קרב עזה השני
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
| עזה השני | |||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
 |
|||||||||||||
|
|||||||||||||
| הצדדים הלוחמים | |||||||||||||
| הממלכה המאוחדת, אוסטרליה, ניו זילנד | האימפריה העות'מנית | ||||||||||||
| מפקדים | |||||||||||||
| צ'ארלס דובל | קרס פון קרסנשטיין | ||||||||||||
| כוחות | |||||||||||||
| ארבע דיוויזיות | 20,000-25,000 | ||||||||||||
| אבדות | |||||||||||||
| 5,917 נפגעים | כ-2,000 נפגעים | ||||||||||||
קרב עזה השני התחולל בנגב המערבי, מזרחית לעזה, ב-19 באפריל 1917, כחלק מהחזית הדרומית במלחמת העולם הראשונה. לאחר הנצחון שהוחמץ בקרב עזה הראשון, ניסה חיל המשלוח המצרי, של האימפריה הבריטית, לתקוף שנית את הכוח העותמני (בפיקוד גרמני) שהגן על עזה. התורכים, אשר חיזקו את כוחותיהם לאחר הקרב הראשון, הצליחו להביס את הבריטים בקרב השני. הנצחון התורכי הביא להחלפתו של גנרל ארצ'יבלד מאריי, מפקד הכוח הבריטי, ולמינויו של גנרל אדמונד אלנבי תחתיו.
תוכן עניינים |
[עריכה] ההכנות לקרב
המסרים ששלחו מאריי ודובל אל משרד המלחמה הבריטי, לאחר קרב עזה הראשון, היו כוזבים ותארו את הקרב כהצלחה בריטית. הם אף המליצו לנצל את "ההצלחה" ולתקוף במהירות את כוח המגן התורכי על מנת להשלים את המשימה וטענו כי למתקפה ישנם סיכויי הצלחה רבים. המתקפה תוכננה להתבצע בסגנון המתקפות של החזית המערבית במלחמת העולם הראשונה: הרעשה ארטילרית במשך יומיים על הכוח המגן ואז, הסתערות רגלית חזיתית על כוח המגן המחופר בתעלות. הגנרלים פיליפ צ'טווד - מפקד הטור המדברי הבריטי, וגנרל הנרי שובל - מפקד דיוויזיית אנז"ק, שהיו בעלי נסיון קרבי רב, פקפקו ביכולת טקטיקה זו לפרוץ את קו ההגנה התורכי ובסיכויי הנצחון בקרב. בערב הקרב, בסיום התדריך שנתן אחד ממפקדי הכוחות הבריטיים לקציניו, הוא אמר: "זוהי, רבותי, התוכנית. ואומר בכנות כי אינני מעריך אותה ביותר."
הכוח הבריטי מנה ארבע דיוויזיות רגלים: דיוויזיות 52, 53, 54 ו-74, שתי דיוויזיות רכובות: דיוויזיית אנז"ק והדיוויזיה האוסטרלית הרכובה ובריגדה רכובה על גמלים. הדיוויזיה ה-74 ודיוויזיית אנז"ק תוכננו להשתתף כמילואים, רק במקרה הצורך. הבריטים אף הציגו שני כלי נשק חדשים בזירת המזרח התיכון: שישה טנקים (ולפי מקורות מסוימים - שמונה טנקים) צורפו לכוח התוקף. כמו כן, צוידה הארטילריה ב-2000 פגזי גז רעיל. הכוחות הבריטים נפרשו בצורת סהר. מאזור ואדי עזה במערב, המשך בחלקו הדרומי של רכס שייח עבאס (עליו נמצא כיום קיבוץ בארי), דרומה לתל ג'מה, שלאל ותל אל-פרעה.
לאחר קרב עזה הראשון חיזקו הכוחות התורכים את אחיזתם בקו עזה-באר שבע ומנו, על פי ההערכה, 20,000-25,000 חיילים אשר היו פרושים בנקודות שולטות כגון: עלי מונטר, רג'ם אל עטוינה (אזור כפר מימון ותושיה כיום), תל הורירה ותל א-שריעה. בנקודות שולטות אחרות שלאורך הקו היו גם כן חפירות מאוישות על ידי הכוח התורכי, אך מדובר היה בכוחות קטנים יותר שנתמכו בלוגיסטיקה ובתגבורת על ידי המוצבים העיקריים. מזרחה מתל א-שריעה החזיקו התורכים בנוכחות דלילה שכן סברו כי מקורות המים באזור אינם מספיקים ולכן, האפשרות של התקפה רכובה באזור זה היא בעלת סבירות נמוכה.
