדי גדולה באוטונומיה שלו, אולם הטלת חובה על אדם לבצע משהו ספציפי, שוללת ממנו באופן יותר גורף את חירותו לנהוג כרצונו. לכן, הן החקיקה והן הפסיקה מצמצמות את החובה וקובעות סייגים להטלת חובות פעולה ומבחנים שונים באשר להרשעה בגין הפרה של אותן חובות..
[עריכה] התפתחות היסטורית
בסקירת ההתפתחות ההיסטורית של דוקטרינת המחדל, נתמקד בהתפתחותה של חובת ההצלה הקיימת לאדם להציל את חברו שנתון בסכנת חיים מיידית. חובה זו מדגימה באופן די ברור את הדילמה בהטלת חובת עשה על אדם. שכן מצד אחד ערך "קדושת החיים" הוא ערך עליון במערכת המשפט הישראלית ועל כן ישנה שאיפה להציל כל אדם הנמצא בסכנה. מאידך,דרישה מאדם לסכן את עצמו ע"מ להציל אחר היא בעייתית.
טרם חקיקת חוק לא תעמוד על דם רעך התשנ"ח-1998. לא היה קיים בחקיקה הישראלית מקור חובה כללי המחייב אדם לפעול כדי להציל את הזולת, חובה מעין זו קיימת על קבוצות מוגדרות באוכלוסיה להגיש עזרה ולהציל מסכנה לדוגמא על הורים ביחס לילדיהם על כבאים באירוע של נזק לגוף ולרכוש ועל נהג רכב ביחס לנפגע מתאונת דרכים.
נוסף לכך, קיימת הוראה כללית בדיני העונשין, המחייבת להגיש עזרה בנסיבות מיוחדות. סעיף 471 לחוק העונשין , תשל"ז 1977 קובע : " המסרב להגיש עזרה, שיש ביכולתו להגיש , כשהוא נדרש לכך מאת עובד הציבור לנוכח עבירה בעיצומה או ספינה נטרפת או דליקה , שיטפון, רעש או כל אסון אחר לציבור , דינו מאסר חודש ימים". הוראות חוק אלה משמשות גם כמקור חובה בנזיקין. זאת מכח סע' 63 לפקודת הנזיקין הקובע כי מי שהפר חובה חקוקה, ישא באחריות נזיקית אם החיקוק אותו הפר נועד לטובתו של אחר, וההפרה אכן גרמה לאותו אדם נזק שאליו התכוון החיקוק.
בשנת 1998 נכנס לתוקפו חוק לא תעמוד על דם רעך , החוק מטיל חובה על אדם להושיט עזרה לאחר, זו הוראת החוק היחידה המטילה חובה על כל אדם להושיט יד עזרה לזולת הנתון בסכנה. פירוט חלק מהוראת החוק יובא בהמשך.
בהקשר הנזיקי ניתן לראות כי בעבר ביהמ"ש לא פיצה בקלות ניזוקים בשל מחדלים, אך בשנים האחרונות ניתן להבחין כי לביהמ"ש יש נטיה להרחיב את ההלכה לעניין פיצוי בגין מחדל.
[עריכה] סקירת הדין
[עריכה] פקודת הנזיקין
ע"מ לעמוד טוב יותר על השאלה מהו מחדל בדיני הנזיקין, ניתן מעט רקע על דיני הנזיקין עצמם. דיני הנזיקין( המעוגנים בעיקרם בפקודת הנזיקין), מחולקים לשתי סוגי עוולות:
1. עוולות פרטיקולאריות אשר מתייחסות למקרים ספציפיים כגון עוולת התקיפה, עוולת כליאת השווא, עוולת הנגישה וכדו'....
2. עוולות מסגרת אשר משתרעות על מגוון רחב של תחומים ונושאים: עוולת הרשלנות ועוולת הפרת חובה חקוקה. עוולות אלה משמשות בד"כ כעוולות סל אליהן פונה בד"כ תובע המתקשה להוכיח את קיומה של עוולה פרטיקולארית.
