קרב עין ג'אלות
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
| עין ג'אלות | |||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
|
|||||||||
| הצדדים הלוחמים | |||||||||
| ממלוכים | מונגולים | ||||||||
| מפקדים | |||||||||
| קוטוז ובייברס | קיטבוקה וביידר | ||||||||
| כוחות | |||||||||
| כ-15,000 איש, רובם פרשים בינוניים | כ-12,000 איש, רובם פרשים קלים | ||||||||
| אבדות | |||||||||
| לא ידוע | לא ידוע | ||||||||
קרב עין ג'אלוּת – קרב שנערך ביום שישי ה-3 בספטמבר 1260 בארץ ישראל, בסמוך לעין חרוד של ימינו, בו בלמו כוחות הממלוכים את התפשטות האימפריה המונגולית מערבה.
תוכן עניינים |
[עריכה] הרקע לקרב
בשנת 1251 הטיל הח'אן הגדול מונגקה (נכדו של ג'ינג'יס חאן) על אחיו הולגו חאן להוביל את כיבושי המונגולים בפרס דרום מערב אסיה ועד גבול מצרים. ב1256 כבש הולגו את פרס וניצח את החשישיון. ב1258 כבש את בגדד, טבח בתושביה המוסלמים (אך חס על הנוצרים והיהודים), והוציא להורג את הח'ליף העבאסי אלמוסתעצם. בסוף 1259 החלה בריחה המונית של המוסלמים מסוריה דרומה. בינואר 1260 נפלה חלב, ובמרץ דמשק.
הולגו, שאימו ואשתו היו נוצריות, ניסה להתקרב לנוצרים באזור, ולשתף איתם פעולה במאבק במוסלמים. הוא זכה לשיתוף פעולה של כוחות נוצריים מארמניה ואנטיוכיה שהשתתפו בכיבוש סוריה. אולם ממלכת ירושלים הקתולית, (שבאותה עת מרכזה היה בעכו) גילתה כלפי הפולשים הברבריים מהמזרח יחס חשדני. תרמה לכך העובדה שאנטיוכיה נאלצה תחת המרות המונגולית לקבל על עצמה פטריארך יווני.
הכוח שעמד מול המונגולים היה השלטון הממלוכי החדש במצרים. הולגו שלח משלחת לסולטאן קוטוז בקהיר בדרישה שייכנע. בקרב הממלוכים היו רבים שתמכו בכניעה, אולם דעתו של המפקד הממלוכי בַּיְבַּרְס ניצחה. קוטוז הורה להוציא להורג את השליחים המונגולים ולהציג את ראשיהם על שערי העיר. בעוד הממלוכים מתכוננים למלחמה, התקבלה במחנה המונגולי שבסוריה ידיעה על מותו של השליט העליון, מונגקה חאן. הולגו מיהר לשוב מזרחה עם חלק גדול מצבאו והשאיר בידי המפקד המונגולי הנוצרי קיטבוקה (כתבוגא) צבא של 10,000 חיילים.
על גודל הכוחות נכתב רבות במקורות שונים. כוח המונגולים היה למעשה הכוח שהולגו השאיר אחריו עם כתבגא. רוב ההערכות נעות סביב 10,000 עד 12,000 חיילים. לממלוכים היו כ-15,000 חיילים. השיא בכמות הכללית של החיילים הממלוכים היה 22,000 בתקופה האיובית ו-40,000 בתקופת ביברס. הפרשים היוו בין חצי לרבע מכלל הצבא. כאשר בוחנים מקורות מתקופות שונות, המתארים את השינויים שהתרחשו במספרי הפרשים, ניתן למצוא שבתקופה האיובית (עד 1250) היו 10,000 פרשים, ולביברס, ששלט אחרי הקרב, היו 16,000 פרשים. כלומר בקרב עצמו היו לממלוכים כ-15,000 פרשים.
