אנטישמיות בגרמניה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

שנאת יהודים בגרמניה כמו בכל אירופה שררה עוד בימי הביניים. במאה ה-19 התפתחה תופעה חדשה, מודרנית בגישתה - אנטישמיות.

תוכן עניינים 1 אנטישמיות במאה ה-19 1.1 גורמים לאנטישמיות 1.1.1 חברתי-כלכלי 1.1.2 לאומי 1.1.3 גזעני 1.2 ארגונים אנטישמיים 1.3 תגובת היהודים 2 אנטישמיות במאה העשרים עד עליית הנאציזם 3 האנטישמיות תחת השלטון הנאצי 4 אנטישמיות לאחר מלחמת העולם השנייה 5 מונחים

[עריכה] אנטישמיות במאה ה-19

המאפיין את האנטישמיות בגרמניה בסוף המאה ה-19 הוא הניסיון למצוא אשמים בכישלונות כלכליים וחברתיים. לכן הוקמו גופים פוליטיים אנטישמיים שביססו את הצלחתם הפוליטית על מצע של הסתה חריפה כנגד היהודים. בהסתה השתמשו "הנאורים" בתורת הגזע כאמת שאין לחלוק עליה ובשקרים אחרים שהיו פופולריים באותה תקופה ובעבר (לדוגמה: עלילות דם).

מה שהשתנה מימי הביניים היא מטרת כל ההתארגנויות האנטישמיות הללו כלומר לסלק את היהודים מעמדות המפתח בחינוך, משפט או ניהול ממשלתי, ואם אפשר לסלק אותם כלל מהמדינה ומאירופה. גורם נוסף שאפשר עלייה של גורמים אנטישמיים וחיזק אותם זו רוח הלאומיות ששררה בגרמניה בפרט ובאירופה בכלל. בהתחלה נראתה כרצון כן לאחד את כלל העם ללא הבדלי דת או גזע, אך הלאומיות הפכה במהרה ללאומנות שכוונתה היא להבדיל את הגזעים האחרים פרט לגזע הגדול באותה מדינה (במקרה זה: גזע ארי).

ההפתעה שבגילויי האנטישמיות בארצות דוגמת גרמניה וצרפת היא בכך שמדינות אלו נחשבו למדינות הנאורות והמפותחות בעולם מכל הבחינות ובמיוחד מבחינת זכויות האדם והשכלה כללית. דברים שאמורים היו למנוע תנועות ברבריות ובלתי מתקדמות כמו התנועות והרעיונות האנטישמיים. במקרה זה הראתה לנו ההיסטוריה לכדי מה יכולה להביא אי-יציבות כלכלית ושנאת הזרים.

[עריכה] גורמים לאנטישמיות

[עריכה] חברתי-כלכלי

בעלי האחוזות הביטו בבוז מעורב בקנאה על אילי-הכסף היהודים, שניסו להדחק במעמד האריסטוקרטיה; מעמד הפקידים התייחס באיבה לכניסת היהודים לשירות הציבורי והממשלתי; בעלי מקצועות חופשיים נבהלו מהצלחתם בתור עו"ד, רופאים, פרופ', עיתונאים וכו..; בני המעמד הבינוני (הבורגנות)- בעלי מלאכה, סוחרים קטנים וכו' - הרגישו בתחרות מצד היהודים.

עם פרוץ המשבר הגדול בשנת 1873 שבא כתוצאה מספסרות מופרזת בניירות-ערך ובבולמוס "להתעשר במהירות ובקלות" על־ידי משחק בבורסה באה לפתע התמוטטות וקברה תחת חרבות אנשים מבני המעמד הבינוני, ורבים מבין ה"מייסדים" בכלל זה, כאשר מבין אלה היו רבים יהודים - תלו את האשמה בהם - "הם אשמים באסון שגרם בהתרוששות אלפים ורבבות משפחות גרמניות!"

[עריכה] לאומי

ראשון עשה זאת כומר פרוטסטנטי, אדולף שטקר, מטיף-החצר של הקיסר, אשר השמיע התראות על ה"סכנה" הנשקפת מצד היהודים לגרמניה. "מתרחקים הם מעבודה מועילה, חיים על ניצול העם ומנהלים עסקיהם בדרכי מרמה; בעת כשקבלו את השוויון, הם שואפים לשלוט במדינה; עיתונותם לוחמת בדת הנוצרית ומשחיתה את מידותיו של העם הגרמני." הוא ייסד את המפלגה האנטישמית, "המפלגה הנוצרית-סוציאלית" שבה איחד אנשים ממורמרים ממצבם הכלכלי ומסיבות אחרות ולכן חשו מקופחים ותלו את האשם בצרותיהם ביהודים. ברעיונות מסוג זה הצליח למשוך אחריו אנשים רבים.

