תביעה ייצוגית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לשכתב ערך זה ייתכנו לכך מספר סיבות: ייתכן שהמידע המצוי בדף זה מכיל טעויות, או שהניסוח וצורת הכתיבה שלו אינם מתאימים לוויקיפדיה. אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות בדף זה, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה שלו.

תביעה ייצוגית היא תביעת תובע יחיד מתוך רבים ("תובע הולם"), במיוחד בענייני ניירות ערך, איכות הסביבה והגנת הצרכן. התובע יכול לקבל סעד המחייב את הנתבע כנגד קבוצה מוגדרת של אנשים, שהוחלט כי התובע ראוי לייצג. כך, לדוגמה, יכול תובע אחד לתבוע חברה סלולרית שהעלתה שלא כדין את מחירי הקישוריות, ופסק הדין שיקבל יחייב את כל מנויי החברה, לטוב או לרע.

תביעה ייצוגית, אף כי היא תביעה שמגישה יחיד לבית המשפט, לא יוכל לנהלה ככזו - ובכך נבדלת מכל תובענה אחרת - אלא אם בית המשפט יאשר לו לעשות כן, ואז היא תהפוך לתביעה-יצוגית והוא יהפוך ל"תובע ייצוגי". על כן, ביחד עם התובענה הרגילה, מגיש התובע בקשה לאשר לו להגיש את התובענה ולנהלה כתובענה ייצוגית.

על מנת שתאושר להתברר כתובענה יצוגית, צריכה היא לעבור משוכה לפיה בית המשפט יכריע אם ראויה היא להיות תביעה ייצוגית. בין התנאים שבודק בית המשפט, הוא התנאי כי ישנה "עילת תביעה לכאורה להגשת התביעה כיצוגית". כאן בודק בית המשפט אם עילת התביעה האישית העומדת לתובע יש סיכוי שיזכה בה. על בית המשפט גם להתרשם כי התובע מביא בפניו עילת תביעה, שמהווה בסיס משותף, עילה משותפת, לקבוצה גדולה של תובעים. עילת התביעה היצוגית תתאפיין בדרך כלל בכך שהיא מביאה בפני בית המשפט מערכת עובדות המקיימות עילת תביעה טובה כנגד הנתבע, אלא שלכל תובע בנפרד, אין עניין להגישה ואין היא כדאית לנהל הליכים משפטיים מפאת סכומה הקטן אלא שלקבוצה יש לה משמעות ניכרת. הגשת התביעה היצוגית ובירורה ככזו פותרת את הכשל העומד ביסוד הגשת ההליך על ידי כל תובע בנפרד. עוד יבדוק בית המשפט אם התובע הוא תובע יצוגי הולם, כמו גם באי כוחו. והאם התובענה הוגשה בתום לב.

בעבר מוסד זה לא היה מפותח, והתאפשר, אך לא כל כך יושם, מכח סעיף 29 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמד 1984. ואולם, תקנה זו עוררה בעיות רבות להגשת תובענות יצוגיות. עם השתכללות החיים המודרניים, התפתחות חברות הענק, והתפתחות קבוצות גדולות בעלי אינטרס מוגן זהה כלפי אישיות משפטית אחת, שכל אחד בנפרד לא היה מגיש תובענה לקיום אינטרסו בנפרד אך בשם כל הקבוצה היה צובר כח מספיק לניהולה, החל המחוקק, בשנות ה-90 למאה ה-20 לגבש חוקים ספציפיים המגבשים את הזכות התנאים והפרוצדורה להגשת תובענות ייצוגיות. כך בחוק הגנת הצרכן, בחוק הבנקאות, בחוק החברות, בחוק ההגבלים העסקיים וחוק ניירות ערך.

בבתי המשפט עלתה לא פעם השאלה אם אלו מגבילות את עילות התביעה היצוגית לחוקים ספציפיים אלה או שמא בעניינים שלא הוסדרו בחוקים אלה קנוייה לבית המשפט הסמכות לדון בתובענה ייצוגית גם מכח תקנה 29 ופסיקה ותיקה של בית המשפט העליון [הלכת פרנקישה]. בשנת 2005 נתן בית המשפט העליון (5 שופטים) פסק דין, בו נחלקו הדעות לגבי היכולת להגשת תובענה ייצוגית מכח תקנה 29 מקום שאין עילה מכח חוקים ספציפיים. דומה כי סוגייה טרם באה על פתרונה, אם כי הנטייה היא שלא לאפשר הגשת תובענות אלא מכח חוקים שהכנסת קבעה בם כך במפורש.

משמתקבלת תובענה ייצוגית יקבע בפסק דין הדרך בה הנתבע הייצוגי יתקן את המעוות מכח התובענה היצוגית שהתקבלה. בדרך כלל ייקבע מנגנון, בפיקוח התובע היצוגי ו/או בית המשפט, על מנת שכל בני קבוצת התובעים היצוגיים יקבלו את המגיע להם מכח התביעה, הגם שכלל לא היו צד לתביעה ולא השתתפו בהליכים. פסק הדין הזה מחייב את כל התובעים המיוצגים חרף אי השתתפותם בהליך, ואין בידם לפתוח הליך אחר בגין אותה עילה. פיצויו של התובע היצוגי יהא בסכום שיפסק לו במיוחד עבור מאמציו בניהול התובענה היצוגית, כמו כן ייפסק שכר טרחה לבאי כח התובע היצוגי הנגזרת מהזכייה לפי היקף התובענה היצוגית שנתקבלה ביחס לכלל הקבוצה. כל אלה מהווים תמריץ חשוב להגשת תובענות יצוגיות בידי תובע, שאחרת כל אחד מבני הקבוצה כלל לא היה מגיש את התובענה.

בישראל בסוף שנות ה-90 התקבלו מספר תובענות יצוגיות והייתה בהם פריצת דרך למכשיר צרכני זה להגנה על התובע הקטן שנפגע. ואולם דומה כי במהלך תחילת שנות ה 2000 זזה המטוטלת לכיוון של דחיית בקשות לאישור תובענות יצוגיות משלא פעם נוצלו כאמצעי הפחדה וסחיטה כנגד גופים גדולים. מכשיר התובענה היצוגית הינו מכשיר צרכני מהמעלה הראשונה שיש בידו לאזן את הכח של הצרכן הקטן אל מול גופי ענק כגון מונפולים, רשויות מיסים, בנקים, חברות ביטוח, חברות תקשורת וכד'.