שני הצדדים ביקשו את תמיכת ממלכת ירושלים הצלבנית. הדבר הטבעי כביכול היה שהנוצרים יעשו יד אחת עם המונגולים כנגד האויב המוסלמי המשותף. אך כאמור, הנוצרים היו חשדניים כלפי המונגוליים. לכך נוספה תקרית בה צלבנים מאזור צידון פשטו על כפרים מוסלמיים שהיו בשליטת המונגולים, ותוך כדי כך הרגו את אחיינו של קיטבוקה. המונגולים גמלו בהשמדת צידון וטבח תושביה, דבר שדחף את הצלבנים לזרועות הממלוכים. קוטוז שלח לעכו משלחת על מנת לבקש עזרה. רוב הצלבנים תמכו בהענות לבקשה הממלוכית. אך בהשפעת המסדר הטבטוני שחשש מבגידה מוסלמית הוחלט לשמור על נייטרליות – אם כי נייטרליות אוהדת לממלוכים.
[עריכה] הקרב
ביולי החלו הכוחות הממלוכיים לנוע ממצרים צפונה. הם נתקלו בכוח החלוץ המונגולי בעזה, הביסו אותו, והחלו לרדוף אחריו צפונה. רוב הכוחות הממלוכים נעו בשטחים שבשליטה צלבנית וחנו בעכו. קוטוז נאם בפני חייליו כדי לעודד אותם. הוא האיץ בהם להגן על מצרים ועל משפחותיהם ומעמדם, וכן על האסלאם מפני המונגולים הכופרים. הוא שלח את ביברס לכיוון המונגולים. כתבגא שמע על כך, אסף את חייליו, נע לעין ג'אלות והגיע לשם ראשון ביום ששי, ה-3 בספטמבר 1260 (25 בחודש רמדאן 658).
יש הטוענים שביברס ניסה למשוך את המונגולים לאזור שנוח לממלוכים להילחם בו, אך יש מקורות ממלוכים שטוענים שהמונגולים הגיעו ראשונים לשטח הקרב, ובחרו בו בגלל יתרונותיו עבורם: נחל להשקות את הסוסים וקרבה לסוריה. לאחר מכן, קוטוז הצטרף לביברס עם הכוח העיקרי.
הקרב התרחש מוקדם בבוקר, במזרח הגליל, על יד עין ג'אלות, לרגלי הר הגלבוע. הממלוכים הגיעו מצפון-מערב (מכיוון עכו), והמונגולים הגיעו ממזרח. ישנם מקורות הטוענים שהקרב התרחש אחר הצהריים. חלק מהם משנים בהתאם את הכיוונים שמהם הגיעו הכוחות, למשל שהממלוכים היו על הר גלבוע וירדו ממנו (צפונה), ושהמונגולים היו במישור תחתיו. זה סביר פחות מפני שירידת הממלוכים מההר תהיה קשה ובלתי יעילה. אוזבג גם טוען שהמונגולים היו בשמש והממלוכים היו בצל לזמן קצר, תחת ההר או עצים. חלק מן החוקרים מסיקים מכך שהקרב היה אחרי הצהריים. אך מאחר שבספטמבר יש שמש על הר גלבוע גם בבוקר וגם אחה"צ ולא ניתן למצוא שם מקום מוצל, נראה שקביעה זו שגויה. הממלוכים הגיעו מצפון-מערב, והשמש סנוורה אותם. החזית הממלוכית הייתה מזרעין לעפולה, והמונגולים פנו אליהם ממזרח. כיוון זה מונע הפרעה של תנאי השטח לפרשים הממלוכים.
