רגאיי
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
| רגאיי | |
|---|---|
| מקורות סגנוניים: | R&B, ג'אז, סקא, רוקסטדי, קליפסו, מנטו |
| מקורות תרבותיים: | תחילת שנות ה-60 בג'מייקה |
| כלים: | גיטרה בס, תופים, גיטרה, אורגן, בראס, מלודיקה |
| פופולריות מיינסטרים: | החל משנות ה-70 |
| נגזרות: | ראפ, דראם'נ'בייס |
| תת-ז'אנרים | |
| רוטס, דאב, דאנסהול, ראגמאפין | |
| ז'אנרי פיוז'ן | |
| טריפ הופ, דראם'נ'בייס, ראגטון | |
| סצינות איזוריות | |
| ישראל | |
| נושאים קרובים | |
| ראסטאפרי, דרדלוקס, בוב מארלי | |
רגאיי הוא סגנון מוזיקלי שמקורו באי ג'מייקה. הרגאיי הוא שילוב של סגנונות מוזיקלים אמריקאים כגון ג'אז ורית'ם אנד בלוז, סגנונות מוזיקלים ג'מייקנים מוקדמים כגון סקא ורוקסטדי ומוזיקה אפריקאית-קאריבית כגון קליפסו ומנטו. הרגאיי מנוגן לרוב במשקל של 4/4, כאשר הפעימות המודגשות הן השנייה והרביעית, להבדיל ממוזיקת הפופ. השירים במוזיקת הרגאיי מתעסקים בדרך כלל ברוחניות ואהבה ומושפעים רבות מדת הראסטאפרי. עם זאת, בשנים האחרונות יותר זמרי רגאיי שרים שירים על החיים הקשים בגטו, שירים על נשים ושירי זימה, כל זאת בהשפעת ההיפ הופ האמריקאי.
תוכן עניינים |
[עריכה] היסטוריה
הרגאיי פותח בשנות ה-60 באי ג'מייקה. בשנים אלו נפוץ מכשיר הרדיו באי והתושבים אף הצליחו לקלוט תחנות רדיו שונות מדרום ארצות הברית. מוזיקת הג'אז והרית'ם אנד בלוז השחורה אשר נשמעה מעל גלי האתר השתלבה במקצבים מסורתיים מקומיים ונוצרו סגנונות חדשים כמו הסקא והרוקסטדי. מאוחר יותר האטו מוזיקאים ג'מייקנים את קצב המוזיקה של סגנונות אלו ושילבו בהם אלמנטים של מוזיקה אפריקאית-קריבית מסורתית וכך יצרו את צלילי הרגאיי הראשונים. רק בתחילת שנות ה-70 פרץ הרגאיי את גבולות הגטו הג'מייקני והוכנס לתודעה של העולם המערבי על ידי בוב מארלי.
[עריכה] בוב מארלי
ערך מורחב – בוב מארלי
בוב מארלי, שנחשב בעיני רבים לגדול זמרי הרגאיי, החל את הקריירה המוזיקלית שלו ב-1963 בלהקה שניגנה סקא ורוקסטדי. בהמשך חבר מארלי לפיטר מקינטוש ובאני לוינגסטון שהקימו יחדיו את להקת הוויילרס והחבורה החלה לנגן רגאיי. אלבומה הבינלאומי הראשון של הלהקה, שנקרא "Catch a Fire", יצא ב-1973 ונמכר במספר רב של עותקים. אחרי הצלחת האלבום החל סגנון הרגאיי לפרוח בארצות הברית ובעקבות כך בשאר העולם. מארלי המשיך להקליט אלבומים עם להקת הוויילרס המקורית וכן אלבומי סולו עד למותו במאי, 1981.
[עריכה] סגנונות ותתי-ז'אנרים
[עריכה] רוטס
סגנון הרוטס ("שורשים") הוא מוזיקת הרגאיי השורשית. המקצב בו מורכב מקצב תיפוף קבוע עם בסליין כבד ואקורד קבוע. רבים מהאמנים השרים בסגנון זה הם ראסטאפריים - המהללים את ג'ה (אלוהים) ומאמינים באלוהותו של היילה סלאסי. מילות השירים מתעסקות בעיקר בדתם, החזרה לאפריקה, שחרור העבדים ותחיית הדת. כמו כן הם שרים למען הכנסת הגאנג'ה (מריחואנה) לחוק בג'מייקה ובעולם כולו, שרים נגד בבילון (בבל התנ"כית) שהיא מטאפורה באמונה הראסטאפרית לממסד הלבן הכובש. אמנים כמו בוב מארלי, פיטר טוש וברנינג ספיר שרים בסגנון זה.
[עריכה] דאב
סגנון הדאב החל כעיבוד מחדש של קטעי רגאיי קלאסיים באמצעות מוזיקה אלקטרונית, ראשיתו כדרכם של מפיקי הרגאיי להתבטא מוזיקלית בשינוי המקצב האינסטרומנטלי שהיה בצד ב' בויינל המוקלט והוספת אפקטים. הסגנון והאפקטים התפתחו והשפיעו רבות על סצינת המוזיקה האלקטרונית העולמית, למעשה מוזיקת הדאב נחשבת לחלוצת המוזיקה האלקטרונית ובמובנים מסוימים הקדימה את זמנה. מפיקים מפורסמים בז'אנר הדאב : לי "סקראצ'" פרי ו"קינג טאבי" אשר המציאו ושיכללו את המוזיקה.