פרופ' היינריך טרייצ'קה היה ההיסטוריון הלאומי של גרמניה הקיסרית ומרצה באוניברסיטת ברלין. הוא פנה במיוחד למשכילים בשורה של מאמרים והרצאות בהם שם את הדגש על השאלה היהודית, והבליט את הצד הלאומי והגזעני שבה. רעיונו העיקרי היה שכיוון שהיהודים לא התבוללו כאשר ניתנו להם זכויות שוות, הם נותרו גורם הפוגע בטוהר הגזע הארי ללא אפשרות להיות טובים יותר, ולכן יש לקחת מהם את האמנציפציה. "היהודים נשארו יסוד נבדל בקרב העם הגרמני, מוסיפים לראות את עצמם כעם הנבחר ושואפים להפוך את הגרמנים ליהודים, במקום שהם יהפכו לגרמנים בעצמם. על היהודים להתמזג באופן מוחלט עם הציבור הגרמני או לעזוב את גרמניה. אין מקום על אדמת גרמניה ללאומיות כפולה, אכן 'היהודים הם אסונינו'". "היהודים הם דם זר בגוף הגרמני". פרופסור זה לא היה יחיד בין אנשי הגות ומדע אשר החזיקו בדעות גזעניות ואנטישמיות.

"הפטיציה האנטישמית" - עצומה אנטי־יהודית שהוגשה לביסמרק (קנצלר גרמניה באותה תקופה) בשנת 1880 על־ידי אנטישמים גרמנים. בעצומה הם דרשו חקיקה מיוחדת שתגביל את פעילותם של היהודים ולמנוע ככל האפשר גידול של האוכלוסייה היהודית והתערבותה באוכלוסייה הגרמנית.

[עריכה] גזעני

בספר "נצחון היהדות על הגרמניות" מקונן וילהלם מאר על מר גורלה של גרמניה אשר אומה מגזע שמי "פלשה" לתוכה, השתלטה עליה כלכלית ושואפת לכבוש אותה פוליטית: "היהודים רוצים לכבוש את גרמניה כיבוש מוחלט, אם גרמניה לא תעשה משהו יהיה סופה - אבדון!". הוא הקים את ליגת האנטישמים – ארגון אנטי יהודי שעודד לפתוח במאבק כנגד היהודים, מפני שהללו, לטענתם, שמו להם למטרה להשתלט על העולם ועל גרמניה.

גישה אחרת מציג אויגן דיהרינג אשר מצא ביסוס מדעי כביכול לשאלת היהודים - היהודים הם הענף הגרוע ביותר שבגזע השמי, שהנו נחות כשלעצמו. הם חסרי כל חוש מדיני ומעולם לא הצליחו להקים מדינה. הם חיים כטפילים בגוף האומות האחרות ומשחיתים אותן. הם חסרי כל חוש סוציאלי, רודפי בצע הם מטבעם, מחרחרי ריב ושנאה, ומטרתם: ניצול העמים ושליטה על העולם. תרבותם חסרת כל ערך וכו.. פתרונו דומה לפתרון הנאצים לימים יבואו: "על הממשלה לבטל את זכויותיהם ולהרחיקם מכל תחומי החיים הכלכליים, המדיניים והתרבותיים; יש לאסור עליהם נישואי תערובת, פן יתייהד הדם הגרמני ואין לשאוף להתנצרותם, כי על ידי הטבילה יעמיקו לחדור ביתר קלות לחיי הציבור הגרמני וישחיתו בו כל חלקה טובה...

הקומפוזיטור המהולל ריכרד וגנר, בקונטרס על "היהדות במוזיקה", האשים את היהודים בקלקול התרבות, האמנות והמוסר של עמי אירופה.

בסוף המאה נרקמו מספר עלילות דם אנטישמיות. הראשונה בכיסאנטן ב-1891 בה השוחט היהודי הואשם ברצח של ילד נוצרי בן 5. השנייה בקוניץ ב-1900 בה הואשמו יהודים במוות של ילד נוצרי בן 16 מה שגרם לסערת רוחות אנטישמית בקרב הציבור הגרמני. שתי העלילות אמנם הופרכו מאחר ולא היה להם שום בסיס, אך הנזק בדעת הקהל כבר נגרם.