[עריכה] מהלך הקרב
בבוקר ה-17 באפריל החלה הארטילריה הבריטית בהרעשה ארטילרית על העיר עזה ועל המוצבים התורכים. על עזה נורתה אש משני כיוונים. על ידי סוללות תותחים שהתמקמו מדרום לעיר ועל ידי שני כלי שייט נושאי תותחים בריטים וסיירת צרפתית. בבוקר ה-19 באפריל, בעת שהחל יום הלחימה העיקרי, שכלל הסתערויות חיל רגלים ופרשים, מיקדו קני הארטילריה הבריטים את אישם על גבעת עלי מונטר שמדרום מזרח לעזה ואז גם נורו לראשונה פגזי גז רעיל.
הירי הארטילרי הרצוף, אשר נמשך יומיים לפני תחילת המתקפה, סימן לתורכים כי מדובר בהכנה לתקיפה העיקרית, וכך, איפשר להם לערוך את הכנותיהם האחרונות ולהיות מוכנים להתקפה הבריטית. כמו כן, הארטילריה הבריטית התמקדה בירי על קווי החפירות התורכים ולא ירתה על הארטילריה התורכית וכך איפשרה לארטילריה התורכית להשיב אש על ריכוזי הכוחות הבריטים. כוח הרגלים הבריטי התקדם כבר בבוקר ה-17 באפריל, עם תחילת ההרעשה, אל עמדות היציאה להתקפה ושהה בהן יומיים, תחת אש ארטילרית, עד תחילת ההסתערות בבוקר ה-19 באפריל. אחד מהטנקים הבריטים נפגע ויצא מכלל פעולה כבר בשלב זה של הלחימה בעת שסייע לכוחות הרגלים.
ב-19 באפריל, בשעה 07:15, החלה התקפת חיל הרגלים הבריטי. דיוויזיה 53 תקפה את המרחב שבין העיר עזה ובין חוף הים. מעט אחריה, תקפו דיוויזיה 52 את העיר עזה ואת גבעת עלי מונטר מכיוון דרום ודיוויזיה 54 את המרחב שממזרח לעזה, בין העיר ובין גבעה שנודעה לאחר הקרב כ"עמדת הטנק". הכוחות הבריטים לא הצליחו להשיג בהסתערותם הישגים משמעותיים ונבלמו לאורך כל החזית, תוך כדי ספיגת אבדות קשות, כתוצאה מירי מקלעים ופגזי שרפנל.
[עריכה] עמדת הטנק
הטנקים שנותרו כשירים, פוזרו לאורך קו הלחימה במטרה שיסייעו ללחימת הרגלים. צורת לחימה זו הביאה לריכוז האש הארטילרית התורכית אל הטנקים ואל סביבתם הקרובה ובכך תרמה הימצאות הטנקים לסיכון הרגלים שבסביבתם. באגף המזרחי של גזרת דיוויזיה 54 הצליח טנק אחד להתקדם ולסייע לכוחות הרגלים לכבוש אחת מעמדות התורכים. הטנק הצליח לטפס על גבעה קטנה (מדרום מזרח למושב שובה של היום) שם הייתה ממוקמת עמדה תורכית, נפגע מפגזי תותח ונשאר לעמוד בשיא הגבעה כשהוא בולט בשדה הקרב. ממזרח לטנק הסתערו על העמדות רוכבי בריגדת הגמלים. כ-1,400 מטר לפני עמדות התורכים הם ירדו מגמליהם והחלו בהסתערות רגלית. המסתערים מול עמדת הטנק סבלו אבידות כבדות. למרות זאת, הצליחו כ-30 מאנשי הגמלים וכ-20 מהרגלים הבריטיים להגיע לקו העמדות התורכי והכינו עצמם לקרב כידונים, אלא שאז המגינים, כ-600 במספר, נסוגו אל קו העמדות השני. הבריטים והאוסטרלים הצליחו להחזיק בעמדה כשעתיים, אך מאחר ונשארו מבודדים, עם פצועים רבים, נאלצו לסגת חזרה אל כוחותיהם.
מזרחית לעמדת הטנק, הצליחו כוחות של בריגדת רוכבי הגמלים, אשר פעלו כרגלים, להתקדם במרחב שבין שתי עמדות תורכיות וביצעו את ההתקדמות המשמעותית ביותר בכל קו הלחימה. הם חצו את כביש באר שבע-עזה והשתלטו על שתי גבעות נמוכות. אולם בשעה שהסתערות שאר הכוחות נבלמה, נאלצו גם הם לסגת חזרה מחשש שישארו מבודדים בשטח התורכי.