לקרב שלושה חלקים כלליים: תמרונים לפני הקרב, בדרך לעין ג'אלות; הקרב; ניקוי השטח אחרי הקרב. התמרונים כללו דחיקה של המונגולים שהדרימו עד עזה, ולאחר מכן, היתקלויות של הממלוכים במונגולים בדרך לשדה הקרב. הקרב עצמו היה מורכב משתי מערכות, כל אחת מתחילה בתקיפה מונגולית. התקיפה הראשונה הביאה לקריסת האגף הממלוכי השמאלי. בתקיפה השנייה קוטוז קרא "וַאִסלַאמה", הממלוכים תקפו את המונגולים וניצחו. התקיפות הממלוכיות התחילו בירי חצים בעוד שהמונגולים הסתמכו בעיקר על הסוסים, שנפגעו מהחצים. יש שטוענים, בעיקר בהתבסס על רשיד אל-דין, שהאסטרטגיה של הממלוכים הייתה לערוך מארב (אמבוש), אולם מקורות אחרים לא מציינים זאת. במהלך הקרב הייתה עריקה של אל-אשרף מוסא, מפקד בצד השמאלי של המונגולים. הייתה לך השפעה על הנצחון. במהלך הקרב קוטוז נפל מהסוס, אך הצליח לעמוד על רגליו, וחייליו התעודדו מכך. כתבגא נהרג במהלך הקרב, וחייליו נפגעו מכך. אחרי הקרב, המונגולים עלו לגבעה, נרדפו על ידי ביברס ונהרגו.
לפי אל-מקריזי, חלק מהמונגולים התאספו מחדש בבית שאן ונלחמו שם שוב נגד הצבא הממלוכי, ושם נהרג כתבגא. למעשה קרב זה שייך לקרב עין ג'אלות, והוא מתייחס לתקיפה השנייה אחרי קריאת "ואסלאמה". גם רשיד אל-דין מתאר שכתבגא נתפס ושוחח עם קוטוז בפרסית בפרוזה מחורזת לפני שהוצא להורג. נראה שהוא כתב זאת כדי לפאר את כתבגא לאחר מותו. כאמור, הוא לא נפל בשבי אלא נהרג כבר בהתקפה השנייה בשדה הקרב המקורי. כלומר, אין בסיס לטענתו של אל-מקריזי שהיה קרב בבית שאן.
השלב האחרון בקרב היה הניקוי הסופי של שרידי הצבא המונגולי. הפליטים המונגולים, כולל ביידר, ברחו צפונה. ביברס רדף את הפליטים עד חלב, ואז חזר לצבא המרכזי בדמשק. מספר ההרוגים המונגולים משתנה בהערכות השונות בין 1,500 ל"כל הצבא המונגולי". אין מידע לגבי ההרוגים הממלוכים.
[עריכה] המיתוס וניתוחו
סביב הקרב נוצר מיתוס בהיסטוריוגרפיה המוסלמית. הממלוכים הצליחו לנצח את המונגולים ה"בלתי מנוצחים". הממלוכים טענו שהאל סייע להם, ולכן יש להם לגיטימציה שלטונית במצרים. עם זאת, המחקר המודרני מצא סיבות שונות לחולשת המונגולים בקרב זה ולנצחון הממלוכים.
הנצחון נבע מממספר גורמים, ביניהם מנהיגותם של קוטוז וביברס. קוטוז דאג למוראל של החיילים והאמירים, החדיר ושינן את גישת "הִלּחם או מות" ודיבר על האיום שנשקף מהמונגולים. הוא הסדיר את יחסיו עם ביברס, והאציל לו סמכויות למרות חילוקי הדעות שהיו ביניהם. ביברס נלחם באומץ, ויש שטענו שניצח את הקרב בעצמו.
אל-מקריזי ורשיד אל-דין כותבים שהממלוכים ערכו מארב למונגולים, ולכן ניצחו. בהתבסס על כך, טענו חוקרים שהנצחון נבע ממארב פשוט שתוכנן מראש, ומיתרון מספרי של הממלוכים. אחרים קבעו שהממלוכים נקטו באסטרטגיה מחוכמת. ייתכן שהיה מארב חלקי, בצד הדרומי, כאשר הממלוכים הסתירו חלק מכוחם מאחורי הגבעות הצפון-מערביות של הר גלבוע, נגד האגף השמאלי המונגולי. יש הטוענים שהנצחון הממלוכי היה תוצאה של אסטרטגיה מתוכננת ומחושבת, בחירת מיקום טקטי וחכם, וחלוקת הכוחות לקבוצות נפרדות. כתבגא פותה להתקדם לשדה הקרב עד שיהיה מוקף בממלוכים שארבו לו שם. כלומר מדובר לא רק במארב אלא במלכודת. אך כאמור, לא הממלוכים בחרו את מיקום הקרב, ולכן לא היה מארב.
