לטינית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

לטינית (lingua latina)
מדינות שבהן השפה מדוברת:	קריית הוותיקן
אזורים שבהם השפה מדוברת:	חצי האי האיטלקי
סך כל הדוברים:
מספר הדוברים שזו שפת אמם:	אין
דירוג:	לא מדורגת
סיווג משפחתי:	הודו-אירופית איטלית לטינית
חומר נוסף:	ספר לימוד
מעמד רשמי
השפה הרשמית במדינות:	קריית הוותיקן
גוף מפקח:	הכנסייה הקתולית
ראו גם: שפה - רשימת שפות

לטינית (לִינְגְּוָה לטִינָה) היא שפה מתוך קבוצת השפות האיטליות של משפחת השפות ההודו אירופאיות. בתחילה נודעה הלטינית כשפת האזור במרכז חצי האי האיטלקי, האזור בו נמצאת העיר רומא, המכונה לטיום (כיום, מחוז לאציו באיטליה), אך מאוחר יותר כשהפכה לשפתה הרשמית של האימפריה הרומית הופצה הלטינית באמצעות כיבושיה לכל רחבי האימפריה הרומאית. כיום הלטינית אינה שפה מדוברת, אם כי נעשים נסיונות להחיות אותה.

מהלטינית המדוברת המכונה וולגארית ("עממית") אשר הפיצו המתיישבים והחיילים הרומאים בשטחי האימפריה, התפתחו כל השפות הרומאניות המודרניות. כיום לטינית הינה השפה הרשמית בקרית הוותיקן והשפה הרשמית של הכנסייה הקתולית בכלל. גם כשחדלה הלטינית להיות שפה מדוברת, עדיין השתמשו בה לכתיבת ספרות משפטית, מדעית ודתית, ולצרכי תקשורת בין מדינות שונות באירופה. השפעת הלטינית עדיין ניכרת בתחום הרפואה ובתחומי מדע אחרים. כמו כן, מלים לטיניות חדרו לאוצר המלים של שפות רבות, בעיקר מונחים מדעיים וטכנולוגיים. בחלק מארצות אירופה הלטינית עדיין נלמדת בבתי הספר, אם כי נוהג זה הולך ונעלם. באוניברסיטאות ברחבי העולם (גם בישראל) מקובל להקדיש ללימודי לטינית ויוונית עתיקה חוג מיוחד במסגרת מדעי הרוח, המכונה לימודים קלאסיים.

[עריכה] כתיבת הלטינית והגייתה

הלטינית החלה להיכתב באלפבית הלטיני שנשאל מהשפה האטרוסקית. האטרוסקים קיבלו את האלפבית, ככל הנראה, מדוברי יוונית שישבו באיטליה. הגרסה הלטינית של האלפבית שונה במקצת מהגרסה היוונית, והיא הגרסה שמשמשת היום לכתיבת רוב שפות העולם (שינויים קלים הוכנסו במהלך ימי הביניים). מערכת ההגייה להלן היא שחזור של הגיית הלטינית הקלאסית:

[עריכה] העיצורים

B - נהגה כהגיית בי"ת דגושה
C - נהגה כהגיית כ"ף דגושה (מתועתק מלטינית קלאסית תמיד כ-"ק"; מלטינית מאוחרת כ"צ' " לפני E, I או Y)
CH - צירוף המופיע במילים ממקור יווני. נהגה בלטינית קלאסית כקוף מנושפת. מקביל לאות היוונית Χ ("כי").
D - נהגה כהגיית דל"ת
F - נהגה כהגיית פ"ה רפה
H - נהגה כהגיית ה"א
G - נהגה כהגיית הגימ"ל
I - נהגה כהגיית יו"ד עיצורית לפני תנועה אחרת
K - נהגה כהגיית כ"ף דגושה (מופיע במילים ספורות בלבד, בעיקר ממקור אטרוסקי או קרתגי).
L - נהגה כהגיית למ"ד
M - נהגה כהגיית מ"ם
N - נהגה כהגיית נו"ן
P - נהגה כהגיית פ"ה דגושה
PH - צירוף המופיע במילים ממקור יווני. מקביל לאות Φ ("פי") ביוונית.
QV - נהגה כהגיית KW.
R - נהגה כהגיית רי"ש (ככל הנראה, רי"ש "מתגלגלת", כמו בספרדית או באיטלקית).
S - נהגה כהגיית סמ"ך
T - נהגה כהגיית ת"ו
TH - צירוף המופיע במילים ממקור יווני. מקביל לאות Θ ("תטא") ביוונית.
V - נהגה כהגיית W באנגלית. בתקופות מאוחרות נהגה לפעמים כ-ו"ו עיצורית.
X - נהגה כ-קס או כ-גז.
Z - נהגה כ-ז או כ-דז (מופיע בעיקר במילים ממקור יווני).

