סוביודיצה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

סוביודיצה (מלטינית: sub iudice, בדיון), עיקרון לפיו אסור לכלי תקשורת לחוות דעה בנושא הנמצא בדיון בבית המשפט, בטרם ניתן פסק הדין. ההיגיון מאחורי העיקרון הזה, נעוץ בחשש שבבואו לדון בתיק, עשויה דעת השופט ליטות בעקבות המפורסם בתקשורת, וייפגע שיקול דעתו המקצועי.

במדינות רבות לא נכלל עקרון הסוביודיצה בספר החוקים.

בעיקרון, בא הסוביודיצה להגן על הערך לפיו אדם חף מפשע עד שיוכח אחרת. אולם במהותו, סותר עיקרון זה עקרונות חשובים אחרים - חופש העיתונות וחירות המידע. התנגשות ערכים זו יוצרת שטח אפור לפיו יש לבחון כל מקרה לגופו.

[עריכה] הסוביודיצה בחוק הישראלי

בישראל הוכנס בשנת 1984, סעיף 71 לחוק בתי המשפט, וזו לשונו:

(א) לא יפרסם אדם דבר על עניין פלילי התלוי ועומד בבית משפט, במטרה להשפיע על ההליך או על תוצאותיו, אם יש בפרסום כדי להשפיע על מהלך המשפט או תוצאותיו.

לענין סעיף קטן זה, "במטרה" - גם מתוך ראיה מראש את ההשפעה על ההליך או על תוצאותיו כאפשרות קרובה לודאי.

(ב) יראו עניין פלילי כתלוי ועומד בבית משפט משעה שהוגשה לבית המשפט באותו עניין בקשה למתן צו מעצר או משעה שהוגש לו כתב אישום, לפי המוקדם, עד שהחליט התובע שלא להגיש כתב אישום, ואם הוגש כתב אישום - עד סיום ההליכים.

(ג) איסור הפרסום אינו חל על פרסום ידיעה בתום לב על דבר שנאמר או שאירע בישיבה פומבית של בית משפט.

(ד) העובר על הוראות סעיף זה, דינו - מאסר שנה אחת.

במקור, עסק הסעיף גם בדין אזרחי, אולם בשנת 2001 הוא שונה, וכעת הוא כולל רק את הדין הפלילי.

החוק מאפשר דרכי מילוט לעיתונאים הנאשמים בהפרתו: התביעה מחויבת להוכיח שפרסום החשוד לפי סעיף זה אכן נכתב במטרה להשפיע על ההליך. כמו כן, עליה להוכיח היעדר תום לב.

לא נרשמו מקרים רבים שבהם הייתה התייחסות משפטית (מלבד החוק עצמו) לסוביודיצה. אחד המקרים המפורסמים, נוגע לפרשת איוואן דמיאניוק. עורך דינו של דמיאניוק, יורם שפטל, הגיש תלונה במשטרת ירקון נגד מערכת ידיעות אחרונות, העורך, דב יודקובסקי, והעיתונאי נח קליגר, בגין עבירה על החוק הנ"ל במסגרת משפטו של דמיאניוק. המשטרה הודיעה לשפטל על כוונתה שלא לחקור את המקרה. בתגובה, עתר שפטל לבג"ץ, שפסק כי על היועץ המשפטי לממשלה להגיש כתב אישום נגד השניים^[1]

בפועל, הפרת הסוביודיצה איננה בין התלונות והביקורות המופנות תדיר לעבר כלי התקשורת בישראל, למרות שעבירה זו נעשית על ידי התקשורת מדי יום ביומו: אופן סיקור התקשורת את פרשת המינויים הפוליטיים של צחי הנגבי, לדוגמה, נגועים, לכאורה, בהפרה של עקרון הסוביודיצה. בפסק הדין בעניינו של חיים רמון^[2], יש התייחסות מפורשת של השופטים לסוגיה זו:

"לטעמנו, בתיק זה נחצו כל הקווים האדומים, המושג סוב-יודיצה דורדר לתהומות שלא הכרנו. תוכן עדויות פורסם באמצעי התקשורת, טרם עדים השמיעו את עדותם וכך התוודענו, במספר מקרים, ל"זיהום" עדויות. האיסור שלא לפרסם את עדות המתלוננת הופר ברגל גסה על ידי פרסום מילולי של העימות, שהיווה חלק אינטגרלי של העדות. ראיות מתיק המוצגים, לרבות צילומים, פורסמו ברבים, טרם ביהמ"ש אמר את דברו. אמצעי התקשורת עשו שימוש נלוז בבדיקות פוליגרף לשלוש עדות ההגנה האחרונות, בנסיון ליצור בציבור את התחושה שהמשפט מתנהל בתקשורת ולא בבית משפט.

תחושתנו הייתה שנעשים ניסיונות, לעתים על ידי מסרים מוסווים, לעתים בבוטות, להטות משפט. ליבנו היה גס בנאמר. לנו השופטים אין אלא את צו מצפוננו והוא הוא בלבד שמנחה אותנו."