איוון פרנקו
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
איוון פרנקו (1856 - 1916) (רוסית: Иван Яковлевич Франко, אוקראינית: Іван Якович Франко), סופר ומשורר לאומי אוקראיני. אחד ממייסדי הספרות האוקראינית המודרנית ביחד עם טרס שבצ'נקו. היה פעיל כמו כן בתנועות פוליטיות בגליציה, במיוחד בתנועה הסוציאליסטית.
[עריכה] ביוגרפיה
נולד בכפר נהויביצ'י, אשר ליד דרוהוביץ', אוסטרו-הונגריה, חבל לבוב, שבאוקראינה כיום למשפחת איכרים. אביו היה נפח ממוצא גרמני ושם משפחתו המקורי היה פרנק. אביו ואמו נפטרו בצעירותו. למד בבית ספר מקומי וסבל מדיכוי מצד ילדים ממשפחות אמידות. בתקופת בית הספר התחיל בכתיבה בשפת רוסיה הקטנה (גליציה).
בשנת 1875 התחיל ללמוד באוניברסיטת לבוב, בפקולטה לשפתה ולספרותה של אוקראינה. הוא הצטרף לחוג סטודנטים בשם מוסקבופילים - הקבוצה שדגלה בהכרה טובה יותר של התרבות הרוסית וגדולי סופריה. בעיתון של הקבוצה "דרוג" חבר פרנקו והתחיל את פרסומיו הראשונים בשפה הגליציאנית. פעילותם של הצעירים בחוג זה היה למורת רוחם של זקני החוג שכתבו בשפה הרוסית והטיפו נגד סוציאליזם. עד מהרה הזקנים הלשינו על הצעירים לשלטון האוסטרי וכל חברי הקבוצה, כולל פרנקו נעצרו ב-1877. איוון בילה בבית סוהר כ-9 חודשים עם עלובי החיים, אך רוחו לא נשברה, ולאחר ששוחרר המשיך לכתוב בגליצינית ובנושאי אי-צדק חברתי.
כשיצא לחפשי הוחרם על ידי מוסקבופילים ועל ידי לאומנים אוקראיינים, ויכל לסיים אוניברסיטה רק בעוד 15 שנה מסיבה זאת. נאסר פעם נוספת ב-1880 וב-1889 והוחזק שנית באותם תנאים. מאסריו היוו מקור לסיפוריו על עלובי החיים, שחוסר מקורות פרנסה הביאם לידי גנבות ורציחות ובית הסוהר ("דווין", "מולוט" (פטיש), "גרומדסקי דרוג" (חבר אזרחי)-1878, "סביט" (אור) ב-1880, "נרוד" (עם)-1890). בשנות ה-80 כתב גם סיפורים על חיי היהודים, המחפשים אמת. סיפורים אלה זכו לפרסום רב ותורגמו למספר שפות. ב-1881 חזר לנהויביצ'י והתחיל לכתוב רומן היסטורי על תקופת פלישות הטטרים בשם "זכר ברקוט". הרומן זכה לפרס של מגזין זריה, ועזר לפרסומו ההלך וגדל של מחברו בקרב העם האוקראיני. לאחר מכן תרגם את פאוסט של יוהן וולפגנג פון גתה ואת "דויטשלנד" של היינריך היינה, וכתב מאמרים ספרותיים על טרס שבצ'נקו. ב-1886 נשא את אולגה חורונז'ינסקיה, לה הקדיש את אוסף שיריו בשם "ז ורשין אי ניז'ין" (מהפסגות והעמקים). אשתו סבלה מפיגור.
בשנת 1889 כתב בעיתון "פרבדה", שהוצא על ידי לאומנים אוקראיינים, והקים את המפלגה הרותנית-אוקראיינית הקיצונית. פרנקו נבחר גם להיות מועמד המפלגה לפרלמנט האוסטרי, אך הפסיד בבחירות. בעקבות פעילות זו נאסר שוב. ב-1891 למד באוניברסיטת צ'רנוביץ והכין תזה על איוון וישנסקי, אותה סיים כבר באוניברסיטת וינה תחת הדרכתו של וטרוסלב יגיץ', מומחה לתרבות סלבית. ב-1894 התמנה למרצה לספרות אוקראינית באוניברסיטת לבוב, אך רשות המחלקה נמנעה ממנו בשל התנגדות חברי סגל אחרים. ב-1898 פרסם מאמרים נגד תורתם של קרל מרקס ופרידריך אנגלס, וטען שהם מנסים לפתח דת חדשה המבוססת על שנאה של מעמדות חברתיים. ב-1899, לאחר פילוג במפלגה האוקראינית הקיצונית אותה יסד, הקים את המפלגה הלאומית-דמוקרטית בה פעל עד 1904, שנה בה עזב פעילות פוליטית.
ב-1902 תלמידיו של הסופר, לאחר שראו אותו חי בעוני ויכול לאפשר לעצמו רק דברים בסיסיים, קנו בשבילו בית, שאחרי מותו נהפך למוזאון לזכרו. ב-1914 פרסם כמה אוספי סיפורים "פריוויט איוונובי פרנקובי" (ד"שים מאיוון פרנקו) ו"איז ליט מויי מולודוסטי" (משנות צעירותי). ב-1916 פרנקו מת בעוני ונקבר בבית קברות ליצ'קיבסקי שבלבוב.
[עריכה] הנצחתו
למרות היותו נרדף בחייו זכה לתהילה מיוחדת לאחר מותו באוקראינה. דיוקנו מופיע על שטר של 20 הריבניה. על שמו נקראים רחובות רבים ברחבי אוקראינה וכן העיר איוונו-פרנקיבסק.