[עריכה] עטוינה
מול העמדות ברג'ם אל עטוינה נערכו כוחות רכובים של הבריגדות ה-3 וה-4 האוסטרליות והבריגדה ה-5 הרכובה של הדיוויזיה האימפריאלית הרכובה, הבריטית, בפיקודו של גנרל הודג'סון. תפקידם היה כפול. תחילה היה עליהם להפגין נוכחות ולהעסיק את הכוחות התורכים כדי למנוע מהם תגבור של הגזרות המערביות יותר. בהמשך הקרב, הוטל עליהם לפרוץ את האגף במערך התורכי. נסיונות התקיפה לא עלו יפה. גם כאן, התורכים היו ערוכים היטב בעמדותיהם והסבו לכוחות המסתערים אבידות כבדות. נטענה אף הטענה כי בהינתן שלפיקוד הבריטי כבר היה ידוע כי בגזרות האחרות לא הצליחו הבריטים לפרוץ את המערך התורכי, לא היה ערך ממשי לתקיפה הרכובה, שכן לא היה בכוחה להכריע את הקרב.
כבר עם שחר ה-19 באפריל, תקפה הבריגדה הרכובה הקלה ה-3 את רכס עטוינה בכיוון שדרת הרכס (צפון מערב). אולם הם הצליחו להגיע למרחק של כ-250 מטר מעמדות התורכים ונבלמו. רק בשעה מאוחרת יותר תקפו הבריגדות ה-4 וה-5 את קו ההגנה התורכי וגם הם נבלמו וספגו אבידות. באגף המזרחי של כוח זה פעלה דיוויזית אנז"ק. אחר הצהריים הוכנסה לפעולה גם הבריגדה ה-6 של הדיוויזיה האימפריאלית הרכובה, אשר שימשה עד אז כעתודה. גם אז, כשהכוח הבריטי שלח לקרב את כל כוחותיו, לא הצליחו התוקפים להשיג שום הישגים משמעותיים. כה רבה הייתה עליונות התורכים, עד כי קני הארטילריה שלהם היו מספיק פנויים כדי להעסיק גם את קני הארטילריה של הכוחות הבריטיים.
[עריכה] סיום הקרב
בצהרי היום הובהר כי אף לא אחת מהתקפות הכוח הבריטי זכתה להצלחה. בנקודות הבודדות בהן הושגה התקדמות, היו הכוחות דלילים ומבודדים ונאלצו לסגת חזרה אל הקו הבריטי. בשאר ההסתערויות הצליח כוח המגן התורכי לרתק את הכוחות המסתערים תוך שהוא גורם להם אבידות. במספר מקומות נעשו נסיונות תורכים לביצוע התקפות נגד. בקצה המערבי של החזית, בדיונות הסמוכות לים, ניסו התורכים לכבוש עמדות שהוחזקו על ידי הבריטים, אך הם נבלמו ונהדפו. גם באגף המזרחי נעשו נסיונות תורכים לתקוף את הכוח הבריטי. כוחות של דיוויזיית אנז"ק הצליחו להדוף כוחות של רגלים ושל פרשים תורכים שניסו לבצע איגוף ממזרח.
בשעה 15:00 יירטו הבריטים מסר תורכי המודיע כי חיל המצב בעיר עזה אינו זקוק לתגבור. הנחתם הייתה כי אין זו הטעייה מכוונת של התורכים ומאחר ובאותה שעה הם כבר עשו שימוש כמעט בכל הכוחות שעמדו לרשותם, היה ברור כי אין טעם להמשך הקרב. מפקד החזית הבריטי, ארצ'יבלד מאריי, נתן פקודה לכל הכוחות להאחז בעמדות אותן השיגו ולחדש את המתקפה למחרת בבוקר, תוך שימוש בדיוויזיה 74 שהייתה בעתודה במשך יום הקרב. בישיבות ליליות של סגל הפיקוד הבריטי הבכיר, הובהרו ממדי האבידות וחוזקו של הקו התורכי ובעצת גנרל צ'טווד, נדחה חידוש המתקפה ב-24 שעות, דחייה שקיבלה את הסכמת מאריי. מאוחר יותר בוטלה תוכנית חידוש המתקפה לגמרי.
[עריכה] אחרית דבר
הכשלון המוחלט בקרב הביא להחלפת הפיקוד הבריטי בחזית זו. ראשון שילם את המחיר דובאל אשר הוחלף למחרת הקרב. סיר ארצ'יבלד מאריי זומן ללונדון לאחר מספר שבועות והוחלף על ידי גנרל אדמונד אלנבי אשר היה מפקד בעל נסיון קרבי רב. משרד המלחמה הבריטי חיזק את צבאו של אלנבי באופן משמעותי כשתיגבר אותו בשלושה גייסות, שני גייסות רגלים וגייס פרשים. כוחות אלו הצליחו, אחרי חצי שנה, בנסיונם השלישי לקעקע את קו עזה-באר שבע. תחילה כבשו את באר שבע ושבוע לאחר מכן נכבשה גם עזה.
