אן סקסטון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

אן סקסטון (9 בנובמבר 1928 -4 באוקטובר 1974), משוררת וסופרת אמריקאית.

תוכן עניינים 1 ביוגרפיה 2 שירתה של סקסטון 2.1 נושאי שירתה 3 רשימת ספריה 4 פרסים 5 הערות שוליים

[עריכה] ביוגרפיה

אן סקסטון נולדה כאן גריי הרווי ב-9 בנובמבר 1928 בניוטון אשר במסצ'וסטס, כבת אמצעית לאביה רלף צ'רצ'יל הרווי, סוחר, ואמה מארי גריי. חייה של סקסטון תוארו בשיריה וגם בביוגרפיה שנכתבה עליה על ידי דיאן מידלברוק, ביוגרפיה שהוזמנה על ידי בתה של סקסטון. מכתבים אלו, עולה כי חיי משפחתה של סקסטון היו קשים, עם אב אלכוהוליסט ומהמר ואם קרה וגנדרנית. יחסיה עם אמה היו מורכבים, ורצופי עלבונות ועונשים. אחות סבתה, שהתגוררה בבית המשפחה, היא היחידה המתוארת כמי שאיתה ניהלה סקסטון מערכת יחסים טובה בשנות ילדותה.

סקסטון למדה בבתי ספר בבוסטון, וב-1945 נשלחה לפנימייה תיכונית לבנות - "רוג'רס הול" בלוואל מסצ'וסטס, שם החלה לכתוב שירה. ב-1947 עברה סקסטון לבית ספר לנשות חברה, בית ספר גארלנד שבבוסטון. שנה לאחר מכן, ב-1948 ברחה לצפון קליפורניה כדי להתחתן עם אלפרד מולר סקסטון השני (או בכינויו קאיו), מי שהיה אהובה משנות התיכון, אך לא התקבל על ידי משפחתה על רקע מעמדו החברתי. קאיו ויתר למענה על חלומו ללמוד רפואה, וחזר לגור איתה בניוטון סמוך להוריה. לאחר תקופה קצרה, הוא הצטרף לעסקי הצמר של אביה, ועבד כסוכן נוסע.

ב-1949 החל בעלה לשרת בצי האמריקני בקוריאה, ונעדר מן הבית לתקופה ארוכה. סקסטון עברה להתגורר בקונטיקט, ובשנה זו עבדה תקופה קצרה כדוגמנית בסוכנות הדוגמניות "הרט" בבוסטון.

ב-1951, כשהיא סובלת מן הריחוק ממשפחתה ובעלה, שבה לניוטון. בתקופה זו, סקסטון החלה בפעם הראשונה בטיפול נפשי אינטנסיבי ואובחנה כסובלת מדיכאון. ב-1953 נולדה בתה הראשונה, לינדה גריי סקסטון. שנה אחרי כן היא סבלה מדיכאון לאחר לידה ואושפזה בבית חולים פסיכיאטרי. בשנת 1955 ילדה את בתה השנייה, ג'ויס לאד סקסטון ושנה לאחר הלידה סבלה מהתמוטטות עצבים נוספת ואושפזה שוב, הפעם בבית חולים ציבורי. בתקופה זו טיפל בה הפסיכאטר ד"ר מרטין אורן, לו הקדישה מספר שירים. ד"ר אורן עבד עם סקסטון בבית החולים יום יום, תוך הקלטת פגישותיהם. מאוחר יותר שימשו הקלטות אלו, בצעד נדיר של חשיפת חומר טיפולי, את הביוגרפית שלה, דיאן מידלברוק. ד"ר אורן עודד את סקסטון לכתוב שירים, ועם שחרורה לנסות למצוא מסגרת שבה תוכל לשפר את כישוריה כמשוררת. לאחר חצי שנה משחרורה מבית החולים, בנותיה חזרו לטיפולה.

