עמוס גיתאי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

עמוס גיתאי (נולד ב-11 באוקטובר 1950 בחיפה) הוא במאי קולנוע ישראלי.

כרזת פסטיבל רטרוספקטיבה של סרטי עמוס גיתאי במרכז פומפידו בפריז, 2003

נולד בחיפה לאב הארכיטקט מוניו גיתאי-ויינראוב ולאם פעילה ציונית. הוריו שינו את שם משפחתם מויינראוב לגיתאי, שהוא התרגום לעברית של השם הגרמני. גיתאי למד ארכיטקטורה אך מלחמת יום הכיפורים קטעה את לימודיו. במלחמה הוא שירת במילואים בצוות מסוק חילוץ, אז החל מסריט במסרטת 8 מ"מ שקיבל כמתנת יום הולדת את האירועים. גיתאי סיפר כי זו הייתה כניסתו לעולם הקולנוע.

ביום הולדתו ה-23, 11 באוקטובר 1973 הופל מסוקו בידי טיל נ"מ סורי. 6 מ-7 אנשי הצוות שרדו ובהם גיתאי עצמו. החוויה הטראומטית הביאה אותו לנטוש את לימודי הארכיטקטורה ולהתמקד בקולנוע. הסרט "כיפור" שביים בשנת 2000 מבוסס על חוויותיו אלו.

גיתאי החל לביים סרטי תעודה אשר היו שנויים במחלוקת עקב ראיית עולמו השמאלית אשר השתקפה בהם. ב-1979 ביים את סרטו הראשון באורך מלא לטלוויזיה הישראלית, "בית". הסרט נדחה על ידי הטלוויזיה וכיום שרד רק בקלטת וידאו, שהוקרנה במספר פסטיבלי קולנוע בינלאומיים וזכתה להצלחה. דחיית סרטו התיעודי השלישי בידי הטלוויזיה הביאה אותו לעזוב את ישראל לצרפת, שם חי את 10 השנים הבאות.

במקביל המשיך גיתאי בלימודי הארכיטקטורה בארצות הברית וקיבל תואר דוקטור מאוניברסיטת ברקלי בשנת 1986.

בעודו בצרפת החל גיתאי בבימוי סדרה של סרטי עלילה אשר הביאו לו מוניטין כבמאי חשוב בצרפת. הידועים שביניהם הם "גולם: לידתו של גולם" מ - 1990, הראשון מטרילוגיה מיסטית של סרטים, ו"ברלין - ירושלים" (1989), אשר סיפר את סיפורן האמיתי של שתי נשים בגרמניה בשנות ה-30, אשר האחת עולה לארץ ישראל והשנייה נשארת בגרמניה. הסרט ייצג את ישראל בפסטיבל הסרטים בוונציה.

בשנת 1993, בעקבות נצחונו של יצחק רבין בבחירות, חזר להתגורר בישראל, אך שמר על קשריו עם תעשיית הסרטים בצרפת. בשנים שלאחר מכן ביים סידרת סרטים חשובים ומצליחים. בין סרטיו: זכרון דברים (1995), קדוש (1999), כיפור (2000), עדן (2001), קדמה (2002), עלילה (2003), אזור חופשי (2005).

"קדוש" היה מתקפה על תפקיד הדת בחברה הישראלית. הסרט לא נתקבל בהבנה בישראל, ורבים ביקרו את גיתאי על הדרך בה הציג את החברה החרדית. לעומת זאת זכה להצלחה של ממש מחוץ לישראל, הביא לגיתאי את ההכרה כבמאי בינלאומי מן הדרגה הראשונה, והתקבל כהישג של ממש לקולנוע הישראלי.

"כיפור" היה אף הוא סרט שהצליח בחו"ל יותר מאשר בארץ. הסרט היה ההצגה הקולנועית הגדולה ביותר עד אז של מלחמת יום הכיפורים בסרט עלילתי. המבקרים שיבחו את הסרט על הדרך העניינית בה הציג את המלחמה, אך יש שביקרו את הסרט כמוצר קר רגש, חסר התפתחות עלילתית של ממש. גיתאי הגן על יצירתו כמבטאת את זכרונותיו האישיים, ואת הדרך בה הוא רואה את המלחמה.