[עריכה] מטרות דיני הנזיקין
באופן גס, ניתן לחלק את מטרות דיני הנזיקין לשניים:
א)צדק מתקן – מטרות שנוגעות רק למערכת היחסים בין התובע ולנתבע.
ב)צדק מחלק – הסתכלות גם על הסביבה שמסביב לתובע ולנתבע.
מטרת דיני הנזיקין כיום (וכך גם בישראל) מכוונת לצדק המחלק המוגדר ע"י הגישה התועלתנית למשפט: נניח כי קיים מפעל בשכנות ליישוב מסויים. מפעל זה מזהם את הסביבה למורת רוחם של התושבים. אולם ידוע לנו כי התועלת המופקת מפעילות המפעל עולה (במונחים כלכליים) בהרבה על הנזק אותו הוא גורם. בדיני הנזיקין לא איכפת לי אם היצרן מפצה את הניזוקים או שלא. מה שמעניין אותי הוא שהמפעל ימשיך לייצר אם הוא מביא יותר תועלת מנזק. ז"א מטרת דיני הנזיקין הן להגדיל את ה"עוגה" (התועלת והעושר הכללי) ככל שניתן, החלוקה בין למי מגיע יותר ולמי מגיע פחות, תעשה אח"כ במסגרת של דינים אחרים (דיני מיסים לדוגמא). דיני הנזיקין מטרתם בין היתר, היא להגדיל את העושר המצרפי (של כלל החברה) למקסימום וזהו הצדק המחלק.
ע"מ למדוד האם התועלת מהייצור עולה על הנזק אנו משתמשים בנוסחה הנקראת נוסחת הנד: אנו לוקחים את גובה הנזק הצפוי מהייצור, כופלים אותו בסיכוי שאכן הנזק יתממש ואת התוצאה (שנקראת תוחלת הנזק) אנו משווים לעלות המניעה שבה עלינו לנקוט בכדי למנוע את הנזק (עלות מניעה יכולה להתבטא גם בהפסקת ייצור ואז בטוח שלא יהיה נזק, אולם יש לזכור כי אז גם נפסיד את התועלת המופקת לנו מהמפעל). במידה ועלות המניעה גבוהה מתוחלת הנזק, לא משתלם לנו להשקיע במניעת הנזק. לעומת זאת כאשר תוחלת הנזק גבוהה מעלות המניעה, אזי נטיל אחריות נזיקית על המזיק. עם זאת, יש לומר, כי אחת הנקודות השנויות במחלוקת בקשר לנוסחת הנד היא הטענה כי לא ניתן למדוד כל נזק, או כל תועלת בערכים כלכליים.
[עריכה] כיצד נוסחת הנד מיושמת במחדל?
כאשר אנו עוסקים במחדלים בנזיקין, נוסחת הנד תיושם באופן הבא: אם סך כל עלות מניעת הנזק עולה על תוחלת הנזק הכללית, אזי לא קמה למזיק חובה לנקוט באמצעים למניעת הנזק ולכן גם לא יתבע בגין במחדל. זאת להבדיל מחובה על הימנעות מפעולה אקטיבית היוצרת נזק, חובה אשר תקום בד"כ גם לפי שיקולי נוסחת הנד.
נמחיש זאת בדוגמא פשוטה: נניח כי יש לנו מפעל המייצר בתועלת של 100 ₪. נניח גם, כי עקב פליטה של פיח, מייצר המפעל לסביבתו נזק (בהסתברות של 100%) בגובה של 50 ₪. ידוע לנו גם כי התקנת מסנן לארובה, אשר ימנע את הנזק, עולה 30 ₪.
