פוזיטיביזם משפטי
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פוזיטיביזם משפטי הוא אסכולה בתורת המשפט המודרנית ובפילוסופיה של החוק, שטענותיה העיקריות הן:
- החוק נוצר על ידי בני אנוש
- אין קשר הכרחי או אינהרנטי בין החוק ובין המוסר.
תוכן עניינים |
[עריכה] פוזיטיביזם משפטי ומשפט הטבע
הפוזיטיביזם המשפטי, על אף שעקרונות הבסיס שלו, כפי שהוצגו למעלה, נראים מובנים מאליהם כמעט, עומד בניגוד לדרך חשיבה משפטית עתיקת יומין ומקובלת הקרויה משפט הטבע, לפיה ישנו קשר חיוני בין החוק ובין הצדק או המוסר. הפוזיטיביזם המשפטי דוגל בתיאורית ההפרדה - תקפות חוקית אינה קשורה לצדק או למוסר.
[עריכה] מה הופך את החוק לתקף?
השאלה "מה הופך את החוק לתקף?" או "מה הוא החוק" היא השאלה העיקרית ששואלים אנשי המשפט הפוזיטיביסטי. ניתן להתייחס אליה באמצעות שאלת שאלה דומה - "מה הוא כסף"? לכך ניתן לענות במספר אופנים:
- לאיזה דברים ניתן לקרוא כסף? מתן תשובה באופן זה מחייב בדיקה היסטורית או נומיסמטית. השאלה הופכת להיות שאלה של הבדלה. יש להבדיל את ה"כסף" מדברים שאינם כסף כגון צ'קים, אסימונים או קופונים.
- במה ניתן להשתמש ככסף? כאן יש לחפש קריטריון ל"תקפות". כאן ייתכן להתייחס כ"כסף" אל כרטיסי אשראי, שטרות וקופונים, אך לא לשטרות מזוייפים או שטרי כסף זר, שיכולים יהיו להחשב ככסף על פי הבדיקה באופן הקודם.
- למה משמש כסף? כאן יש לדון במקומו של הכסף בכלכלה, באמצעים בהם משמש הכסף בחיי המסחר, ובסוגי העיסקאות שניתן לעשות עם כסף, לעומת אמצעי תשלום אחרים.
כסף הוא אספקט של השיטה המשפטית, יציר של המדינה הריבונית. ככזה הוא משמש כמודל מיניאטורי לסוגי השאלות שפוזיטיביסטים משפטיים שואלים לגבי החוק בכללותו.
הפוזיטיביסט המשפטי יחפש את הנורמה המשפטית, ויתעניין רק בנורמה שניתן לעגנה בסוגים מסוימים של עובדות חברתיות (אמפיריות) הנחשבות עובדות יוצרות חוק במסגרת מערכת משפטית נתונה. עובדות חברתיות – למשל חוק שהותקן, פסק דין שניתן וכו', ללא שאלה מוסרית עקרונית.
הפוזיטיביזם המשפטי מנסה להגדיר מהו משפט וגורס כי המשפט הוא עובדה חברתית, שמקורות התוקף שלו הם בני האדם בלבד. למשפט פוזיטיבי טענות מרכזיות:
- התזה החברתית – מה שנחשב משפט בחברה מסוימת הוא עניין של עובדה חברתית. אין שיקול ערכי פרטי של השופט או מקור אלוהי, אלא ישנה עובדה גמורה שמקובלת על החברה.
- תזת ההפרדה – השאלות "מה המשפט הינו?" ו"מה המשפט צריך להיות?" הן שתי שאלות נפרדות. המשפטן עוסק בשאלה הראשונה. המשפט הוא תוצר שרירותי של אנשים / חברה שקבעו אותו. אין תכנים שמתנים את המשפט. יש הפרדה בין נורמה למוסר.
[עריכה] הוגים מרכזיים
במחשבה הפילוסופית המערבית, הפוזיטיביזם המשפטי מתחיל מעבודתו של ג'רמי בנתהם, פילוסוף התועלתנות, אשר שאל חלק מדרכי המחשבה של תומס הובס. בנתאם הפריד בין אנשים להם קרא "חושפים", אשר תפקידם הוא להסביר מהו החוק החל בפועל, לבין "צנזורים" שביקרו את החוק החל בפועל והשוו אותו לדעותיהם על החוק הרצוי. תפקידה של הפילוסופיה של החוק, על פי בנתאם, היה להסביר את החוקים "האמיתיים" של "החושפים" ולא את ביקורתם של "הצנזורים".
ממשיך דרכו של בנתאם היה הפילוסוף, בן המאה ה-19, ג'ון אוסטין אשר גרס כי המשפט הוא אוסף של פקודות כלליות, שניתנות על ידי ריבון, ממוענות אל נציגיו ומלוות בסנקציות. אוסטין גורס כי במשפט יש שלושה אלמנטים מרכזיים:
- ריבון - אותו אדם או גוף שנהנה מציות על ידי רוב האוכלוסייה, ושהוא עצמו לא חייב כעניין שבהרגל בציות לאף אחד אחר.