נראה כי מהלך הקרב לא נקבע על פי התכנון הממלוכי, אלא על פי טקטיקה של קבלת החלטות מיידיות "בשטח". בנוסף, אירועים בלתי מתוכננים, כמו עריקת אל-אשרף ומות כתבגא, תרמו לנצחון. הממלוכים התאפיינו במוראל ותעוזה אישית שחוזקו על ידי הדוגמה האישית שנתנו המפקדים. כמו כן, בקרב זה היה להם מזל, למשל בכך שהכֹח המונגולי שנותר עם כתבגא היה קטן יותר.
הן מבחינת כמות החיילים ואיכותם והן מבחינת אמצעי הלחימה ושיטותיה, היה יתרון קל לממלוכים. לממלוכים היו כמה אלפי פרשים יותר מאשר למונגולים, וציוד איכותי, בעוד שהמונגולים שמרו על אורח חיים נומדי, על יתרונותיו וחסרונותיו. יצוין, שחוזק הצבא מושפע מהמצב הפוליטי. בעשור שלפני הקרב התאפיין מצב זה אצל הממלוכים בחוסר יציבות.
למונגולים היו סוסי-פוני רבים, ואילו לממלוכים הייתה כמות קטנה יותר של סוסים. הנומדיות היא שמאפשרת גידול סוסים, ומרגע שהממלוכים התיישבו, היה להם קל יותר לפתח את השימוש בקשתות על פני גידול סוסים, וכן להשביח את איכות הסוסים על פני כמותם. המונגולים היו "משפחות נודדות לוחמות", שעסקו בציד, הכנת הנשק, טיפול במשפחות ונדידה, וגם במידה מסוימת של אימונים, ואילו הממלוכים הפרידו בין החיים האזרחיים לאימונים, דבר שמאפשר התמקצעות צבאית. הטוּמן, הכולל 10,000 חיילים, כלל למעשה גם את בני המשפחה של הלוחמים, וכן סוסים וכבשים (סך הכול עשרות אלפי נפשות ומאות אלפי בעלי חיים). טיפול במשק כזה דורש לא רק תשומת לב רבה אלא גם שטחי מרעה ומים. כאשר הממלוכים הובאו מאסיה, הם נבחרו מתוך האוכלוסייה לפי התאמתם ללחימה. המונגולים לעומת זאת היו אנשים ממוצעים, "חיילים חובבניים מצוינים": מעין מליציה שהורכבה מכלל האוכלוסייה. לכל חייל מונגולי היו מספר סוסי-פוני. למרות היותם מהירים, סוסים כאלה מתעייפים מהר, ולכן יש להחליפם במהלך הקרב. התקיפות הממלוכיות התחילו בירי חצים על הסוסים המונגולים, והמשיכו בלחימה מהסוסים, לאחר שהשיגו יתרון. המונגולים נהגו להתחיל מיד בתקיפה מעל הסוסים, דבר שמול צבאות אחרים נתן להם יתרון טקטי. החצים של המונגולים היו כבדים ופחות יעילים, וההתקפה הממלוכית השנייה נטרלה את הכֹח הזה. הממלוכים הסתמכו על שיטות שהמונגולים לא היו יכולים לעמוד בהן, כמו ירי ממושך של חצים קלים, בעוד שהמונגולים יורים באיטיות חצים כבדים. הממלוכים גם ירו כאשר הסוס עומד, כדי לחסוך בכוחו.