"קדמה" היה הצגה ביקורתית של מלחמת העצמאות, בה ניסה גיתאי לספר מחדש את המיתוסים הסובבים את הקמתה של מדינת ישראל. הסרט התקבל בקרירות רבה בישראל.

"עלילה" ניסה לשבור את הקו הקודר והשתקני של סירטי גיתאי עד אז. המדובר בטראגי קומדיה המתרחשת בבית דירות בתל אביב המציגה טיפוסים שונים, ומתבססת על שחקנים אהובים כחנה לסלאו ויעל אבקסיס. על אף שנראה כי זהו סירטו הקומוניקטיבי ביותר עד כה, לא זכה הסרט להצלחה רבה בישראל.

בשנת 2004 ביים גיתאי את הסרט "הארץ המובטחת" על הסחר בנשים במדינת ישראל, ואת "אזור חופשי", בהשתתפות הכוכבת האמריקנית ממוצא ישראלי נטלי פורטמן, והשחקנית חנה לסלאו אשר זכתה על תפקידה זה בפרס השחקנית הטובה ביותר בפסטיבל קאן.

על אף חוסר ההתלהבות של רבים ממבקרי הקולנוע הישראלים מיצירתו של גיתאי, רבים מכירים בכך שהמוניטין הבינלאומיים שרכש גיתאי הינם מנוף לקידום הקולנוע הישראלי, וכי עבודתו מוערכת מאוד בחו"ל. סגנונו של גיתאי נראה למבקרים הישראלים, וכן לקהל הישראלי כ"אירופאי" מדי, ותואם יותר את מסורת הקולנוע הצרפתי.

[עריכה] סגנון

לגיתאי סיגנון ייחודי ומוכר המושפע ממסורת הקולנוע האירופי, ומהשכלתו בארכיטקטורה. סרטיו כוללים צילומים ארוכים ורצופים, המלווים במוזיקה שקטה ובהפסקות ארוכות בדיאלוג. כתוצאה מכך הפעולה בסרטים הינה איטית ובעלת אפקט היפנוטי, אך עלולה להראות כמשעממת או חוזרת על עצמה לקהל הרגיל לסרטים בעלי סצינות קצרות ומהירות.

גיתאי עצמו הצהיר כי יצירת סרטים עלילתיים היא כמו ארכיטקטורה, וכי הוא מבקש ליצור מבנה אלגורי לסרטיו. דבר זה הינו מוחשי מאוד בסרטים כ"כיפור" או "עלילה", בהם סצינות ארוכות המצולמות ברצף, לעתים ללא דיאלוג או מוזיקה.

[עריכה] נושאים

סרטיו של גיתאי הם מאוד פוליטיים, דבר אופייני לקולנוע הישראלי, ופחות אופייני לקולנוע הבינלאומי. הנושאים כוללים התייחסות לחווית המלחמה ("כיפור"), דיכוי הנשים בחברה הדתית ("קדוש"), היחסים בין היחיד לאומה כנגד היחסים בין היחיד ומשפחתו ("עלייה"),והמחיר האנושי של מימוש האידאולוגיה הפוליטית ("ברלין - ירושלים", "קדמה"). במקרים רבים נוגעים נושאים אלו לקווי תפר ברורים בחברה הישראלית, ומתייחסים בצורה גלויה לוויכוחים המתנהלים בחברה זו, כמו הוויכוח על הסרבנות, או העיסוק בסחר בנשים. גיתאי הוא שמאלי בדעותיו באופן מוצהר.

לבד מהפוליטיקה עוסקים לרוב סרטיו של גיתאי ביחסים אנושיים מההיבט הסוציולוגי. הוא בוחן את התנהגות היחיד בקבוצה, לעתים בקבוצה קיצונית או במצבים קיצוניים, והדרך בה הקבוצה משפיעה על היחסים בין גיבוריו לבין עצמם ובין גיבוריו לעולם שמסביבם. כארכיטקט, מסמן גיתאי את הקו שבין האופי האינדיבידואלי של גיבוריו, ובין המבנה החברתי בו הם נתונים.