- נתינים – אותם אלו שמצייתים כדרך של הרגל לריבון, ויחד עם הריבון הם מהווים את היחידה הפוליטית העצמאית.
- פקודה וסנקציה לצידה – הדרך שבה הריבון משליט את עצמו על נתיניו. הפקודה היא מבע רצון של הריבון שמלווה בסנקציה.
גישה זו של אוסטין אינה נקיה מבעיות. לדוגמה ניתן לקחת את ארצות הברית וחוקתה. כמובן שהחוקה נכתבה על ידי בני אנוש. החוקה יצרה מנגנון של ממשל שהרעיון העיקרי בו הוא הפרדת הרשויות, כאשר לשופטים הכוח לבטל חוקים הנראים להם כמנוגדים לחוקה, אך את החוקה ניתן לתקן בהליך פוליטי. מיהו, אם כן, הריבון שכוחו הוא ללא גבולות? אוסטין ישיב שאין דבר בתורתו המנוגד לרעיון של הירארכיה של החוקים הקיימים, ושתורתו אינה טוענת כי הריבון הינו גוף או אדם יחיד.
לפי השופט האמריקני אוליבר ונדל הולמס פוזיטיביזם משפטי הוא מדע של אלו המייעצים לממשלות כיצד לפעול. לפי הולמס המדע המשפטי אינו עוסק בשאלה מהו החוק, אלא מה יפסוק בית המשפט בשאלה מסוימת. תורתו של הולמס נקראת ריאליזם משפטי. היא מכירה בכך שאת החוק הכתוב ניתן לפרש בצורות שונות, וניתן "לשחק" בו לפי האינטרסים של קבוצות שונות, כך שתפקידו של המשפטן הוא לחזות בהסתברות הגבוהה ביותר מה יפסוק בית המשפט.
[עריכה] משפט ואתיקה
מהפוזיטיביזם המשפטי נובע שהחוק נפרד מהאתיקה. ישנם כללים משפטיים שאין להם בסיס אתי. באנגליה נהוג שמכוניות נוסעות בצד שמאל. בארצות הברית הן נוסעות בצד ימין. לא ניתן לטעון שצד אחד עדיף על השני מבחינה אתית. כאן, עצם קביעתו של כלל, כל כלל, הוא חשוב יותר מן השאלה "איזהו הכלל הרצוי".
כמובן, לא כל ההכרעות המשפטיות חופשיות מהקשר אתי. הפוזיטיביזם המשפטי אינו זהה לפוזיטיביזם אתי, או לרלטיביזם מוסרי. ניתן לקבוע כי קיימת נקודת ראות אתית, ובה בעת לקבוע כי החוק הקיים תואם נקודת ראות זו או כי אינו תואם אותה. הטענה של הפוזיטיביזם המשפטי אינה כי נקודת הראות האתית אינה רלבנטית לכל חוק שהוא, אלא כי החוק והאתיקה הינם שני דברים שונים, אשר לפעמים יש להם תחומי עניין משותפים, אך הלוגיקה הקיימת בבסיסם שונה לחלוטין. הפוזיטיביסט המשפטי ידגיש כי הציווי המשפטי שלא לגנוב, והציווי המשפטי לנהוג בצד שמאל (או ימין) של הכביש הם שתי דוגמאות לאותה התופעה.
כנגד נקודת ראות זו לון ל. פולר טוען כי לחוק יש מוסריות פנימית. למשל החוקים צריכים להיות פומביים, ומפורסמים לציבור הרחב. הם צריכים להיות מובנים לקורא הנבון, ואינם צריכים לסתור זה את זה. חוקים שאינם עונים על דרישות אלו אינם יכולים לשמש בתפקידו של החוק בסדר החברתי, כי אז לא ניתן יהיה לציית להם. לפי פולר דרישות אלו הן בבסיסן דרישות אתיות, והן מגבילות את כוחו של החוק, אפילו מבלי להפעיל כללים אתיים "חיצוניים" להליך המשפטי.
הפילוסוף רונלד דבורקין מבדיל בין עקרונות וכללים. "כללים" הם כמו החוק הקובע באיזה צד של הכביש יש לנהוג. הם בינריים ביישומם. הם חלים לגבי מקרה מסוים, או שאינם חלים. "עקרונות" הם הצהרות יותר מעורפלות בדבר מדיניות ונורמות אתיות. דוגמה יפה ליישום עניין זה הוא הכלל המשפטי "הרצחת וגם ירשת". על אף שה"כלל" הוא שהרוצח רשאי לקבל את ירושת הנרצח, אם הוא נמנה על יורשיו החוקיים, כאן נכנס לפעולה ה"עקרון" ומתנגד להפעלת ה"כלל".
[עריכה] התנגשות בין המשפט הפוזיטיביסטי ובין משפט הטבע בפסיקה בישראל
פסק דין חשוב, העוסק בשאלת תחולת "המשפט הפוזיטיביסטי" אל מול "המשפט הטבעי" ומהווה אבן דרך בשיטתנו המשפטית, ובהיסטוריה של בית המשפט העליון הוא ע"ב 1/65 ירדור נ. יו"ר ועדת הבחירות המרכזית לכנסת השישית, פ"ד יט (3), 365 (בג"צ ירדור). המדובר בערעור על סירובה של ועדת הבחירות המרכזית לאשר השתתפותה בבחירות לכנסת השישית של "רשימת הסוציאליסטים", רשימה שחלק מחבריה היו אף חברים בארגון הבלתי חוקי "אל ארד".