עומדות לפנינו כעת 3 אפשרויות. נבחן את שלושתן ונראה באיזו אפשרות כדאי לנו לבחור, ע"מ להגיע למצב הטוב ביותר עבורנו מבחינה כלכלית:
1) ניתן למפעל להמשיך לייצר ללא הגבלה – במצב כזה אנו מרוויחים את התועלת שמייצר המפעל (100 ₪), אך נישא גם בנזק שהוא מייצר (50 ₪). ולכן בסה"כ נקבל תועלת של 50 ₪.
2) ניתן למפעל להמשיך לייצר בתנאי שיתקין את המסנן (הטלת חובת זהירות) – במצב כזה אנו מרוויחים את התועלת שמייצר המפעל (100 ₪), אולם משלמים על התקנת המסנן (30 ₪). ולכן בסה"כ נקבל תועלת של 70 ₪.
3) נמנע מהמפעל להמשיך לייצר – במצב כזה נפסיד את התועלת שמייצר המפעל (100- ₪), אך נרוויח את מניעת הנזק (50 ₪). לכן בסה"כ נגיע לתועלת שלילית (הפסד) של 50- ₪.
מהדוגמא לעיל ניתן לראות בבירור כי דרך הפעולה העדיפה ביותר היא לתת למפעל להמשיך לייצר, אם כי להטיל עליו חובה להתקין את המסנן. במצב כזה, שהמחוקק אכן מטיל על המפעל חובת זהירות (להתקין מסנן), אי התקנה של המסנן תחשב מצד המפעל כמחדל נזיקי ועל כן הוא יצטרך לשאת באחריות ולשלם את הנזק בהתאם לדיני הנזיקין.
[עריכה] חוק לא תעמוד על דם רעך , תשנ"ח -1998:
המטרה העומדת בבסיס חקיקת חוק לא תעמוד על דם רעך הינה ליצור מצב של תמריץ לפעול במצבים מסויימים על מנת להושיט עזרה לזולת. לדוגמא, אם אדם עושה את דרכו לים, ובדרך נתקל בתאונת דרכים, אותו אדם חייב להושיט עזרה לנפגעי התאונה אם ישנם כאלה. זאת מכוח החובה המוטלת עליו ע"פ חוק לא תעמוד על דם רעך שכן אחרת הדבר ייחשב כעבירה על החוק. אין כל ספק כי החוק פוגע באוטונומיה של הפרט, אך מצד שני אין אותו פרט נדרש לעשות מעל ומעבר. ע"פ הוראת החוק די בניסיון לפעול בכדי לצאת ידי חובה , שכן המינימום הנדרש הינו להודיע לרשויות החוק לדוגמא למשטרת ישראל, למגן דוד אדום וכד'.
בנוסף לכך, בא החוק והגדיר מסגרת נורמטיבית וקבע תנאים ברורים שבהם מוטלת החובה לפעול, ואין דרישה להושיט יד עזרה בכל מצב שכן הסדר שכזה ייפגע קשות ברקמה החברתית ובמהלך החיים הסביר. בשל כך, נקבעו תנאים שבהתקיימם נדרש האדם להושיט יד לעזרה ומשלא עשה כן ישא באחריות לתוצאת מחדלו. התנאים הם כמפורט להלן:
1.היות האדם השני נתון בסכנה חמורה ומיידית.
2.האדם נקלע לסכנה עקב אירוע פתאומי.
3.האדם הנתון בסכנה נמצא לנגד עיניו – הווה אומר, שרק אם אותו אדם הזקוק להצלה נמצא בטווח ראייתו של המציל, קמה חובת ההצלה.
4.אין אדם נדרש להסתכן או לסכן את הזולת ע"מ להציל אדם אחר.
[עריכה] "מחדל" בקודיפיקציה
רוב ההלכות הקשורות למחדל בנזיקין, נשארו בהצעת הקודיפיקציה על כנן. עם זאת ישנם מס' תיקוני חוק, העלולים לשנות מעט מהמצב הקיים כיום בפקודת הנזיקין.
