משפט האל
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
משפט האל - או בלעז אורדאל (Ordeal) שיטה קדומה להכרעה בשאלת אשמתו של אדם. בשיטה זו מסתמכים על הופעת סימן כלשהו, מתוך הנחה שהאל יטה את הופעת הסימן כך שיצביע על האשמים האמיתיים.
בין הדוגמאות החשובות למשפט האל יש לציין את הדו קרב, שהרי ניצחון של אחד הצדדים בדו קרב, ודאי שאינו עדות לצדקתו. אולם לפי הרעיון העומד בבסיס משפט האל, ניתן לפרש את תוצאת הקרב כסימן לתמיכת האלוהים בצד המנצח.
בדרך כלל לא הועמד אדם במבחן האל באופן שרירותי, אלא אם היו סיבות לחשוד בו באשמה. המבחן היה כרוך לרוב בסיכון גופני (למשל, הטבעה במים כאשר אלו שיצופו ייחשבו לאשמים).
דוגמה מהתנ"ך למשפט אלוהי נמצאת בדין הסוטה (במדבר ה'). זו שותה את "מי המרים המאררים". אם "צבתה בטנה", סימן הוא לאשמתה. גם כאן, לפחות על פי הפירוש שנתן לפרשה המשפט העברי, אין כל אישה נידונה למבחן כזה, אלא רק זו שהתייחדה עם גבר זר למרות איסורו של בעלה.
לפי חוקי חמורבי, בעלה של אישה הנאשמת בניאוף (האשמה שנתמכת בידי אחרים) יכול לדרוש את העמדתה למבחן הנהר, כלומר מבחן שבו האישה תושלך לנהר.
משפטי אל מסוגים אחרים בוצעו באמצעות מים רותחים או ברזל מלובן שפצעו את הבשר. רק אם הפצע נרפא כעבור כמה ימים סימן שהנאשם יצא זכאי.
השימוש במשפט האל (למעט הדו קרב) נפסק ב-1215 על פי החלטת הכנסייה.
החוקרים משערים שהאמונה בכך שמבחן האל משקף את האמת יכולה הייתה להועיל לסדר החברתי, גם אם לאמונה זו לא היה כמובן בסיס. האמונה יכולה הייתה להביא להודאה עוד בטרם עמד האדם במבחן.
עם זאת, ייתכן שבמקרים מסוימים ובסוגים מסוימים של מבחן יכולה הייתה תחושת האשמה לגרום לתגובות פיזיולוגיות שיגררו הרשעה, ובכך הקדים משפט האל את הפוליגרף המודרני.