[עריכה] דאנסהול
הדאנסהול, שהתחיל ב-1979, הוא שילוב של דאב ומילים מעולם ההיפ הופ. אמנים ידועים בתחום זה הם ברינגטון לוי ואלבומיו המוקדמים של בוג'ו בנטון.
[עריכה] ראגא או ראגמאפין
זרם הראגמאפין (או "ראגא") הוא זרם שנועד בעיקר למסיבות ופחות להעברת מסר, למרות שיש אמנים שמשתמשים בו להעביר מסר כמו קפלטון או סיזלה. המקצבים בשירי ראגמאפין הם מהירים ונעשה בהם שימוש באפקטים כמו אזעקות, סירנות וכדומה להגברת החוויה במסיבה.
[עריכה] מסיבות רגאיי
בג'מייקה, בליז, קוסטה ריקה ומדינות קאריביות נוספות מתקיימות מסיבות "סאונד-סיסטם", הנערכות על ידי הרכבים ניידים שנוסעים ממקום למקום ומקימות רמקולי ענק ומיכשור עזר של אפקטים ובאס. מסיבה כזו אורכת בדרך כלל לפחות 7 שעות, בהן המשתתפים חוגגים ללא הפסקה.
[עריכה] מחלוקות
[עריכה] מריחואנה
רבים מאמני הרגאיי מעודדים בשירתם עישון של מריחואנה. הדבר אינו מקובל על ידי החוק במרבית המדינות, ואף עורר שערוריות במדינות בעלות מדיניות של "אפס סובלנות" כלפי מריחואנה, כמו למשל ארצות הברית.
[עריכה] הומופוביה
התרבות הג'מייקנית עוינת ברובה הומוסקסואלים ולסביות. בג'מייקה ובחלק מהמדינות הקאריביות קיימים עדיין חוקים האוסרים יחסי מין בין גברים. הומופוביה והסתה כלפי הומוסקסואלים מופיעות גם בשירים של אמני רגאיי רבים, ובפרט אמני דאנסהול. ביקורת רבה מושמעת כלפי אמנים אלה, עקב המילים שמעודדות הומופוביה, ופשעי שנאה כלפי הומוסקסואלים. במספר מדינות מערביות בוטלו קונצרטים, ואף נאסרה כניסתם של אמני רגאיי ששיריהם כוללים הסתה להומופוביה. כך לדוגמא בריטניה אסרה את כניסת הזמר סיזלה לשטחה [1], גרמניה מנעה את כניסת הזמר בוג'ו בנטון, בצרפת בוטלו קונצרטים של קפלטון בהסתמך על חוקים האוסרים הסתה לשנאה [2] ו-MTV-אירופה ביטלה את השתתפותו של ביני-מן בקונצרט על רקע הסתה להומופוביה [3].
[עריכה] רגאיי בישראל
סצינת הרגאיי הישראלית החלה ב-1980 עם הקמת תנועת הרגאיי הישראלית אשר התעסקה בעיקר בהבאת אמנים מחו"ל. ב-1985 נפתח מועדון ה"סווטו", שהפך למועדון הרגאיי הבולט בישראל. ב-1986 יצא אלבום הרגאיי העברי הראשון, "לוקח את היום לאט", של הזמר אבי מטוס. ב-1993 יצא האלבום שנחשב לאלבום ההיפ-הופ והראגמנפין העברי הראשון, "חומוס מטמטם" של נייג'ל האדמו"ר (יהושע סופר). בשנים אלה סצינת הרגאיי הייתה מצומצמת, ורק בשנת 2000 נפרצו גבולותיה עם צאת "כנען 2000", אלבומה השלישי של להקת שב"ק ס' אשר הוקלט בג'מייקה.
בשנות ה-2000 גדלה סצינת הרגאיי הישראלית הן בזכות הקהילה האתיופית בארץ אשר אימצה את הסגנון לחיקה והן בזכות מפיקים ישראלים כדוגמת גיל בונשטיין הנחשב לאבי הרגאיי בישראל ופילוני אשר הביאו זמרי רגאיי רבים להופעות בארץ. בין אמני הרגאיי הבולטים בישראל כיום ניתן למנות את איאם, סילברדון, סוליקו, וקרולינה. אמנים נוספים שהושפעו מאוד מרגאיי הם שוטי הנבואה, מוש בן-ארי ומוקי.
[עריכה] קישורים חיצוניים
- אתר הרגאיי הישראלי
- אתר רגאיי ישראלי נוסף
- "מקינגסטון לציון", עומר לוגסי, Ynet
- ראפ4לייף פורטל הראפ הישראלי - מכיל מידע רב על רגאיי ונגזרותיו.