סע' 6 להצעת חוק דיני ממונות (הקודיפיקציה), שהינו סע' ההגדרות הכלליות בחוק, קובע: כי כל מקום בו תופיע המילה "מעשה", תהיה הכוונה גם לרבות "מחדל". כך שבעצם ניתן לראות כי בעיני המחוקק אין הבדל לצורך הוראות החוק, בין חיוב בעשייה, לחיוב באי עשייה. כיום אין הגדרה שכזו בפקודת הנזיקין והטלת האחריות במחדל נעשית לפי קיום הוראה שכזו בסע' ספציפי, או לפי פיתוח פסיקתי הקובע כי למזיק קיימת חובה לביצוע מעשה והוא נמנע ממנה. כמו כן, גם מסע' 2 לחוק הפרשנות, התשמ"א-1981 ניתן ללמוד כי איסור על מעשה גורר בחובו גם איסור על מחדל.
סע' 387 להצעת חוק דיני ממונות, העוסק בעוולת הרשלנות, קובע (חלופה ב' לסע' קטן ב'): כיצד יש לבחון התנהגות של אדם סביר, כדי להכריע האם התקיימה התרשלות מצד המזיק. הסע' קובע כי התנהגות סבירה תיבחן בין היתר תוך שימת לב על עלות המניעה, או בהקטנה של סיכונים העלולים להיגרם מאותה התנהגות. בכך בעצם מעגן המחוקק את המבחן של נוסחת הנד שפותח בפסיקה, לבחינת השאלה מתי יש להטיל על אדם חובת זהירות שיכולה בין היתר להתבטא בחובה לנקוט אמצעי זהירות.
נק' מעניינת נוספת המתקשרת לנושא המחדל, עולה בסע' 374 להצעת חוק דיני ממונות, המדבר על "היעדר שליטה". לפי הסע' לא ישא אדם באחריות בנזיקין, בגין מעשה (או מחדל) שלא היה בידו לבחור בין עשייתו ובין הימנעות ממנו, מחמת היעדר שליטה על תנועותיו. עם זאת, הוראות הסע' לא יחולו כאשר המעוול הביא את עצמו מרצון למצב של היעדר שליטה (לדוג' השתכרות לפני נהיגה). לכן אם על אדם מסוים היתה מוטלת חובה כלשהי, בין חובה חקוקה או חובה אחרת לעשות מעשה, אולם בשל חוסר יכולת לשלוט בעצמו או שיתוק שאחז בו הוא לא פעל, לא תקום לו בשל כך אחריות בנזיקין.
לעניין המחדל הוראה זו מתקשרת יותר לחובת הצלה המוטלת על אדם מכח הוראות החיקוק השונות. לכן, אם למשל קמה לאדם חובת הצלה מסוימת כלפי חברו, אך בגין שיתוק שאחז בו (שלא באשמתו) הוא לא הצילו, לא תקום לו חבות בגין מחדל בנזיקין.
[עריכה] מבט לעתיד
כפי שניתן לראות, מעמדו של המחדל בדיני הנזיקין כמעט זהה למעמדו של מעשה נזיקי. הדבר בא לידי ביטוי גם בהצעת חוק דיני הממונות, בה כל הוראה המתייחסת אל מעשה, כוללת התייחסות גם למחדל.
כמובן שהשאלה המרכזית העולה כשאנו דנים בהטלת אחריות בגין מחדל, היא היכן עובר קו הגבול? כפי שראינו, ברגע שמטילים על אדם חובה להימנע מעשיית מעשה מסויים, אין כאן פגיעה גדולה בחירותו שכן כל שאר המעשים (החוקיים כמובן) מותרים לו. אולם, כאשר אנו מטילים על אדם חובת עשייה, אנו בעצם שוללים במידה רבה את חירותו. אנו מחייבים אותו להימנע מעשיית כל מעשה אחר מלבד אותה חובת עשייה.