[עריכה] תנועות

A - בגרסה הקצרה נהגית כהגיית פתח.
A - בגרסה הארוכה נהגית כהגיית פתח מוארך.
E - בגרסה הקצרה נהגית כהגיית צירה פתוח (בין פתח לצירה).
E - בגרסה הארוכה נהגית כהגיית צירה מוארך.
I - בגרסה הקצרה נהגית כהגיית חיריק פתוח (בין חיריק לצירה).
I - בגרסה הארוכה נהגית כהגיית חיריק מוארך.
O - בגרסה הקצרה נהגית כהגיית חולם פתוח (בין חולם לפתח).
O - בגרסה הארוכה נהגית כהגיית חולם מוארך.
V - בגרסה הקצרה נהגית כהגיית קובוץ פתוח (בין חולם לקובוץ).
V - בגרסה הארוכה נהגית כהגיית קובוץ מוארך.
Y - נהגית כהגיית Ü בגרמנית או U בצרפתית.

האות Y שימשה לרשום מלים שאולות ממקור יווני.

[עריכה] דיפתונגים

AE או Æ - נהגה כהגיית אַי.
OE או Œ - נהגה כהגיית אוֹי.
AV - נהגה כהגיית אַוּ.
EI - נהגה כהגיית אֶי.
EV - נהגה כהגיית אֶוּ.

[עריכה] ניואנסים בהגיית הלטינית

הלטינית איננה שפה מדוברת, ואין כללים מחייבים לגבי אופן הגייתה, אך יש מספר מסורות הגייה. האפיפיור הנוכחי, למשל, שהוא ממוצא גרמני, קורא את התפילות הלטיניות על-פי המסורת הגרמנית, כלומר, הוא יהגה ecce כ"אקצה", בשעה שחבריו החשמנים ממוצא איטלקי יהגו "אצ'ה".

בישראל הייתה מקובלת בחוגים הקלאסיים הגייה שמקורה בגרמניה, זאת משום שהמורים היו ברובם יוצאי גרמניה. מאז חל מהפך, וכיום יש נטייה לדבוק בהגייה הלטינית ההיסטורית. זאת ההגייה המשוחזרת לפי מחקרים בלשניים. לפי המחקרים האלה, אין ספק שמילה כמו ecce נהגתה, לפני 2,500 שנה, "אקה". ואכן, בחוגים הקלאסיים בארץ כיום כך נהוג לבטא את המילה. לפיכך נהוג לומר "קיקרו" ולא "ציצרו", כפי שנהגו המורים ממוצא גרמני בעבר, או צ'יצ'רו, כפי שנוהגים האיטלקים כיום.

[עריכה] דקדוק לטיני

[עריכה] ההברות בלטינית

בלטינית מספר ההברות במילה הן לפני מספר אותיות הניקוד והדיפתונגים שבה, להלן מספר דוגמאות:

1. Ae-ta-te = Aetate (במילה 3 הברות - 2 אותיות ניקוד ודיפתונג).

2. Au-di-cn-dus = Audicndus (במילה 4 הברות - 4 אותיות ניקוד).

שתי אותיות ניקוד שביניהן אות רגילה לעולם לא תהינה באותה ההברה (ראה דוגמאות הנ"ל). את ההברות מחלקים כדלקמן:

1. אות רגילה בין שתי אותיות ניקוד תצטרף תמיד לאותה הניקוד שאחריה (ראה דוגמאות הנ"ל).

2. צירוף של שתי אותיות רגילות (או יותר) :

א. אות שלאחריה L או R תצטרף אליהן (A-gri, Pu-bli-cus) .

ב. בכל שאר האותיות, האות הראשונה בצירוף תצטרף לאות הניקוד שקדמה לה (Vic-to-ri-a, E-ges-tas ).

ההברה האחרונה במשפט נקראת ultima (אולטימה), הלפני אחרונה penult (פי-נולט) וזאת שלפניה antepenult (אנטי פנולט).

הצירוף nct מתחלק כך: nc-t.

[עריכה] ראו גם

ויקיפדיה:כללים לתעתיק מלטינית

[עריכה] לקריאה נוספת

גדליה אלקושי, אוצר פתגמים וניבים לאטיניים, הוצאת מאגנס, תשמ"ב.

[עריכה] קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ויקיפדיה בשפה זו: לטינית

ערך מילוני בוויקימילון: לטינית
ספר לימוד בוויקיספר: לטינית