מרד גאלוס
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מרד גאלוס הוא מרד של היהודים בשנת 351 לספירה כנגד גאלוס ששלט על מזרח האימפריה הרומית.
תוכן עניינים |
[עריכה] המרידות ברומאים
ההיסטוריה של עם ישראל רצופה גלי מרידות, כשהמרכזיות היו המרד הגדול, מרד התפוצות, מרד בר כוכבא, מלחמת סוורוס-ניגר והמרד נגד גאלוס. רובן ככולן הוכחו כמיותרות, ואין מדובר, חלילה, בראיה לאחור, בדיעבד, כשיפוט שלאחר מעשה, אלא בבחינה פשוטה של מאזן תועלת-הפסד, ויתירה מזו, המרידות נישאו, אם מראשיתן ואם בהמשכן, על גלי הקנאות, בפרט המשיחית, אשר ראתה את הגאולה כדבר מוחשי ביותר, וסחפה גורמים שנפגעו כלכלית וחברתית מן המצב הקיים, אל חיק המרד.
יתירה מזו, ראוי להדגיש נקודה שהיא מוזנחת דיה בספרות המחקרית ומתעלמים ממנה רבים וטובים. מדובר בפרוייקציה היסטוריוסופית של שיוך מאפיינים מודרניים, פרי מאתיים השנים האחרונות, אל בין קפלי העולם הקדום. מדובר בעקרונות הרעיונות הלאומיים, כאלה שהעמידו במרכז הגותם את עקרון ההגדרה העצמית על יסוד שאיפתו הבסיסית של כל עם, ובתוכו כל פרטיו, להיות ריבון וחופשי משלטון אחר. רעיונות כאלה כלל לא צמחו ובוודאי שלא הבשילו בעידן הקדום, כזה שהיה מושתת על אמונות דתיות, ובעיקר שלא התחברו פרטיו לעם/אומה דרך אמצעי תקשורת פרימיטיביים. על כן אין לנסח על דגל המרידה את שאיפת החופש והריבונות מחד ומאידך להבין את המניעים הדתיים-המשיחיים, שהופרצו על ידי קבוצות קנאיות.
[עריכה] גורמי המרד ונסיבותיו
ב-22 במאי, שנת 337 לספ' נפטר הקיסר הרומי הנוצרי קונסטנטינוס וממלכתו הגדולה התפצלה בין שלושת בניו. הבכור, קונסטנטיוס, קיבל לידיו את השליטה על מזרח האימפריה, ובכללו על הפרובינקיה פלאייסטינה לשעבר, קרי ישראל. 13 שנה אחר-כך, לאחר מלחמות אחים ומרידות ברחבי מערב האימפריה, נותר קונסטנטיוס לבדו כמושל כל האימפריה. שנה אחר כך, ב-351 לספ', קרב אליו קונסטנטיוס את בן-דודו, גאלוס, כדי להקל מעליו את עומס השלטון, ומסר בידו את השליטה על מזרח האימפריה הרומית.
קונסטנטיוס, בשונה מאביו קונסטנטינוס, החמיר את החקיקה הקיסרית כנגד היהודים, כגון חקיקת האספה באלווירה של שנת 339 לספ', שנועדה ליצור חציצה בין יהודים לנוצרים ולצמצם את הפריבלגיות שניתנו ליהודים עד אז. בשנת 353 לספ' נאסר על הנוצרים להתגייר.
[עריכה] גורם סביבתי קרוב
יוזמי המרד בארץ תלו תקוות בהחרפת המתיחות ההיסטורית, המיתולוגית, בין הרומאים לבין הפרסים. שאחפור (שבור) השני מלך פרס החל להתעמת עם הרומאים כבר משנת 336 לספ'. שאיפתו הייתה להשתלט מחדש על צפון מסופוטמיה, שנכבשה על ידי הרומאים כארבעים שנה קודם לכן. שאחפור ניהל, זה בפעם השלישית, מלחמת מצור כדי לפרוץ את חומות העיר נציבין (ניסיביס) בשנת 350 לספ'. מהלכים אלה הפיחו תקוות בקרב מי שרצה לנהל מרד מוצלח ברומאים, תוך שהוא מנצל את ההסתבכות הרומית במזרח.
