סיכול (דיני החוזים)
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
דוקטרינת הסיכול בדיני החוזים קובעת כי במקרה של חוזה שהופר כתוצאה מנסיבות שלא ניתן לצפותן או למנען, לא יהיה הצד המפר חייב בפיצויים, ולא יהיה הצד הזכאי חייב באכיפת החוזה.
במשפט הישראלי מופיעה דוקטרינת הסיכול בחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970, עוסק בנושא זה בסעיף 18 שלו, שכותרתו "פטור בשל אונס או סיכול החוזה". בסעיף משנה (א) נאמר:
- הייתה הפרת החוזה תוצאה מנסיבות שהמפר, בעת כריתת החוזה, לא ידע ולא היה עליו לדעת עליהן או שלא ראה ולא היה עליו לראותן מראש, ולא יכול היה למנען, וקיום החוזה באותן נסיבות הוא בלתי-אפשרי או שונה באופן יסודי ממה שהוסכם עליו בין הצדדים, לא תהיה ההפרה עילה לאכיפת החוזה שהופר או לפיצויים.
סעיף משנה ב' קובע כי בית המשפט זכאי, עם זאת, לחייב את הצדדים בהשבת מה שקיבלו על פי החוזה, ובשיפוי הצד הנפגע על הוצאותיו הסבירות.
באשר למקרה אישי כגון מוות קבע בית המשפט כי מקרה זה מוביל לסיכול החוזה רק במקרה של שירות אישי הכרוך בתכונותיו האישיות של המנוח, ואינו ניתן להעברה לאחר.
הפסיקה בישראל צימצמה את הנסיבות היכולות להחשב כסיכול. נקבע כי חוזה יכול להחשב כמסוכל רק אם לא ניתן היה לצפות בפועל או בכוח את הנסיבות המסכלות. כך נקבע בשנת 1972 כי גירוש הישראלים מאוגנדה על ידי אידי אמין אינו נחשב לסיכול, שכן הצדדים אכן צפו בפועל כי אירוע מסוג זה עשוי להתקיים, כן נקבע בשנת 1978 על ידי השופט לנדוי, כי בארצנו סכנת מלחמה הינה צפויה. כן קבע בית המשפט העליון כי פגעי טבע ככפור, או כגשם עז אף הם ניתנים לצפייה. פסיקה זו צמצמה מאוד את תחולת דוקטרינת הסיכול במשפט הישראלי, ומלומדים כפרופ' גבריאלה שלו סבורים כי כיום סעיף 18 הינו אות מתה בספר החוקים.
