דו קרב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

דו קרב חרבות בין זוג לוחמים העטויים בשריון לוחות וחמושים בחרב ארוכה (שחזור).

דו קרב הוא בדרך כלל קרב בין שני אנשים (לעתים רחוקות יותר, יותר מ-2) עקב מריבה כלשהי, דרך ליישוב סכסוך או סגירת חשבון.

תוכן עניינים

1 דו קרב באירופה
2 דו קרב מחוץ לאירופה
- 2.1 דו קרב בארצות הברית
- 2.2 דו קרב בין סמוראים
3 דו קרב בקולנוע
4 דו קרב בספרות
5 ראו גם

[עריכה] דו קרב באירופה

[עריכה] ההתחלה

דו קרב כבסיס ליישוב סכסוכים, התפתח באירופה המערבית בתחילת ימי הביניים. מקורותיו נמצאים בתרבות הלוחמים של העמים הברברים, שכבשו את האימפריה הרומית המערבית. בחברות אלה, מאבקים אלימים היו מקובלים יחסית, ולא פעם ראש השבט היה הלוחם הטוב ביותר, שלא כמו ברומא, ששם היה משקל רב למוצא ולמעמד. לאחר כיבוש האימפריה, העמים הברברים התנחלו ברחבי האימפריה הרומית והפכו אותה לביתם.

בהתחלה לא היו לדו קרב כללים מוגדרים. עם הזמן, התפתחות היחסים הפאודליים, הווצרות המעמדות והבדלות האצולה משאר האנשים, דו קרב התחיל לתפוס מקום של כבוד בתולדות העמים. לקראת המאה ה-10 האבירים התחילו לערוך תחרויות הנקראות טורנירים. בטורניר קבוצת אבירים נלחמה בקבוצה אחרת, או שנערך קרב אחד מול אחד. בדרך כלל הקרבות היו ללא נפגעים. (פותח אפילו שריון מיוחד, הנקרא שריון טורניר שהיה כבד פי 3 מהשריון הרגיל, על מנת לחסוך בנפגעים).

בטורנירים היו כללים ברורים, בדרך כלל נלחמו עם נשק לא מחודד והמטרה העיקרית הייתה הפלת האויב מהסוס. בדרך כלל נמנעו מלפגוע באבירים שהופלו מהסוסים. עם דעיכת מעמד האבירים לקראת המאה ה-16, הטורנירים הלכו והתמעטו עד שנעלמו כליל במאה ה-17 (אחד הקורבנות המפורסמים של טורניר הוא אנרי השני, מלך צרפת, שחנית שבורה חדרה לו בין לוחות הקסדה לפנים והרגה אותו).

פרט מעניין נוסף שאפשר לציין בהקשר של דו קרב הוא שימושם כהליך משפטי, בתור מה שנודע כמשפט האל. בהליך משפטי זה שני הצדדים - התובע והנתבע - היו מנהלים דו קרב והמנצח היה מוכרז כזוכה במשפט, מתוך ההנחה הנוצרית שהאל יתן את ברכתו ועזרתו לצד הצודק. עם השנים, חלה ירידה בקרנו של משפט זה עקב רצונם של מלכי אירופה לרכז את הסמכויות השלטוניות והמשפטיות אצלם, ולמנוע אבידות של אבירים ולוחמים בסכסוכים פנימיים.

[עריכה] השיא

השיא הגיע במאה ה-16, כאשר כמעט כל סכסוך בין שני אצילים הגיע לידי דו קרב. המנעות מדו קרב נחשבה למעשה שלא יעשה והיוותה פגיעה אנושה בכבוד האציל. הענין עם הכבוד היה הרבה יותר אקוטי מאשר הוא היום. אציל שאיבד את כבודו היה מנודה מהחברה, לא היו עושים איתו עסקים ומצבו היה בכי רע. כמעט כל דבר יכול היה לשמש עילה לדו קרב, אפילו מבט שלא היה במקומו. כמובן שבתנאים אלו פרחו להם בתי הספר לסייף וירי.

הנשק העיקרי היה החרב, במקרים נדירים יותר האקדח. ידועים מספר הזדמנויות שהשתמשו בכלי נשק אחרים, אך זה היה נדיר יחסית. הבחירה בחרב נעוצה בעובדה שירי האקדחים היה לא מדויק להחריד ולכן לרוב בחרו בחרב. החרב שהשתמשו בה בדרך כלל היא הסייף.