[עריכה] גורם סביבתי רחוק
אחיו של קונסטנטיוס, קונסטאנס, נחשף למהלך מרדני מסוכן בגליה, שמאחוריו עמד שר צבא מהולל, ובאותה שנה ממש (350 לספ'), ובהפרש של חודש ומחצה ניהל מפקד צבא אחר באיליריה (צפון מערב יוון, "לשעבר") מרד כנגד הרומאים. שני המורדים הוכרזו כקיסרים. קונסטאנס נהרג בקרבות וקונסטנטיוס נכשל בעימותים הצבאיים כנגד המורד/הקיסר הראשון.
[עריכה] גאלוס מורחק
בשל המתחים שהתעוררו בין גאלוס לבין פונקציונרים רומיים במזרח האימפריה, הודח לבסוף גאלוס ואת מקומו תפש המצביא אורסיקינוס.
[עריכה] ציפיות משיחיות
בתקופה זו נפוצו ציפיות משיחיות בקרב יהודי ארץ ישראל. ציפיות משיחיות היו מאז ומעולם, ולפחות בתקופת בית שני תשתית רעיונית-אידאולוגית-רוחנית-קנאית להתפרצות מרידות, ולא בכדי נלחמו חכמי הסנהדרין, והנשיאות בראשה, כנגד גירוי הציפיות המשיחיות מלאחר החורבן. עם זאת בימי משבר וסער התקשו החכמים לבלום נטיות קנאיות ומשיחיות, וחלק מהמנהיגות אף הצטרפה לגל המשיחי האנטי-רומי. במאה הרביעית מגדירים את רומא כ"זו המלכות הרשעה שמסיתה את העולם ומטעה אותו בכזביה" (שיר השירים רבה ב, יא), ו"בשעה שנכנס עשו (כינוי מבזה לרומא) נכנסה גיהנום עימו" (בראשית רבה טז, ב). ועל כן, הצהיר רבי פנחס בן חמא: "כשם שפתח העולם בד' מלכויות, חתם בד' מלכויות ... בבל, מדי, יוון ואדום" (קוהלת רבה ה, טו) ורבי אליעזר בר אבינא התוודה כי: "אם ראית מלכויות מתגרות אלו באלו, צפה לרגליו של משיח" (בראשית רבה מב, ד).
מול התעוררות משיחית זו הזהירו חכמי סנהדרין והתריעו כנגד חומרתן והסכנה הגלומה בהן. היו אף שהזכירו מרידות קודמות שנכשלו בשל עודף קנאות ומשיחיות קיצונית, בבחינת חישובי קץ גאולתיים, מה שמכונה בשם "דחיקת הקץ".
[עריכה] מרד גאלוס מתפרץ
[עריכה] המקורות ההיסטוריים
סיפורו של המרד כנגד גאלוס משוקע בכמה מקורות: ההיסטוריון הרומי סקסטוס אורליוס ויקטור בספרו "ספר הקיסרים"; אב הכנסייה היירונימוס בספרו "כרוניקון"; סוזומנוס בספרו "תולדות הכנסייה"; מקורות ארכיאולוגיים וכמה מדרשים של חז"ל. המקורות הספרותיים הינם מגמתיים וחלקם משופע באגדתיות. עם זאת בסיוע המימצאים הארכיאולוגיים ניתן, פחות או יותר, לשרטט את תמונת המרד בזיקה לאמת ההיסטורית.
[עריכה] הנהגת המרד
בראש המרידה עמד מנהיג ושמו פאטריקיוס. מדובר על מנהיג קנאי, שלא הצליח לסחוף אחריו קבוצות גדולות של אוכלוסייה. רובו המכריע של העם גילה עמדה מתונה, פרגמטית ומתפשרת עם השלטון ועם המצב הכללי ששרר באזור המזרח התיכון. שם זה, פטריקיוס, היה די נפוץ במאה הרביעית לספ', אך מעורר בהחלט תמיהה באשר לנושאו – מנהיג קנאי, בשעה שהיינו מצפים כי ישא שם עברי שורשי. עם זאת אין זו הפעם הראשונה שמנהיגי מרד הם בעלי שמות מיוונים, והדוגמה הבולטת מופיעה במרד התפוצות, כששמות המנהיגים היו לוקואס, אנדריאס ולומפסואס. כמו כן, העובדה שרישומי המרד נידונו בספרות הלטינית, אצל אורליוס ויקטור, עשויים להנמיק את שמו המיוון של מנהיג המרד.