בעבר, נמנעו ביהמ"ש מלהטיל חבות בגין מחדלים, אולם עם השנים פיתח ביהמ"ש מבחנים פסיקתיים שונים שהרחיבו את האחריות בגין מחדלים. כך למשל בפרשת ולעס נגד אגד, בפרשה זו הותקף מר ולעס ללא סיבה על ידי חבורת נערים בתחנה המרכזית בירושלים. השופט ריבלין קבע כי גם חברת "אגד" חייבת בנזקיו של מר ולעס, זאת משום שבשאלת הטלת חובה לנקוט באמצעי זהירות לפי נוסחת הנד, יילקחו גם בחשבון הנזקים העלולים להיגרם למזיק עצמו ("אגד") בגין אי נקיטת אמצעי הזהירות. כמו כן נקבע בפסה"ד, כי לפעמים תקום חובת פעולה גם כדי למנוע מעשה מזיק שנגרם ע"י גורם חיצוני.
דוג' נוספת להרחבת האחריות בגין מחדל, ניתן לראות מהתחום הפלילי, בפרשת ג'ייסון לורנס. מדובר במקרה בו חבורה של נערים שיחקו ב"רולטה רוסית" עם אקדח ששייך לאביו של ג'ייסון לורנס. ג'ייסון היה זה שהביא את האקדח וזה שיזם את המשחק כאשר בסופו של דבר אחד הנערים נהרג מפליטת כדור. ביהמ"ש קבע כי ברגע שפלוני יוצר תשתית מסוכנת אליה נקלע אלמוני, קמה לפלוני קרבה היוצרת חובת הצלה כלפי אותו אלמוני. ג'ייסון לורנס הפר את חובת הזהירות שקמה לו בכך שלא מנע מאותו נער לשחק עם האקדח. עוד קבע ביהמ"ש כי הכרעה שהתקיימה התרשלות בהליך פלילי, משליכה ישירות גם על ההליך הנזיקי.
דוקטרינת החבות של "יוצר מצב מסוכן", באה בהקשר הנזיקי בפרשת "אילן חמו" בה נפגע הנער אילן חמו כאשר גחל שהשליך לעברו בטעות בעל סטקיה (שהדליק את גריל הפחמים על המדרכה בסמוך לסטקיה), גרם לו לכוויות חמורות. ביהמ"ש קבע כי למועצה המקומית עתלית קמה חובה למנוע הדלקת גריל פחמים על מדרכה ציבורית, שכן יש בכך ליצור מצב מסוכן.
לעניין הרחבת האחריות במחדל בגין חובת הצלה, רלוונטי מאד גם חוק "לא תעמוד על דם רעך" שחוקק ב 1998,המטיל חובת הצלה כללית כלפי כל אדם הנמצא בסכנה חמורה ומיידית לחייו. החוק אמנם קובע כי אם מעשה ההצלה מעמיד בסכנה את המציל או כל אדם אחר (לרבות האדם ש"מועמד" להצלה – כמו למשל הענקת טיפול רפואי ע"י אדם שאינו מבין בכך דבר), לא קיימת החובה לפעול, אולם ההחלטה אם מעשה ההצלה היה יוצר סיכון או שלא, נתונה הרבה פעמים בידי ביהמ"ש. ככל הנראה ההחלטה מתי הייתה קיימת לאדם חובה לפעול, רצוי שתהיה תלוית הנורמה החברתית הקיימת ואשר אמורה להיות מבוטאת ע"י שקול דעתו של ביהמ"ש. נוסחת הנד, בה משתמש ביהמ"ש לעיתים קרובות יכולה לבטא באופן הולם את השיקולים הרלוונטיים לעניין הטלת חבות במחדל, אולם לעיתים על ביהמ"ש להפעיל שיקולי מדיניות חברתיים שונים מהגישה הכלכלית ע"מ לקבוע אם ראוי להטיל חובת פעולה למניעת נזק.