במהלך 1957, נרשמה סקסטון לסדנת כתיבה בהנחייתו של ג'ון הולמס. הולמס היה לדמות חונכת לאורך שנים רבות, ועבודתו השפיעה במידה רבה על התפתחות שירתה. לאחר סדנה זו שיריה זכו להצלחה מהירה, והתפרסמו בניו יורקר ובהרפר'ס מגזין. בסדנה זו פגשה סקסטון את הכותבת מקסין קמין, איתה תשאר בקשר אישי ומקצועי לאורך כל חייה. ב1958 קיבלה מלגה לסדנת הכתיבה של אנטיוך ^[1], ולסמינר של רוברט לוואל באוניברסיטת בוסטון. בסמינר זה פגשה סקסטון את סילביה פלאת' שהפכה לחברה קרובה, עד לסוף חייה.

ב-1959 נפטרה אמה מסרטן, ואביה נפטר משבץ.

שנות השישים היו שנים פוריות מבחינת התפתחותה של סקסטון כמשוררת מוכרת. ב1960, סקסטון פרסמה את ספר השירה הראשון שלה - "בדלם וחלק מהדרך חזרה". שנתיים מאוחר יותר קיבלה את המשרה הראשונה שהוצעה לכותבים שאינם אקדמאים באוניברסיטת הרווארד, ובמקביל הנחתה סמינר כתיבה ושירה יחד עם הסופרת והמשוררת מקסין קמין. באותה שנה פרסמה גם את ספרה השני "כל היפים שלי". בשנת 1965 נבחרה לחברה באגודה המלכותית לשירה^[2] בלונדון, וב1967 פרסמה את ספרה השלישי "חייה או מות".

ב-1968 הופיעה עם להקה במופע הרוק "אן סקסטון ואנשים מסוגה" (Anne Sexton and her Kind), אחד הראשונים מסוגו, המתבסס על הלחנות רוק לשיריה. ב-1969 פורסם ספרה הרביעי "שירי אהבה".

שנות השבעים היו שנים שבהן סקסטון נאבקה בדיכאון שממנו סבלה, ושבעקבותיו ניסתה להתאבד מספר פעמים. ב-1970 ביצעה ניסיון התאבדות נוסף אשר לא צלח, ולמרות בעיותיה הנפשיות המשיכה ללמד והפכה ב-1972 לפרופסור מן המניין באוניברסיטת בוסטון, והוציאה את ספרה "ספר הטיפשות". ב-1973 התגרשה מבעלה, ובאוגוסט אושפזה בבית חולים פסיכיאטרי בפעם השלישית באותה שנה, בעקבות הידרדרות במצבה הנפשי ולאחר ניסיון התאבדות. למרות כל אלו, סקסטון השתתפה כחברה בחבר השופטים של פרס פוליצר.

ב-4 באוקטובר 1974, התאבדה סקסטון בחנק מאדי מפלט בחנייה של ביתה, ונקברה בבית הקברות פורסט היל שבבוסטון.

[עריכה] שירתה של סקסטון

אן סקסטון היא מודל למשורר המתוודה^[3]. קריאת הביוגרפיה שלה היא מפתח חשוב לקריאת שירתה. סקסטון העלתה בשיריה נושאים שנויים במחלוקת, ופתחה את הדלת לתמות נשיות שלא הועלו קודם לכן בשירה. היא עסקה בפירוט בנושאים כמו וסת, הפלה, בגידה, אוננות, ותפקיד האישה בחברה. כמו כן, כתבה בצורה גלויה ופרטנית על אישפוזיה הפסיכיאטריים ומחלתה, והשתתפה בעיצוב המחודש של גבולות השירה יחד עם קבוצת משוררות מקבילות לה בזמן, כמו חברותיה פלאת' וקמין.

הביקורת והציבור הרבו לעסוק בהיבטים התוכניים-מוסריים של שיריה. בחירתה לקבלת פרס פוליצר עוררה הדים רבים, ונשמעו טענות בקשר ללגיטמציה הציבורית שניתנת למשוררת העוסקת במחלות נפש ובאישפוזים בפרטנות כה רבה, והנזק האפשרי שמסב המעמד שניתן לה לאנשים צעירים הבוחרים לכתוב. גל של ניסיונות התאבדות בעקבות התאבדותה של סילביה פלאת', חברתה ובת דורה השירית של סקסטון, גרם שוב לחידוש הביקורת על כך ששירתה גורמת לאנשים צעירים לעצב לעצמם אורח חיים הרסני, הנראה בעינהם כמתאים לתדמית המשורר.