כאמור, ובדומה לשאר המרידות היהודיות כנגד הרומאים, לא תמכו במרד, ובוודאי שלא יזמוהו, אירגנוהו וביצעוהו, לא הנשיאות ולא החכמים – חברי הסנהדרין, או ה"וועד", וכן לא ה"חברים" (מסגרת מיוחדת של חכמים, הקרובה משהו לאגודות המקצועיות).
[עריכה] נסיבות ההתפרצות
המרד פרץ בקיץ 351 לספ', בשעה שנפוצו שמועות על מפלת הקיסר קוסטנטיוס מול המורד/הקיסר בגליה. שמועות אלו שנפוצו ברחבי האימפריה וקבלו ממדים מנופחים של סף קץ השלטון הרומי, היוו תשתית אמוציונלית להתפרצות המרידה.
[עריכה] מוקד המרידה ונפיצותה
המרד פרץ בחודש יוני, שנת 351 לספ', בעיר ציפורי, אחת משתי בירות הגליל. באישון לילה תקפו המורדים פתע-פתאום את הכוח הרומי שחנה בעיר, השתלטו על כלי הנשק שמצאו ונפוצו על פני אזורים נרחבים בגליל, ובעיקר בטבריה, מקום שם היה קיבוץ יהודי גדול יחסית. מוקדי מרד נוספים התגלו בלוד, אף שם התפרסמה קהילה יהודית גדולה, וכזו ששמרה על קשרים עם המרכזים בגליל. יצויין כי המשולש טבריה-ציפורי-לוד שימש מרכז תעשייתי למלאכת האריגה, ולא מן הנמנע הוא שבעלי מלאכה הם אלה שהניפו את נס המרד, או שימשו בסיס מוצק לתפוצתו. יש הטוענים כי בעלי המלאכה נפגעו מפקודות קונסטנטיוס, ועל כן מיהרו להגיב באלימות כלפי שלטונו. ידוע עוד מתקופות עברו, כי יהודים, בעלי מלאכה, היו מאורגנים בגילדות מקצועיות, בעלי איפיון חברתי מוגדר, ואף נודעו בתי כנסת של האגודות המקצועיות. תופעה זו עשויה להתחבר עם התארגנות המרד, שדרשה סודיות מחד ואמון הדדי מאידך. בכל מקרה מלמדת תפוצת המרד על ממדי הכנתו מראש ועל ארגונו מראש. זאת ועוד ההשתלטות על לוד הייתה חכמה ואמורה הייתה לתקוע טריז לוגיסטי וצבאי בין שני המרכזים הרומיים של שפלת החוף: אנטיוכיה מזה ואלכסנדריה מזה.
[עריכה] היעד – ירושלים
שאיפת המורדים להשתלט על ירושלים הייתה ברורה, בעיקר מן הטעם הקנאי והמשיחי. ההצלחות הראשונות שהאירו פנים לצבא המורדים מחד והכוח הצבאי הדל שחנה בירושלים בסדר גודל של גדוד פרשים אחד שלא היווה בעיה מיוחדת למורדים מאידך סימלו את אופציית הניצחון הצפוי. המורדים פרצו לירושלים, הניסו ללא קושי את הכוח הרומי, ולמעט התושבים הנוצרים, עליהם חסו כדי לא לעורר את זעם הקיסר הרומי-נוצרי (קונסטנטיוס), פגעו המורדים ודי באכזריות בשאר התושבים, פגנים ושומרונים, ועד למידה של מרחץ דמים כולל.