[עריכה] פרק ביקורתי
כאמור, אחת הגישות הדומיננטיות בדיני הנזיקין היא הגישה הכלכלית הנוקטת בשיקולים תועלתניים ביחס לדרך בה יש לקבוע על מי לשאת בנזק. דהיינו, לפי גישה זו המטרה בראש ובראשונה היא למקסם כמה שניתן את התועלת והרווחים בחברה, כאשר את צורת החלוקה של הרווחים בין פרטי החברה יש לקבוע ע"י מערכת דינים אחרת (דוגמת דיני מיסים).
ישנה ביקורת רבה כנגד גישה זו, בעיקר מכיוון אנשים אשר מאמינים יותר בשיקולי חלוקה, המתמקדים יותר באופן חלוקתה של עוגת הרווחה בין הפרטים בחברה. להלן נציג שניים משיקולי החלוקה העיקריים:
[עריכה] אשם
אחד ממבחני החלוקה המרכזיים הוא מבחן האשם. תמציתו של מבחן זה היא שנטיל אחריות בנזיקין, רק במקום בו יש דופי מוסרי בהתנהגות המזיק. לעניין מחדל, עלינו לבדוק כי ההתנהגות המחדלית הייתה פסולה מבחינה מוסרית, ע"מ שנראה ב"חודל" כמי שהייתה מוטלת עליו חובה לפעול. אמנם, בחלק גדול מהעוולות בפקודת הנזיקין יש מבחן הבוחן את אשמת המעוול בצורה של סטייה מנורמת התנהגות סבירה וצפיית הסיכון. אולם ישנן גם עוולות בפקודת הנזיקין (לדוג' ביחסי עובד מעביד), בהן מטיל המחוקק חבות נזיקית גם ללא התנהגות פסולה מצד המעוול, זאת מכח אחריות חמורה המוטלת עליו. דוגמא טובה לכך ניתן למצוא בפרשת ולעס בו חויבה חברת "אגד" בנזקיו של מר ולעס שנגרמו בתחנה המרכזית, על אף שאת הנזקים גרם בכלל צד שלישי (חבורת נערים ששהו באותה עת בתחנה). דהיינו, "אגד" נושאת באחריות נזיקית על אף שהיא אינה אשמה בגרימה לנזק עצמו. הבעיה מתעצמת יותר כאשר אנו עוסקים במחדל, זאת משום שכאשר אנו מטילים חובת פעולה על אדם, אנו כאמור פוגעים מאד באוטונומיה שלו ושוללים במידת מה את חירותו. אם נוסיף לכך גם קיום חובה בגין מחדל גם כאשר אין אשמה מוסרית, הרי שיכול להיות שהפגיעה באוטונומיה תהיה גדולה מדי. שיקולי חלוקה (בניגוד לשיקולי תועלתנות), מציעים להטיל את האחריות לנזק, רק על מעוול שהתנהג באופן פגום מוסרית. כך אנו מערבים גם שיקולי צדק בדיני הנזיקין ולא משאירים אותם למערכות דינים אחרות.
[עריכה] הטלת הסיכון על הנהנה ממנו
ניקח לדוגמא אדם שסיכן את חייו מרצונו לצורך הנאה (למשל קפץ באנג'י או נסע במהירות גבוהה) וגרם לעצמו נזק. נשאלת השאלה מדוע קמה חובה לאדם אחר להצילו, בין אם הוא בעל קרבה לאותו מסתכן, או בין שהוא עבר במקרה במקום וראה את האירוע לנגד עיניו. אמנם קיימת בפקודת הנזיקין הגנה של "הסתכנות מרצון (של הניזוק)" עבור מעוול נזיקי, אולם הגנה זו אינה קמה כאשר הייתה מוטלת על אותו מעוול, חובה מכח חיקוק והוא לא מילא אותה. מכאן, שאדם שהפר חובת עשייה המוטלת עליו מכח חיקוק, ישא באחריות נזיקית גם אם הניזוק נטל על עצמו את הסיכון. זהו מצב ששיקולי חלוקה רוצים למנוע.