[עריכה] ארגונים אנטישמיים

לרייכסטאג נכנסו כמה מנציגי המפלגה האנטישמית, המפלגה הגרמנית הסוציאלית, בראשות ארנסט הנריצי, שהיו עוד יותר קצוניים משטקר. הם המשיכו מעל בימת הפרלמנט את פעולות ההסתה הארסיות שלהם. הם השמיעו מדי פעם בפעם דרישות לשלילת זכויות היהודים, האזרחיות והמדיניות, ערכו התקפה מרוכזת על השחיטה היהודית, ולא החמיצו שום הזדמנות כדי לבזות ולהשמיץ את העם היהודי.

תנועת "הפ-הפ" – תנועה אנטישמית אשר הטיפה לשנאת יהודים כשסיסמתה "הפ-הפ" מורכבת מראשי תיבות של מילים לטיניות שפירושן "ירושלים אבודה (ליהודים)".

האנטישמים אף שאפו ליצור ארגון מקיף יותר לשם מלחמה ב"יהדות הבינלאומית" ואמנם התכנס בדרזדן (1882) קונגרס בינלאומי של האנטישמים, בו השתתפו מחוץ לגבולות גרמניה בעיקר צוררים מאוסטרו-הונגריה. בכינוס זה היה שטקר ראש המדברים והרצאותיו נתקבלו על דעת הרוב. לבסוף הוחלט על כינון "איגוד נוצרי בינלאומי" אשר יילחם ב"שאיפות ההשתלטות" של היהודים וישמור על הצביון הנוצרי של המדינות הנוצריות.

[עריכה] תגובת היהודים

העם היהודי שהיווה פחות מאחוז אחד מאוכלוסיית גרמניה (600 אלף מתוך 60 מליון), עמד נפחד ונבוך בפני האנטישמיות שתקפה אותו. לאחר כמה נסיונות פנייה לשלטונות, לריסון ההסתה המסוכנת, החליטו היהודים שיש לקבל זאת. דוברי היהודים ניסו להוכיח שהיהודים נאמנים לארצם. "איגוד הקהילות" לא מצאו דרך טובה יותר אלא על־ידי מסירת מודעה רבתי המדגישה את טוהרת היהדות.

"האגודה למלחמה באנטישמיות", אשר הרכבה היה כמה אלפים מטובי הציבור הגרמני, ניסו לגולל מעל גרמניה את חרפת האנטישמיות, שראו בה סכנה רצינית לתרבות עמם. פעלו בעיקר על־ידי תעמולה בעל־פה ובכתב. כמו-כן נעשתה פעולה דומה על־ידי המפלגה ה סוציאל דמוקרטית אשר מנהיגה הוציא קונטרס ובו כינה את האנטישמיות "הסוציאליזם של השוטים". היהודים אף הם לא ישבו בחיבוק ידיים והקימו את "האגודה המרכזית של אזרחים גרמנים בני דת משה", אשר יצאה להגן על זכויותיהם וכבודם של היהודים ולתבוע את עלבון היהדות. הוקמה "ועדה משפטית" אשר לחמה בשיטתיות ובמרץ בכל קיפוח זכויותיו של היחיד, בכל גילוי של עיוות הדין מצד השלטונות ובכל נסיון להשמיץ את ישראל ודתו.

[עריכה] אנטישמיות במאה העשרים עד עליית הנאציזם

האנטישמיות בגרמניה לפני מלחמת העולם השניה ערבבה בתוכה דחייה של ליברליזם, מודרניזם ואמנציפציה והיה לה קשר הדוק עם עלייה של לאומיות וגזענות בגרמניה. אי ביטחון כלכלי שאפיין את ההתפתחות התעשייתית המהירה בגרמניה עודד היווצרותן של מפלגות וארגונים אנטישמיים ששירתו כדי להקצין את הרדיקליות של הזרם המרכזי–קונסרבטיבי וקידמה את ההתייחסות החיובית והמכובדת לאנטישמיות בחוגים הרשמיים....

[עריכה] האנטישמיות תחת השלטון הנאצי

ערך מורחב – היהודים בגרמניה הנאצית

[עריכה] אנטישמיות לאחר מלחמת העולם השנייה

[עריכה] מונחים

השואה - מונחים