[עריכה] דיכוי המרד
ממש כאילו מתוך מודל מיתולוגי, שלכמותו היינו עדים כמעט בכל המרידות שפרצו באזור, למן המרד הגדול ואילך: תחילה גוברת יד המורדים על העליונה (הן בשל מוטיבציה גבוהה, הכנה וארגון, אך בעיקר בשל מיעוט הכוחות הרומיים באזור, דלותם ואיכותם הירודה יחסית), ואחר-כך, בשעה שמשוגרים לאזורי המרידה כוחות רבים ורציניים יותר, משתנה תמונת המצב של המרידה. וכך היה. הכוחות הרומיים התקדמו לאורך קו החוף מאנטיוכיה דרומה ועד עכו, ומשם, ממש כמו צעדי הדיכוי של ווספסיאנוס מול המורדים בגליל, פרצו הרומיים אל עומק הגליל והכניעו את המורדים. הד לאירועים קשים אלה מופיע במדרש (פסיקתא רבתי ח, כט) : "קול צעקה משער הדגים, זו עכו ... ויללה מן המשנה – זו לוד ... ושבר גדול מן הגבעות – זו ציפורי ... הילילו יושבי המכתש – זו טבריה". המדרש מאשר איפוא את ריכוז שלושת מוקדי המרד ואיזכורה של עכו מורה על אתר קרבות כלשהו, ואולי אף המרכזי, המכריע, הסמוך ל]]עיר נמל]] זו בו התכתשו הרומאים עם המורדים, כך לדעת אחד החוקרים.
מימצאים ארכיאולוגיים מלמדים כי ציפורי נפגעה קשות וחלקים ממנה נשרפו וכך, אם כי בממדים זעירים הרבה יותר, ניתן לומר על טבריה ולוד. מימצאים מראים כי אף בית שערים חרבה באותו זמן, מה שמלמד שאף בה התארגן מרכז מרידה. בכל מקרה הפגיעה במרכזים אלה לא הייתה כה קשה, אם כי מועצמת הטרגדיה בחיבורו של היירונימוס, ויישובים כמו ציפורי וטבריה השתקמו עם הזמן ושבו לתפקד כמעט כמו בתקופה שלפני המרד.
[עריכה] המשטר הצבאי
התגובה הרומית לאחר דיכויו של מרד הייתה שבלונית ונקודתית: הטלת משטר צבאי על מרכזי המרד, פגיעה בזכויות הפוליטיות, הכלכליות והמשפטיות של התושבים ומירדף אחר גורמים שהיו מעורבים ביוזמת המרד ובתמיכה בו. האחראי לניהול המדיניות הרומית היה המצביא אורסיקינוס, שלוחו של הקיסר קונסטנטיוס. הפעילות הרומית לאיתור גורמים עוינים להם מוצאת את ביטויה בתלמוד הירושלמי (יבמות פט"ו טז ע"ג) מפי רבי חייא בר אבא: "בימי אורסיקינוס המלך נתבעו אנשי ציפורי, נתנו רטיה על אפם ולא הכירום, ולבסוף נאמרה עליהם לשון הרע ונתפשו כולם". מן הטקסט הזה נלמד על ציפורי כמוקד המרד, על החיפושים והמירדף שהתבצעו כנגד גורמי המרד, על ניסיונות המילוט וההסתתרות ועל האווירה הקשה שהתגלעה תוך כדי דיכוי המרד, כשמסיבות פרגמטיות ומובנות מאליהן הסגירו יהודים את חבריהם לרומאים. במקור אחר מתוודים הבורחים כי הסתתרו במערות והתמחו להבחין בין יום ללילה על שום שינויי הבוהק שחלו בנרות השמן.
אירוע מאוד חריג, שכלל לא מקובל היה על הרומאים, אך ביטא את הפעולות לדיכוי המרד, נרשם בצינברי, דרום-דרום-מזרח לימת כנרת, שם העלו חיילים רומיים גווילי תורה באש. העובדה שלא הוטלו גזירות שמד על היהודים, שלא נרדפה הנשיאות ושלא נרדפו החכמים (הללו, אגב, ומטעמים פרגמטיים ברורים, התירו ליהודים לספק אוכל לצבא הרומי ואפילו בשבת) ושמערכת היחסים בין היהודים לרומאים הותקנה לאחר זמן קצר יחסית מלמדת כי המרד, על אף ארגונו ונפיצותו, לא היה אלא אפיזודה חולפת בהיסטוריה של שני העמים, הכובש והנכבש.
[עריכה] לקריאה נוספת
- מיכאל אבי יונה, בימי רומא וביזנטיון, הוצאת מוסד ביאליק