אחת הסיבות לכך שהכוח שהולגו השאיר עם כתבגא היה קטן, היא הערכה שגויה של אויביו, דבר שנבע ממודיעין שגוי של המונגולים. הם לא חישבו נכון את הכֹח שעל הולגו להשאיר, מפני שחשבו שהכוח הממלוכי קטן יותר. כמו כן, הולגו לקח עמו חיילים לפרס בכמות הגדולה מן הנחוץ, מפני שחשש מעימות עם הורדת הזהב, אך לא נראה שחשש זה היה מבוסס. ניתן לומר, שמותו של מונגקה, אחיו של הולגו, הציל את הממלוכים. אם הולגו היה נשאר עם כל צבאו, המונגולים היו מנצחים.
יצוין, שבקרבות הבאים הבינו המונגולים את חשיבות כמות החיילים, אך הבעיות עם הדרישות הלוגיסטיות נותרו: מרעה דורש תנועה איטית אך מתמדת. סוסי-הפוני דורשים זמן רב יחסית למרעה, ושטח נרחב. באזור סוריה שטחי המרעה פחות פוריים מהערבה האירו-אסייתית, והדבר היווה סיבה נוספת הן לכך שהולגו השאיר כוח צבאי קטן עם כתבגא, והן לכך שהנסיונות הנוספים של המונגולים לשלוט בסוריה נכשלו. כמו כן, סכסוכים על שטחי מרעה החלישו את האחדות בקרב המונגולים.
[עריכה] השלכות הקרב
תבוסת המונגולים גרמה להתעוררות ההתנגדות המוסלמית בסוריה. עד מהרה נסו המונגולים אל מעבר לנהר הפרת, והמוסלמים נקמו בנוצרים על התנהגותם בעת השלטון המונגולי. היהודים יצאו כמעט ללא פגע, כי למרות שגם הם נהנו מהשלטון המונגולי, הם נזהרו לא לפגוע במוסלמים.
קוטוז החזיר את השליטים הקודמים לארצות ששוחררו מהשלטון המונגולי, וגמל גם לשותפיו הממלוכים בנחלאות רבות. אולם הוא סירב לבקשתו של ביברס לקבל את השליטה על חאלב. בתגובה, ב-24 באוקטובר, בדרכם חזרה למצרים, רצח ביברס את קוטוז, והפך לסולטאן. ביברס העביר את מרכז האסלאם לקהיר, ואף חידש את הח'ליפות בקהיר במקום בבגדד. הוא ביסס את השלטון המממלוכי בארץ ישראל וסוריה, והחל לכבוש את ערי הצלבנים במישור החוף, ולהחריבן על מנת למנוע את חזרת הצלבנים דרך הים. כך, בעוד בייברס פיתח וביצר את פנים הארץ, מישור החוף נותר נטוש במשך מאות רבות. לבסוף נפלה עכו בידי יורשיו בשנת 1291, וממלכת ירושלים נתחסלה. נראה שבחירת הצלבנים לא לנצל את ההזדמנויות שנקרו בפניהם כתוצאה מההתנגשות בין המונגולים לממלוכים ולהישאר נייטרלים הייתה טעות היסטורית שהבטיחה את אובדנם (על פי פרוואר).
המונגולים נותרו בפרס. מידי פעם ניסו לשוב לסוריה, אך לרוב ללא הצלחה. רק ב1299 הצליחו המונגולים האלח'יאנים להביס את הממלוכים בעיר חומץ שבסוריה, והשתלטו על סוריה וארץ ישראל לכמה חודשים. אך באביב של שנת 1300 המונגולים עזבו את סוריה וארץ ישראל והממלוכים חזרו לשלוט עד לכיבוש העות'ומני במאה ה-16.
[עריכה] ראו גם
[עריכה] לקריאה נוספת
- יהושע פראוור - תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל
- יואל רפל (עורך) - תולדות ארץ ישראל
- ראובן עמיתי פרייס - רעם פרסות הסוסים, מתוך "טבע וארץ"
- Amitai-Preiss, Reuven. “Ayn Jalut Revisited”, Tarih, Vol. 2 (1992), pp. 119-150.
- Smith, John M, Jr. “Ayn Jalut: Mamluk Success or Mongol Failure?”, Harvard Journal of Asiatic Studies, Vol. 44 (1984), pp. 307-345.