[עריכה] נושאי שירתה

ספרה הראשון של סקסטון עוסק רבות בטיפול הנפשי, בפסיכואנליזה ובמערכת היחסים בין המטופל למטפל. את השיר "ד"ר מרטין" כתבה סקסטון לפסיכאטר שטיפל בה –

	".. אתה דוקטור מרטין, הולך מארוחת הבוקר אל השיגעון. אוגוסט מאוחר, אני מאיצה דרך התעלה המחוטאת בה המתים הנעים מדברים עדיין על דחיפת עצמותיהם כנגד אמנת הטיפול. ואני המלכה של מלון הקיץ הזה או הדבורה הצוחקת על גבעול של מוות...
-- 'You Doctor Martin' from 'To Bedlam and Part Way Back'

סקסטון עסקה רבות במערכות היחסים בין אם לבת. אחד ממחזורי השירה המרכזיים שלה הוא "הדימוי הכפול", הכתוב בשבעה חלקים, ובו סקרה את מערכת היחסים שלה עם אִמָּהּ ועם בתה (ג'ויס) לנוכח מחלתה.

	".. אני, שבחרתי פעמיים להרוג את עצמי, אמרתי את שם החיבה שלך בחודשים המייבבים בהם באת לראשונה; עד שחום קרקש בגרונך ואני נעתי כמו פנטומימה מעל ראשך. מלאכים מכוערים דיברו אלי. האשמה, שמעתי אותם אומרים, הייתה שלי. הם ליהגו כמו מכשפות ירוקות בראשי, נותנים לאבדון לדלוף כמו ברז מקולקל; כאילו האבדון הציף את בטני ומילא עריסתך, חוב ישן שעלי לשער ... "
-- 'The Double Image'part 1 from 'To Bedlam and Part Way Back'

סקסטון כתבה על המאבק להשתחרר מן המחלה ומן האישפוז, ועל שאיפתה העזה לחזור להיות אם לבנותיה. כמו כן עסקה ביחסיה עם אמה בתקופות שבהן טיפלו זו בזו: אמה טיפלה בה בעת שהשתחררה מן האישפוזים, והיא באמה לאחר שאובחנה כחולה בסרטן.

	" .. באור הדרומי, חיוכה מונח במקומו, לחייה נובלות כסחלב יבש; המראה הלגלגנית שלי, אהבתי הממוגרת, הדימוי הראשון שלי. היא שמה בי עיניה מתוך פנים אלה, ראש האבן של המוות שממנו נגמלתי..."
-- 'The Double Image' part 6 from 'To Bedlam and Part Way Back'

ומסיימת את המחזור בהתייחסות נוספת לבתה –

	".. וזו הייתה הנוראה באשמותי, את לא יכולת לרפא או לשכח זאת. יצרתי אותך כדי למצוא אותי.."
-- 'The Double Image' part 7 from 'To Bedlam and Part Way Back'

בספרה השני, "כל היפים שלי", כתבה סקסטון על ההפלה –

	".. מישהו שהיה אמור להוולד איננו. בדיוק כאשר הארץ כיווצה את פיה, וכל ניצן ננשף החוצה מקשרו, החלפתי את נעלי, ואז נסעתי דרומה. .... כן, אישה, הגיון שכזה יוביל לאובדן ללא מוות. או, תגידי את מה שהתכוונת להגיד, פחדנית... התינוק הזה שאני מדממת. .... "
-- 'The Abortion' from 'All My Pretty Ones '

שוב ושוב היא עוסקת במוות ובהתאבדות כמו בשיר "חיקויים של טביעה" מ "חייה או מות":

	"פחד, מטביעה, פחד מהיות כה לבד, שמר אותי עסוקה בלעשות עיסקה כאילו יכולתי לקנות דרכי החוצה וזה עבד במשך שנתיים וכל חודש יולי. ..."
-- 'Imitations of Drowning' from 'Live or Die'

עד שניסיון ההתאבדות שלה מצליח, ומותה הופך למציאות.

[עריכה] רשימת ספריה

[עריכה] פרסים

• 1962 - פרס לווינסון לשירה
• 1967 - פרס פוליצר על ספרה "חיה או מות"
• 1967 - פרס שלי מאגודת השירה של אמריקה
• 1969 - פרס גוגנהיים

[עריכה] הערות שוליים