אם אציל כלשהו חשב שפגעו בכבודו, הוא היה מזמין את האציל השני לדו קרב. כעקרון, אציל יכל לקרוא לכל אציל אחר לדו קרב, אלא אם כן האציל השני היה בעל תואר הרבה יותר גבוה ממנו. במקרה זה האציל השני יכל להמנע מדו קרב. כך נמנעה למשל, רציחת יורש העצר, או קרובי משפחה אחרים של המלך. אציל יכל להציג "אלוף" (champion) מטעמו, כמובן שהצגת מומחה לחימה שכזה היה עסק יקר, ולא כולם יכלו להרשות זאת לעצמם. הצגת האלוף במקום האציל לא נחשבה לפגיעה בכבוד. מחוות הכפפה והרמתה, היא המצאה טקסית וספרותית ברובה ולא הייתה קיימת במציאות. לאחר ההזמנה לדו קרב, המוזמן היה שולח חבר מטעמו (הנקרא עד) לחבר האציל הפוגע על מנת לסכם את הפרטים. בדרך כלל לצד המוזמן לדו קרב הייתה הזכות לבחור את כלי הנשק. נקבעו גם החוקים לגבי חומרת הפגיעה (עד דם ראשון או עד המוות). לרוב, העדים ניסו לעצור את הקרב עם הפציעה הראשונה. בנוסף הזמינו בדרך כלל גם רופא. ידועים גם סוגי דו קרב מסוימים היכולים להשמע לנו כאיומים במיוחד. כזה הוא "דו קרב הממחטה", הכוונה היא ששני יריבים אוחזים בממחטה ומהמרחק הזה יורים אחד בשני. כמובן שסיכויי הפגיעה היו מאה אחוז. אם הוחלט על דו קרב כזה, בדרך כלל רק אקדח אחד היה טעון, והוא נבחר בהגרלה.

למרות האיסורים הרבים על עריכת הדו קרב על ידי ממשלות שונות (ידועה האימרה של הקרדינל רישלייה מהמאה ה-17, "האצילים צריכים למות בשירות המלך ולא בקרבות מטופשים על כבודם"), הדו קרב המשיך לשגשג. מענין לציין שחרב הייתה פריט לבוש הכרחי באותם הימים, אפילו פקידים ואנשים שלא שירתו יום אחד בצבא, התהדרו בחרב יפה.

[עריכה] הסוף

הסוף הגיע במאה ה-20 עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה. האבדות בחזית היו כה מחרידות, שמותו של בן אדם אחד עבור אידאל כלשהו, לא ריגש אף אחד.

[עריכה] דו קרב מחוץ לאירופה

[עריכה] דו קרב בארצות הברית

למרות הסצנות המפורסמות ממערבונים שונים, לא היה דו קרב בארצות הברית במתכונת המוצגת בסרטים אלו. מדובר בהמצאה. הדו קרב היה מקובל בארצות הברית פחות מכפי שהיה מקובל באירופה, בעיקר בשל העדר מעמד האצולה. לאחר הכרזת העצמאות בסוף המאה ה-18, הנשק העיקרי לעריכת הדו קרב היה האקדח, היות שבזמן הזה הוא היה כבר מפותח הרבה יותר מאשר מקודם. דו קרב אמריקאי ידוע הוא זה, שבו נהרג אלכסנדר המילטון על ידי סגן נשיא ארצות הברית באותה עת, אהרן בר.

דו הקרב בין המילטון לבר

נשק נוסף אשר היה מקובל בדרום ארצות הברית היה סכין הבואי. סכיני הבואי (bowie knife) הינם סכינים ארוכות למדי, עם עיקול קל בקצה, אשר שימשו, על ידי פליק הפרק, לתקיפה מהירה לאזור הפניים ("back cut"). דו קרב בואי היה נפוץ בין ג'נטלמנים, ובתי ספר ללחימה בבואי פרחו.

[עריכה] דו קרב בין סמוראים

[עריכה] דו קרב בקולנוע

הדו קרב אולי מת במציאות, אך הוא מצא חיות בקולנוע ההוליוודי בו כמעט כל סרט פעולה מסתיים בדו קרב בין הגיבור לנבל. הסיבות לדו קרב, בנוסף למניע של טוב נגד רע, כוללות גם חשבון אישי בין הגיבור לנבל, לרוב - הנבל היה חבר טוב של הגיבור עד שבגד בו ופנה לדרך הרעה. בדרך כלל שניהם מחזיקים בקוד של כבוד, אם כי לעתים הנבל מפר אותו כאשר הוא רואה שהוא הולך להפסיד.

הדו קרבים נערכים בטכניקות שונות: אומנויות לחימה כגון קראטה או קונג פו (סרטי ברוס לי), קרבות אקדחים (סרטי המערב הפרוע למיניהם), קרבות סכינים (הסרט קומנדו), קרבות חרבות (אקסקליבר, שר הטבעות), קרבות בכלי רכב כגון מטוסים, חלליות-קרב או טנקים, וקרבות בכלי נשק מיוחדים או מאולתרים מסוגים שונים.