אופרון
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אופרון (Operon) הוא מודל של מקטע DNA המכיל מספר גנים אשר שעתוקם מבוקר באופן משותף. מודל האופרון מופיע בעיקר אצל יצורים פרוקריוטיים ואצל נמטודות.
האופרון מורכב מגנים אשר הינם לרוב בעלי תפקיד משותף במנגנון מטבולי כלשהו - למשל קבוצת גנים הדרושים לסינתזה של חומצת אמינו מסוימת, או לקליטה ועיבוד של חומר מזון כלשהו. לצד הגנים המבניים עצמם מכיל בדרך כלל האופרון שני אזורי בקרה, אליהם נצמדים חלבונים, אשר משפיעים על שעתוק הגנים:
- אזור מפעיל (Operator, אופרטור) הקושר דכאנים (Represors, רפרסורים) אשר מונעים את השעתוק. הסרת הדכאן על ידי משרן (Inducer) חיונית לשעתוק האופרון.
- אזור מקדם (Promoter, פרומוטר) שאליו נקשרים גורמי השעתוק אשר משפעלים את השעתוק. מאזור זה מתחיל הRNA פולימראז את תיעתוק הגנים המבניים שבאופרון.
האופרון הראשון שהתגלה, בשנת 1961, היה אופרון הלקטוז, וזהו ללא ספק האופרון הנחקר והנלמד ביותר. את האופרון גילו הביולוגים הצרפתים ז'ק מונו (Jaques Monod) ופרנסואה ז'קוב (François Jacob), ועל כך זכו השניים בפרס נובל לפיזיולוגיה ורפואה בשנת 1965. האופרון מצוי בתאיהם של חיידקי Escherichia coli, והוא מאפשר לחיידק לנצל בצורה מיטבית מקורות שונים של אנרגיה.