בערעור דנו שמעון אגרנט (מי שכיהן בעת מתן פסק הדין כנשיא השלישי של בית המשפט העליון),חיים כהן ויואל זוסמן (שכיהן כנשיא הרביעי של בית המשפט העליון). שלושתם מגדולי השופטים של בית המשפט העליון.
חיים כהן ייצג את הגישה הפוזיטיביסטית, כאשר קבע, כי אם אין למצוא חיקוק מפורש מכוחו יכולה ועדת הבחירות לפסול רשימה מלרוץ לבחירות, הרי שאין בכוחה של הוועדה לפסול את הרשימה, גם אם לדעתה יש סיבות טובות לכך, וכלשונו: "לפי החוק הקיים במדינה, אשר בה שולט החוק, אין שוללים זכות מאדם, ויהא הוא הפושע המסוכן והבוגד הנבזה ביותר, אלא בהתאם לחוק בלבד. לא ועדת הבחירות המרכזית ולא בית משפט זה מחוקקים במדינה הזאת. הכנסת היא הרשות המחוקקת והיא אשר מסמיכה את מוסמכיה, אם רצונה בכך, לעשות לאיש כדרכיו וכפי מעלליו. בהעדר הסמכה כזאת מאת המחוקק, לא ההגיון ולא הכורח ולא אהבת המולדת ולא שום שיקול אחר, יהא אשר יהא - מצדיקים עשיית דין על דעת עצמו ושלילת זכות הזולת".
המדובר בניתוח החוק באופן פוזיטיביסטי, שאינו שואל את השאלה: "מהי הנורמה המשפטית הרצויה", אלא את השאלה: "מהי הנורמה המשפטית הקיימת".
השופט יואל זוסמן בחר בדרך אחרת. השאלה היא, לדעתו, אם צריכה ועדת הבחירות המרכזית להסתפק בחוק הרשום עלי ספר, או שמא צריכה היא לשקול שיקולים ועקרונות שאינם רשומים בספר החוקים, והם שיאירו את דרכה. השופט זוסמן קבע כי בנוסף לאות הרשומה של החוק, על ועדת הבחירות המרכזית לקחת בחשבון את השיקול הטבעי והמובן מאליו, של זכות ההתגוננות של המדינה מידי אויביה מבפנים ומבחוץ. בהסתמך על הנסיון המר של רפובליקת ויימאר, קבע השופט זוסמן כי זכות התגוננות זו היא חלק מן המשפט הטבעי, ויש חובה על הוועדה לקחת שיקול זה בחשבון בעת דיוניה, ו"לא לשבת בחיבוק ידיים ולהתייאש מהעדר דין פוזיטיבי כשבעל דין מבקש מהם, שיושיטו לו יד עזר כדי להביא את הקץ על המדינה."
כאן מאמץ השופט זוסמן את גישת "המשפט הטבעי" באופן מפורש, תוך שהוא יוצא באופן חזיתי נגד גישתו הפוזיטיביסטית של חברו, השופט כהן, תוך שימוש בלקחי השואה, המהווה כיום אחד הבסיסים האידאולוגיים המוצקים למצדדי המשפט הטבעי.
השופט אגרנט, אשר דעתו הייתה המכרעת, קבע כי היות והשאלה הינה שאלה בעלת משמעות חוקתית, הרי שיש לקחת בחשבון נתוני יסוד, ובראשם היות מדינת ישראל מדינה יהודית, ולאור זאת לפרש את החוקים באופן שלא יכולה להיות פעולה הסותרת נתון בסיסי זה, ובכללה פעולת ועדת הבחירות המרכזית, אשר אינה יכולה לאפשר לכנסת להעלות על סדר יומה את השאלה אם יש לעשות לשם חיסול מדינת ישראל שהרי "עצם הצגת השאלה נוגדת את רצון העם השוכן בציון, את חזונו ואת האני מאמין שלו". גישה זו היא גישה מעט מרוככת מגישתו של השופט זוסמן.
פסק דין ירדור מהווה אחת הדוגמאות הטובות להתנגשות בין "הפוזיטיביסטים" ובין "אנשי המשפט הטבעי", וזאת בדור שחווה את השואה, בה נעשו מעשים נוראים המנוגדים למוסר האנושי הבסיסי ביותר במסגרת מערכת משפטית שלמה ובעלת הגיון פנימי. על אף שבערעור הנ"ל אומצה על ידי בית המשפט העילון ברוב דעות תפיסת "המשפט הטבעי", ישנן דוגמאות רבות לפסיקה "פוזיטיביסטית" ועל כן לא ניתן לומר באופן נחרץ וברור, כי אחת השיטות הינה השיטה הדומיננטית במשפט ארצנו.
